תמיד יש סיפור

לפני כמה ימים היה יום ראשון. אני יודע, גם אני בשוק מהאינפורמציה הזאת.

אז ביום ראשון הלכתי שוב לבלום'ס באר. פשוט לא היה שום דבר טוב יותר לעשות. רציתי להגיע מוקדם (לפני 23:00), להופיע וללכת לישון. אבל נו סאצ' לאק. המקום היה ריקני למדי בשעה ההיא, והייתי צריך לחכות עוד 40 דקות בערך עד שהערב התחיל. ישבתי בשולחן של האנשים שזיהיתי מהשבועיים האחרונים, כמה חברים קבועים שם. לבחור שהוא הסולן של ההרכב שלהם קוראים שחר, והיה איתו גיטריסט שאני לא זוכר איך קוראים לו. באותו ערב הם קבעו עם שחר אחר (זה שמנהל את הערב ותועד כאן) שהוא ינגן באס איתם מתישהו. סצנה או לא סצנה? (סצנה).

כמובן, פה אין לי שום ריספקט, ולכן אנשים עלו לפניי גם כשלא היו צריכים. אבל, בהופעה שלי (אל תנחר + Tribute) הקהל בהחלט הגיב טוב, והציפייה הייתה שווה (גם בשבילי ובתקווה גם בשביל השולחן האדיב של שחר). אני חושב שזה 'שחר' (השם).

ג'ו הסאונדמן (בחור נמוך ושיכור שבוע כן שבוע לא (השבוע לא)) דאג בכל פעם שהוא ראה אותי לשיר שורה משיר שלי (גם שורות שיחסית מוזר שהוא זכר) וזה היה נחמד. שחר אמר שבטח אני אעשה מתישהו ערב שלם של שירים מצחיקים - משהו שאני באמת רוצה לעשות כבר הרבה זמן. לא בהכרח רק שירים מצחיקים, אבל ערב שלם להופיע - מאוד רוצה. כרגע מה שעוצר אותי זה הרצון לרכוש כלי נגינה שנשמעים ממש ממש טוב בשביל ההופעה. בתקווה עוד 3 חודשים כשהכסף הגדול יגיע זה יקרה.

אני הולך הביתה ובדרך מישהו צועק לי באסיסט! אני מסתובב ופונה אליו ולקבוצה קטנה של חברים שלו, מספר שאני גיטריסט. הוא מספר לי שלפני 5 שנים בדיוק באותו מקום הוא פגש איזה אמריקאי שהיה באסיסט מדהים. ברור, חשבתי לי, ברור לגמרי שיש סיפור. רחוב מרכזי בתל-אביב, אחת בלילה. איך לא?

אז חשבתי על הפוסט הזה שרציתי לכתוב - הוא נאלץ לחכות כמה ימים כי אני מתמוטט לישון מיד ברוב הפעמים שאני נכנס לדירה אחרי בילוי. ונזכרתי שלא רחוק מהמקום בו פוגשים באסיסטים, פעם נתקלתי במשהו ממש מדהים. הייתי בדרך חזרה מאלנבי ומול חנות הנעליים VANS עמדו שני פסלים ענקיים ממתכת. אחד מהם היה של הדמות של HellBoy (שלא ראיתי) אבל השני היה באמת מדהים. זה היה פסל של היצור מהנוסע השמיני והוא היה אימתני! ברגע שהתקרבתי אליו הבנתי שכל הפסל עשוי מחלקי מתכת לא קשורים, כאילו שמישהו פירק מכונית, מקרר, אופניים ונפח בכל זה רוח חיים. עוד אנשים עצרו והסתכלו על הפסלים, אבל אני חושב שאני התעכבתי שם הכי הרבה זמן, סקרתי את היצור מכל כיוון במשך רבע שעה. אני חושב שהפסלים עכשיו בתוך החנות.

עוד קצת הליכה במעלה/מורד קינג-ג'ורג' וליד ה'קרפיה/גלידריה' (צמוד לסנטר) על הספסל יושבים 4 חבר'ה נחמדים. הם מבקשים שאני אעצור ואנגן בשבילם. אני יושב ומבלה איתם שעה. אחת מהם אפילו שרה לא רע, רק חבל שהחברים השיכורים המשעשעים צורחים מילים לא נכונות בקולי קולות ברגע שהם מזהים את השיר. אחרי שכמה טיפוסים מפוקפקים בוהים בנו בצורה מפוקפקת במשך זמן מפוקפק, אני נפרד לשלום וחוזר.

החלטה הירואית לא לקנות אוכל לפני השינה.

בבוקר אני מגלה שהשותפים שלי לדירה/חדר עדיין שונאים אותי. אין חדש.

היו שלום ותודה על העוף

עוד משהו שרציתי לכתוב עליו - חג ההודיה. כמדי שנה חגגתי את חג ההודיה.. הממ... רגע.

מה זה בכלל?

על מה לעזזאל אני מדבר?

טוב, ביום שני שכתבתי עליו בפוסט הקודם, באה אליי העלמה, בין ניגון לניגון, וסיפרה לי שיש ארוחת Thanksgiving במייק'ס, ביום חמישי ב-17:00. המחיר היה די רציני, 80 שקל, אבל מדובר בארוחה ארוחה עם מנות וכוס יין. חשבתי, נו שיהיה, אולי זה יהיה משפחתי ומגניב כזה. חוץ מזה, העלמה הלוותה לי את הכסף עד לחודש הבא (כניסת משכורת אמן).

אז ביום חמישי (24.11.2005) יצאתי מוקדם (מאוד) מהעבודה, הגעתי הביתה ומהר מהר החלפתי ללבוש חגיגי למדי (סמיילי פה). במייק'ס פגשתי כבר את העלמה ואת דינה, מלצרית אמריקאית קטנה וחמודה שמתגייסת לצה"ל אוטוטו. דינה גרה ממש קרוב לכיכר דיזנגוף, ועוד באותו היום הספיקה לקנות נעליים. גם העלמה קנתה נעליים. וגם קיבלה זוג נעליים בחינם מהעבודה. אבל הן היו קטנות. למה היו כל כך הרבה תקריות נעליים באותו יום? ביטס מי.

לכבוד החג סידרו את החצי השמאלי של המייק'ס בצורה יפה - שולחנות ערוכים עם יין וכוסות וסכו"ם. רוב הארוחה הייתה בצלחת אחת - הכל היה מאוד מאוד טעים, אולי לא 80 שקל טעים אבל עדיין מאוד טעים. דינה אפילו עשתה toast וכולם צרחו yeahh! אה כן, ולמדנו מהו משחק הפין. (צריך להגיד את המילה פין (penis) כשכל אחד לפי התור אומר אותה יותר ויותר חזק, עד שממש צורחים, ואז אפשר לצעוק "Why is everyone yelling PENIS????").

אז על המסורת של חג ההודיה לא למדתי יותר מדי, אולי מתישהו אני אקפוץ לויקפידיה ואשלים את החסר. סך הכל אכלתי די טוב, שתיתי די טוב, וחג הודיה שמח.

אבל למה קוראים לזה תרנגול הודו בעברית ו - Turkey באנגלית? מה קורה עם הגיאוגרפיה של העוף הזה? זאת לא אדע.

פליייסט:

רצועות עוף

תרד מוקרם

תירס

פירה תפוח אדמה

cornbread

עוגת לימון

כוס יין (כפול 3)

מייק'ס פלייס 67 - עדי חולה וכולם שמחים

מייק'ס פלייס 67 האמיתי היה בתאריך 14.11.2005. אבל כמו שקורה לי לפעמים, פשוט לא הצלחתי למצוא את הזמן/הרצון לכתוב עליו. אז נכון לעכשיו אני לא זוכר שום דבר מאותו ערב. מכיוון שבמהלך כתיבת היומן ספרתי רק הופעות של יום שני שזכרתי (חוץ ממקרים בודדים) ומהרצון שלי להאיט את הספירה (אין לאן למהר), פשוט נדלג לשבוע שאחרי זה, שאותו אני זוכר יותר טוב. קצת יותר טוב.

אז מספר 67 איט איז (21.11.2005) - יום שני, יאללה מתגלגלים.

לקראת הערב קיבלתי טלפון מעדי (כן כן) שסיפרה לי שהיא חולה. זאת אומרת היא כבר הייתה בגימלים יומיים אבל היא לא באמת הרגישה רע עד לבוקר יום שני. ועכשיו, אחרי שהיא הייתה במרפאת קצין העיר, היא קיבלה גימלים נוספים והחליטה שזה זמן מצויין לבקר במייק'ס. למרות שהגרון שלה היה לא משהו, היא ממש רצתה לעשות משהו מיוחד על הבמה (היא לא הייתה המון זמן) אז הורדתי מהאתר של יואב (פלאג פלאג פלאג!!!!!) את השירים שהם עשו ביחד בערב פרידה של יואב, ולמדתי אותם, עד כמה שאפשר בכמה דקות.

עדי הייתה אצל סבתא שלה שגרה ברחוב בן גוריון. עברתי לאסוף אותה והלכנו למייק'ס. בדרך נזכרתי איך הלכנו בדיוק באותו המסלול, לפני בערך חצי שנה, אני, עדי, יואב ועוד בת משפחה שלהם. אז שרנו את 'קם בבוקר' של גלעד וניסינו ניסיונות כושלים לחלק את השיר ל-3 קולות. יואב סיפר לנו על החוט שעובר בין העמודים בהיקף של העיר, אבל אני חושב שרוב הזמן היינו עסוקים בלזייף את הקולות.

בכל מקרה, היה לי עוד אורח מיוחד בערב הזה, עומר ון קלוטן, בחור מצחיק שאני מכיר מהצבא. הוא בא עם כמה חברים שהיו נורא לחוצים בזמן ועזבו ברגע שירדתי מהבמה, למורת רוחו - אבל לא נורא, אני חושב שהיה להם סבבה (גם אם קצת קר ליד הדלת ורועש ליד הרמקול).

לא היו הרבה אנשים בתחילת הערב. אחרי שברי עלה, הוא הזמין את עדי בשביל 'בארבי גירל' (התחייכנו) ואחר כך אני עשיתי את השירים עם עדי. יצא לא רע אני חושב. עדי ביקורתית מאוד כלפי עצמה, אבל מצד שני, היא חולה ואני חושב שזה עדיין היה יותר מסבבה. (מבקר מוזיקה אני כנראה לא אהיה גם השנה, וגם סופר לא).

שרתי שיר של הביטלז שהוא אחד מהאהובים עליי. אני חושב שהוא יצא אחלה וזכרתי את המילים טוב. עשיתי את Tribute בשביל עומר, ואת 'רן' בשביל קומץ האנשים מהאכסניה (סבוי) שמגיעים מדי פעם.

קצת לפני שהערב התחיל, אני, עדי והעלמה דיברנו עם ברי, שפתאום שאל איפה החבר שלי ברדוגו. שאלה הגיונית לשמוע מברי, בהתחשב בזה שהוא ראה אותי כבר כמה פעמים בין לבין. אחר כך שמענו פעם ראשונה חלק מהסיפור מהצד של ברי, או לחילופין מהצד של מייק'ס. מה אני יכול להגיד, חבל שדברים קרו כמו שהם קרו. זה כמו מהפרידות האלה שקורות מהתפוצצות מהסיבות הלא נכונות. למרות שיש גם פרידות מוצדקות שחבל שלא קרו הרבה לפני ההתפוצצות.

כמו שאפשר להבין משורות אלה (meta writing) שינוי הסדר הקיים בא כמובן עם התמוטטות הסדר הישן. ככל שאני כותב יותר על מה שאני מרגיש ועל מה קורה בכלל, כך אני פחות ופחות יכול לדווח ביובש או בתמימות על איך היה ערב שני מספר N. הכל לטובה?

פלייליסט:

Anouk - Sacrifice (עם עדי)

Anouk - The Dark (עם עדי)

Anouk - Nobody's Wife (עם עדי)

The Beatles - The Night Before

Tenacious D - Tribute

עכשיו קוף

ארונות מטבח

רן

ביג'בה (נראה לי)

ועל מה שביניהם

שני ערבי מייק'ס (ימי שני) עברו, את זה שלפני שבועיים אני לא זוכר כל כך טוב, את זה שהיה אתמול עדיין זוכר. עוד לא יצא לי לכתוב. אולי פעם אחרת. עכשיו רציתי להקליד פנימה כמה מחשבות מחוץ למייק'ס.

חזרתי הביתה מידידה - איילת (כנראה לא הוזכרה פה עד עכשיו). השביל שלי והשביל של איילת מצטלבים הרבה מאוד פעמים, במקומות משונים לאורך השנים האחרונות. יש לנו הרבה אנשים במשותף, ואני חושב שיש גם איזו כימיה רוחנית, אולי כתוצאה מחלק מההצטלבויות האלה. איילת גרה לא רחוק ממני, על אבן גבירול. התקשרתי אליה כשהתוכניות האחרות זזו או התאדו (כבר כתבתי שיש לילות כאלה שבהם אני רוצה להיות במקום שהוא לא מייק'ס והוא לא בית). קבענו לראות יחד סרט בדיווידי.

שעה מאוחר יותר הייתי אצלה, רבע פיצה בקופסא, שתי פחיות שתיה והכי חשוב 'אמלי'. בכיתי במשך רוב החצי הראשון של הסרט. אני בוכה כשאני נתקל ביופי, אני מרגיש המום ובוכה. 'אמלי' הוא אחד הסרטים היפים ביותר שאי פעם נוצרו, הוא קסם. גם איילת בכתה.

בדרך חזרה, הליכה איטית בלילה קריר (מאוד), נזכרתי פתאום שראיתי לא מזמן חתול שפגעה בו מכונית. לא היה דם או משהו כזה, אבל הוא שכב על הכביש ופירפר, רגעים אחרונים כאלה. אז נזכרתי גם איפה ראיתי את זה - זה היה ביום ראשון בבוקר, בדיוק כשעליתי על האוטובוס מהבית שלי ללב-המפרץ. רק כשהאוטובוס הגיע ראיתי פתאום את החתלתול הג'ינג'י הגוסס הזה, ואני זוכר שהרגשתי שמשהו הצטמק בי, אבל הנהג הסיט את ההגה ונסע בלי להתייחס אליו, כאילו שהייתה נעל זרוקה על הכביש, משהו שצריך לנסוע לידו וזהו. גם ממני המראה הזה נשכח מהר מאוד, ופתאום הוא הופיע ככה בראש שלי, שלושה ימים אחרי זה.

חשבתי על העיר ואם אולי לגור פה גורם להתכהות הרגש. לפעמים אתה רואה המון סבל אנושי ברחובות, אנשים רעבים, קופאים מקור, היד המלוכלכת שלהם מושטת בחוסר אונים כדי לקבל כמה מטבעות שאנשים יזרקו להם. אני חולף על פני כל זה, בדרך מנקודה לנקודה. גם כשפונים אליי אני מתעלם, נותן לכל זה להישטף מעליי, בלי להזיז אותי. חשבתי אם אולי הייתי גר במקום אחר, התמונה של חתלתול יפהפה מפרפר למוות על האספלט הייתה מלווה אותי זמן רב יותר.

עם כל העליות וירידות אני מנסה לזכור שלחיות זה מדהים, ושאנחנו צריכים להיות אסירי תודה ולנצל כל רגע שיש לנו על האדמה הזאת. וכל היופי שבסרטים, שב'עמוק באדמה', שב'אמלי', שב'אמריקן ביוטי', שבשירים של ג'וני מיטשל, כל הדברים האלה שגורמים לי לבכות מהיופי ומהרגש, הכל מוביל לשם - תחיה, תרגיש, תאהב, תחווה, תנשום.

לילה טוב.

גשם

שהתעורררתי לפני רבע שעה בערך, שעה בערך אחרי שכל השעונים המעוררים ושיחת הטלפון מאמא חלפו. בחוץ המון המון גשם, והגוף שלי פשוט החליט בשבילי שזה בוקר שצריך להישאר בשבילו עוד קצת (הרבה) מתחת לשמיכה החמימה. הכנתי לעצמי תה חם ואחרי שהגשם קצת ייחלש אני אתחיל את היום.

אתמול הייתי שוב בבלום בר (בוגד שכמותי). מכיוון שאין לי יותר מדי דברים אחרים לעשות בלילות שלי פה, אני מניח שזה לא כזה רע לצבור עוד ניסיון במה + להכיר כמה פרצופים חדשים. הכרתי את 3 הנפשות הפועלות של הסאונד וערב הבמה הפתוחה. לסאונדמן (בחור נמוך ומסטול - הפעם לפחות) קוראים ג'ו. לעוזר שלו שנראה כאילו הוא הרגע חזר מבראשית (גדול ומתולתל) קוראים שחר. ולבחור נוסף שמנהל את הערב מאזור הבמה קוראים ערן. גם הבארמנית יש לה יד בעניין, היא הבוקרית של הלהקות - ואולי כשיהיה לי את הציוד ואת כל אבני הקסם, גם אני אוכל לעשות ערב שלם.

האופי של הבמה בבלום הוא מאוד שונה. זה יותר כמו שילוב בין יום רביעי הזוי במייק'ס (כשעולים אנשים בטוווח גדול של רמות נגינה/שירה ועושים הרבה שירים לא מקוריים) לבין יום שלישי במייק'ס (כי יש הרבה הרכבים ואילתורים משותפים). אני עדיין עומד מאחורי הדברים שכתבתי קודם על איכות הסאונד. אולי זה לא אשמת אנשי הסאונד אלא אנשי הרכש, ציוד ההגברה שם דל מאוד יחסית למה שיש במייק'ס. בכל זאת כמה מהאנשים שעלו לפניי היו סבבה.

כשעליתי היו כמה שולחנות של אנשים שזכרו אותי משבוע שעבר. המסגרת של 2 שירים אומנם מציקה אבל היא מאפשרת לי למתוח את הרפרטואר הקטן שלי על פני חודשים. הפעם שרתי את השיר על ביג'בה שהתקבל יפה, ואחר כך את עכשיו קוף. מה שאני עושה שם על הבמה, אני חושב שלא רואים שם הרבה. עכשיו רק צריך לוודא שמה שכתבתי עכשיו זה טוב.

פלייליסט: עזובת'ך מה זה פה מייק'ס פלייס??

חוץ מזה, אני צריך עוד להשלים על הופעה במייק'ס שהייתה לפני שבוע. ניחא.

סתום בלום בצבע חום

ששש

אני בן 22 וממש קצת (יומיים נכון לעכשיו).

עם או בלי קשר, בשבועות האחרונים אני כל הזמן יוצא ונכנס לדיכאון (ושוב יוצא). היום, אחרי שכמה שיחות טלפון הלכו לא כמתוכנן (והמכשיר אפילו מצא את עצמו על הריצפה פעם אחת), עמדתי שוב מול הבחירה הקשה - האם ללכת לישון מוקדם ולהרגיש שאולי פספסתי את ההזדמנות להכיר את אהבת חיי או עוד איזה חווית נכדים (לספר להם), או שמא לא להיכנע לפאסיביות, להיות אדון לגורלי (מה שהוא לא יהיה), לצאת מהבית ולצעוד בגאווה. לאנשהו.

בדרך כלל אני מחליט ללכת למייק'ס, אבל היום לא התחשק לי. אולי זה כל משבר ברדוגו, ואולי סתם משהו. החלטתי לקפוץ לאכול סביח (פרישמן) ולראות לאן החצילים יקחו אותי. החצילים לקחו אותי לבלום'ס (איות אפשרי), פאב בינוני בפינת אלנבי-קינג-ג'רג'-שנקין המתפאר ברשימה מגניבה מאוד של להקות צעירות ולא ידועות המופיעות שם מדי יום. יום א' הוא יום במה פתוחה, וכבר כתבתי כאן על כמה פעמים שהייתי שם (הייתי הולך עם עוזי לפני המון זמן). מה אפשר להגיד, הסאונד חרא, האירגון לא משהו בכלל (כל אחד מקבל שני שירים והערב נמשך כמעט לנצח), יש הרבה להקות (יחסית לאנשים שעולים לבד) אבל החומר וגם הביצוע לא כאלה טובים.

כמובן כמו שקורה בסיפורים האלה, די מיד נתקלתי בטוני (שהודה לי כרגיל על שהצלתי אותו מאבדון) ובחבר שלו (ישראל זה השם) ובחברה של החבר שלו, שאנל (אולי למישהו מהם יש עץ...). ישבנו ביחד וקיטרנו בזמן ששתיתי את החצי טובורג שלי (לא יודע איך שכחתי שיש שם גינס), ואז קרה משהו שלא קרה לי שנים לאחר שתייה. התחלתי להיות מאוד מאוד רדום, עד שממש נרדמתי. כל השנים חשבתי שאני סתם חלש. זאת אומרת, כנראה שגם זה נכון, אבל עדיין זה מוזר שלבירה המגעילה הזאת יש השפעה מרדימה עליי, בזמן שגינס מעניקה לי כוחות מיוחדים והופכת אותי לסופר-כלב. טוב אולי זה לא מעניין.

ברשימה של הבמה הייתי רשום במספר 13. טוני היה רשום אחרון (לא יודע מתי זה היה) אבל כשהתעוררתי הוא כבר לא היה. בסופו של דבר עליתי (הייתי הלפני לפני אחרון) ולשמחתי (השמחה היא מוארת וירוקה) השולחן של האנשים שישב ממש מול הבמה זיהה אותי ממייק'ס. זה היה חביב, במיוחד לאור זה שהחלטתי לא להזכיר על הבמה את שם המתחרה (המוצלח כל כך). היה די מצחיק בהתחשב בזה שהייתי שפוך והתעוררתי 15 דקות לפני. בדרך החוצה, חבורה של בחורים כהים (עם חברות/ידידות) "התעמתו" איתי לגבי השיר על רן, וביקשו לדעת למה אני שר על הומואים, והאם אני הומו. הסברתי להם בעדינות, והתפלאתי שהם היו איכשהו טעונים רגשית לגבי העניין, למרות שהם נראו האחרונים שיקומו להגן על זכויות המיעוטים המיניים. מאיפה זה בא.

עשיתי את דרכי חזרה לדירה, מטושטש כרצוי, אומנם עדיין עם עצמי, אבל לפחות היה ערב די נחמד.

פלייליסט:

עכשיו קוף

רן

תוכניות

האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. אחרי קצת זמן, האדם גם מתחיל לצחוק, אבל אלוהים בדיוק נרגע. אז יש כמה דקות של שקט, ואז שניהם פורצים בצחוק רועם. אני לא בטוח מה קורה אז.

את המשפט הזה כתבתי ביום רביעי, ב-03:30 בלילה, אחרי שחזרתי ממייק'ס.

אז יום רביעי. לא כזה ידעתי למה לצפות כשאני אגיע. ההווה עם ברדוגו לא ברור, וידעתי שאסף לא ינחה את הערב (כי הוא הנחה את יום שני וזכרתי, למרות הוויסקי, שהוא אמר לטוני שהוא יהיה במייק'ס שוב עוד הרבה זמן). בסופו של דבר הנחה את הערב בחור צעיר (למדי) בשם יגאל, שלא ראיתי אותו אף פעם לפני זה. הוא פתח את הערב עם 4 שירים. יש לו קול מאוד טוב עם יכולת טובה גם בטונים הגבוהים, מה שמזכיר לי כרגיל שאני רוצה מתישהו ללמוד פיתוח קול. לשיר טוב זה כזה דבר נהדר. אני חושב שהשתפרתי מאוד לאורך השנתיים אבל אני עדיין לא טוב כמו שאני יכול להיות עם הדרכה.

העלמה הצעירה סיימה את מרק העגבניות על הבאר והצטרפה אליי לשולחן. סביבי ישבו גם חברים רבים של בחור בשם ויקטור, עתודאי תושב רמת גן שמתחיל בדרך להיות קבוע בערבי הבמה הפתוחה. זכרתי אותו מהשבוע שעבר. חברים שלו זכרו ואהבו אותי - החברים הטובים ביותר שאתה יכול לבקש עבור אדם אחר. אחד מהם הביא גיטרה ממש טובה (שחורה, לצערי הידע שלי בגיטרות לא כזה נרחב אז אני יכול להגיד אקוסטית שחורה וזהו, כמה עצוב) שויקטור ניגן עליה, ובשני סטים שלי גם אני (כשעליתי אחריו).

אני זוכר שהערב הסתדר טוב, המוזיקאים כרגיל דאגו לעצמם וזה לזה, ככה שהערב היה נחמד. היעדר קבועים היה בעיה קצת, כמו גם העובדה שיגאל (למרות שעשה עבודה טובה מאוד וביצע שירים ממש טובים) הוא לא אחד מהאנשים של המקום. אולי הוא כן ואני פשוט לא יודע, גם זה יכול להיות.

עוד דברים שזכרתי - היה ב'קהל' גם גבר אוסטרי מבוגר וגדול (אולי גדול ומבוגר) שרעם בקולו בכל פעם שהיה שיר שהוא הכיר. ניגשתי אליו במהלך הערב וקבענו לעלות לבמה ביחד. עשינו את Georgia on My Mind של Ray Charles (למרות שהוא כל הזמן דיבר על גירסא של Michael Bolton שלא שמעתי). התוים של השיר היו מונחים על הברכיים שלי למרות שאמרתי לו מראש שאני לא הולך להסתכל עליהם (אני ילד טוב אוסטריה). היה לו קול אופראי, ממש מרשים, ואני ניסיתי ככל הניתן לתת רקע עדין עם פריטה עדינה. בגלל תשואות הקהל (ממש התלהבו ממנו) עשינו גם את My Way של Frank Sinatra. הפעם הליווי שלי היה פחות טוב אבל השירה שלו הייתה מרכז ההתרחשות אז זה בכל זאת עבר טוב. ג'וזף קראו לו, והחלטנו לעשות עוד משהו בשבוע הבא.

דינה, הבחורה הקטנה שראיתי הרבה יותר פעמים מאשר דיברתי איתה, התחילה למלצר במייק'ס. היא אמריקאית חמודה והיא ממש הצחיקה אותי ואת העלמה הצעירה כשהיא סיפרה לנו על ניסיונות (כושלים) של לקוחות בגיל המעבר לפלרטט איתה. גם הלנה (המלצרית הטובה ביותר בארץ) עבדה, והיה לי ממש כיף לדבר איתה בסוף הערב. היא סיפרה לי על השותפים המדהימים שלה לדירה, וחלקנו קצת ניסיון חיים וחיבוק אוהד.

ועוד קבוצת אנשים שלא ראיתי במייק'ס הרבה (לפחות בתקופה של החגים), נעמה, השותף שלה אלכס (כמעט בטוח שזה משהו דומה לזה), אחותו וחברה של נעמה בשם.. אה.. בשם. כשדיברתי עם נעמה דילג לעברנו בחור אירי שמח שסיפר לנו בדיחה ארוכה ("... and he says, my father was an ice cream seller! You're gonna have to SUCK mine's off!!!") שלא היה קל לצחוק ממנה (נעמה לא חשבה שהיא מצחיקה ואני היכרתי אותה). בכל מקרה הוא היה שמח, וגם התלהב מהשיר סיום שלי לערב, tribute, ודילג לעברי מאוחר יותר כדי לדבר על Tenacious D וג'ק בלאק.

בדרך הביתה עצרתי להגיד לילה טוב לאבי (ירקות) באם:פם, ולדבר קצת עם ורד, עובדת לילית (מדי פעם) באונליין (האינטרנט קפה הפופולרי ביקום) ושועלת בגדים ירוקים לא קטנה. ורד אמרה שהיא תקפוץ מתישהו למייק'ס, ואת המספר שלי לאישור ההגעה יש לה.

שיהיה לכולנו רק טוב.

פלייליסט (ממה שאני זוכר):

Nirvana/Meat Puppets - Lake of fire

Ben Folds Five - Song for the Dumped

עכשיו קוף

Ray Charles / Michael Bolton - Georgia on My Mind (עם ג'וזף)

Frank Sinatra - My Way (עם ג'וזף)

ארונות מטבח

רן

Tenacious D - Tribute

מרפי הבן זונה

הפוסט הזה אולי יותר מהכל הוא עדות שהבלוג הזה הופך להיות בלוג.

שלוש שעות על השעון לפני מייק'ס, ומיתר 4 לגיטרה קלאסית נקרע, כאילו שזה היה צפוי כבר חודשים, ממש כאילו זה לא מיתר שקניתי לפני יומיים. החלפתי את מיתר 4 כבר שלוש פעמים בשבועיים האחרונים, אני חושב. אולי אני לא שם אותם טוב.

עם תהיות כאלה ואחרות, ערב מוצלח לי.

פלייליסט:

<פפפפפפ (משהו כזה הגיטרה עושה כשמיתר נקרע. רגע אולי זה אני.)>

בין לבין

כמעט כל הלילות שכתבתי עליהם כאן (ועוד הרבה כאלה שלא כתבתי עליהם), היה בהם משהו מיוחד. הרבה מאוד גוד טיימז. הרבה מאוד חוויות משונות וקסומות, הרבה סיפורים לחבר'ה, וכמה אולי אפילו לנכדים.

אבל הרבה לילות שלי בתל-אביב הם לא כאלה. בהרבה לילות שלי אני חוזר לישון לבד במיטה שעכשיו היא גם קרה (בגלל האקלים וצפיפות האוכלוסין הנמוכה) בחדר עם שני אנשים שאני לא אוהב.

אני לא חושב שאני מכור לאלכוהול, אבל אני חייב להודות שבלילות שבהם אני חוזר ממייק'ס עם באז (והרי בכל זאת אני שותה רק בירה אחת בדרך כלל, חצי הגינס שלי) אפילו קל, הרבה יותר טוב לי להירדם ככה, מטושטש, ולא לחשוב על דברים.

ולא שאני בורח מהרבה דברים, אבל יש איזו בעיה עמוקה בזה שהמקום שאתה מכנה אותו 'בית', המקום 'לחזור אליו' הופך למשהו שאתה מעדיף להיות מטושטש כשאתה חוזר אליו, או אפילו לא לחזור בכלל.

הכל כל כך שונה עכשיו. יש דברים שלא ידעתי, וחלק אולי עדיף שלא הייתי יודע. אני חושב שפעם יחסים עם אנשים היו פשוטים יותר בחיים שלי. בשנים האחרונות ידעתי כמה אכזבות בתחום החבר-הכי-טוב, מה שגרם לי לאבד אמון במוסד הזה, ואולי בכלל באנשים שאתה רוצה שיהיו שם בשבילך. בסופו של היום (הלילה) אתה חייב להיות זה שמרים את עצמך, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך.

אני לא יודע איך יוצאים מהתחושה הזאת, של להסתכל על המסך ולחכות שמישהו ישלח הודעה, לעבור על הרשימה של השמות בטלפון ולקוות שמישהו יתקשר. אני יודע שאנשים אוהבים אותי, אבל הלילה הוא אחד הלילות האלה, שאני לא יודע מה לעשות איתם.

מייק'ס פלייס 66 - No Berries Monday

החיים לא תמיד הוגנים.

לא יודע למה, התחשק לי לפתוח בשורה הזאת. אולי בגלל השיר של ביטוח ישיר שמצא את עצמו שוב בפלייליסט.

הגעתי למייק'ס קצת לפני 22:00 ובירכתי לשלום את העלמה הצעירה שישבה שם כבר כמה שעות. לעלמה יש טקס על בסיס כמעט יומי של שתיה בסוף יום עבודה (עדיף על שתיה במהלך יום עבודה, כשאף אחד לא מסתכל ואתה שולף את ה flask מהמגירה ובמשך כל שארית היום מקלל את כל העובדים בחדר). כמו ברוב הערבים שאני רואה אותה, היא כבר קישקשה עם הזרים שמסביב על הא ועל דא. אחד מהם הוא בחור שזכרתי ממסיבת ליל כל הקדושים ביום שני שעבר - קוראים לו דייב ואני זוכר שהייתי קצת מופתע שכולם הכירו אותו אבל לי לא היה מושג מי הוא. מסתבר שהוא היה מגיע בצורה מאוד קבועה דווקא בתקופה שבה הגעתי ממש מעט (חגים). דייב עובד כמהנדס של חברת תעופה זרה בארץ (עוד בן אדם שעדיף שלא ישתה במהלך יום העבודה), ועם הכתיבה חוזר לי הזיכרון של העלמה מנסה ללא הרף לדחוף את הזנב שלי לידיים שלו. מהתחפושת לפני שבוע, למען השם.

בכל מקרה, אסף היה המנחה של הערב, לא יודע מה קרה לברי. בגלל שלאסף יש ווויב (vibe) חזק של ימי רביעי, הערב היה קצת משונה, והקהל, כמו שאסף אמר לי במהלך הערב היה מוזר, לא לטובה - אסף אמר שהם כל כך ישראלים שהם צפו בערוץ 2 לפני שהם הגיעו לפאב. אולי יאמצו את דרך הזיהוי הזאת במשרד הפנים. היה מעט מאוד אנשים שיכלו לעלות לנגן, כך שיצא שעליתי ל-3 סטים. השולחן שלי ושל העלמה (ומאוחר יותר גם טוני האקס-טבח הצטרף) עשה חגיגה לאורך רוב הערב, עם ריקודים, שירת ליווי וכיף כללי. אסף אפילו צ'יפר את השולחן (הורה שיצ'פרו) בשוטים חינם. אני את שלי קיבלתי קודם, וכל מה שהייתי לעשות זה to show up בחולצת מייק'ס שלי. ג'ואי (יואש קפץ רק לקצת זמן) מזג לי שוט וויסקי (כל דבר יותר טוב משוט ההשבעה שלי) ושתיתי אותה כמו גבר. דמעות בעיניים, אבל עדיין. וויסקי עולה לראש מאוד מאוד מהר - הסט השלישי והאחרון שלי היה מאוד מצחיק ומאוד מבולבל, אני חושב.

רגע לפני שענן הוויסקי פיזר את המודעות שלי לסביבה, עוד דאגתי להשלים את שם המלצרית החמודה שביום רביעי דיברתי איתה והבנתי שאני (כמו שקורה לי המון) לא מכיר את השם שלה אפילו שראיתי אותה מלאנתאלפים פעם. לורה קוראים לה - לורה.

יש עוד כמה סיפורים שאין לי כוח להשלים, כמו איך העלמה שתתה תה בסודיות מוחלטת (כי אסור להזמין משקאות חמים במהלך שעות ההופעות), איך קראו לי fuckable (אבל לא בצורה הכי טובה שאפשר), וגם הסיפור על משפחת האחים המוכשרים (אנשים דומים שמנגנים ושרים טוב). אולי אני אשלים כבר פעם.

בוקר טוב.

פלייליסט: (הסדר מעורבב מ-3 סטים)

Nirvana/Meat Puppets - Lake of Fire

רועי הצאן

פתי בר - עיזים

עכשיו קוף

Ben Folds - Landed

John Mayer - Why Georgia

James Taylor - Fire and Rain

גזוז - חללית

1800-888999

הקש על החמש

6382020

1800-2300-7001019

רן

Blues For Peace

Friends of the Mike's Place bar (the group blog!): Blues For Peace

לינק לפוסט שכתבתי בבלוג הקבוצתי החדש של מייק'ס.

הפעם הראשונה שלי

יום רביעי הגיע, הולכים למייק'ס. (רק בשביל הדיוק - אני מדבר על 02/11/05). לפני זה קפצתי לרוני (שכנתי השכנה, היא מוארת וירוקה) כדי להתאמן על כמה שירים לערב. גם רוני וגם שירה פשוט קרנו מאושר (פחות או יותר) כשהן ראו אותי, וזה היה כיף. רוני אמרה לי שהמשפחה שלה באה לראות אותה שרה ואחותה באה במיוחד מחיפה עם חבר שלה. שירה הכינה תה ואני חיברתי את הקלידים וניסיתי כמה שירים עם רוני. הקול של רוני הוא מאוד נמוך, וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש, תמיד לפני שאני מתחיל לנגן אני מחליט על איזה סולם שאני חושב שיתאים ובכל פעם מסתבר שהיא הולכת לשיר את זה עוד יותר נמוך ממה שתכננתי. על המאמצים שלנו צפה בסבלנות מיכאל (אח שלי גבר גבר לא רואה בעיניים) שקפץ לתל-אביב כדי ללכת איתי למייק'ס. כנראה שמישהו שם למעלה סוף סוף ראה את המצויינות שלו – כי הוא יוצא לקורס קצינים בשבוע הבא.

בגלל הפופולריות העצומה שלי, הפלאפון צילצל די הרבה אז שמתי אותו על שקט. קצת מאוחר יותר הפלאפון של רוני צילצל – זה היה ברדוגו. ברגע שהוא שמע מרוני שאני שם הוא ביקש לדבר איתי. דיר באלק לא הולכים היום למייק'ס, הוא אמר לי. לא הבנתי אותו בהתחלה. הוא אמר שהוא רב איתם (מייק'ס) והוא לא הולך לעשות את הערב, ויותר מזה הוא רוצה לקחת את כל האנשים שלו משם שיופיעו במקום אחר בערב הזה. אין להם גיטרה, אין להם כלום, כנראה שלא יהיה ערב, הוא אמר. רוני הייתה די המומה – המשפחה שלה לא בדיוק משפחת פאבים טיפוסית והם באו במיוחד, ככה שלא היה לה כל כך מה לעשות איתם.

זה לא היה קל להחליט מה לעשות באותו רגע. ברדוגו הוא חבר, ואני מעריך אותו מאוד ומוכן לעשות בשבילו הרבה (וגם עשיתי). אם הייתי יושב בבית לבד עם מיכאל וברדוגו היה מתקשר ואומר את מה שהוא אמר, לא הייתה לי שום בעיה פשוט ללכת עם מיכאל למקום אחר. אבל בגלל הקטע עם רוני, ידעתי שאני הולך להגיע למייק'ס בשביל לשיר איתה את השירים שלה. וידעתי שאם יבקשו ממני לעזור עם הערב, ואני אגיד לא, זה ידפוק את היחסים שלי עם אנשים שגם הם חברים. אני לא מוכן כרגע לשרוף את המקום הזה, שהוא כמו בית בשבילי.

חלקנו מונית עם שירה ורוני והלכנו למייק'ס. הקלידים היו איתנו, אבל הם נשארו מונחים בצד כל הערב. לקחתי אותם רק בשביל שהם יגיעו לדירה שלי בסופו של דבר – הם היו מאוחסנים בדירה של שירה במשך חודשיים בערך. כשהתקרבנו יואש היה בחוץ, הוא אמר לי שלום ואמר שגל (שליש הבעלים של מייק'ס) רוצה לדבר איתי. בפנים, גל שאל אותי מה דעתי להנחות את הערב היום כי ברדוגו לא הגיע. סבבה, אמרתי לו. הוא קפץ איתי לבמה והראה לי איך מחברים את הגיטרות להגברה. למרבה המזל עוזי היה שם, אז הוא לקח פיקוד על תחום הבאלאנס והסאונד.

זה היה הפעם הראשונה שהנחיתי ערב שלם – ואני חייב להגיד שזה הלך טוב מאוד. היו לי אחלה אנרגיות, והתרוצצתי כל הערב עם פנקס עם שמות על דף, אבל לא הייתי לחוץ. הדבר היחיד שממש דאגתי לו – שלא ייצא מצב שאני תופס את הבמה ליותר מדי זמן. הבעיה הייתה שהיו 3 בנות במהלך הערב שרצו לשיר והיו צריכות שאני אלווה אותן, אז רוב התשומת לב שלי הייתה לפזר את זה ככה שיהיו כמה שיותר אנשים בין כל פעם שאני על הבמה. סך הכל היה הרבה מזל – כל מי שעלה היה מוכשר ולא היו נפילות בכלל. כמובן, חצי מהמזל שלי זה עוזי שהתרוצץ קדימה ואחורה ודאג שכולם ישמעו ויישמעו טוב. קיבלתי פידבק טוב מכולם, וגם אקסטרה בירות וצ'יפס (אבל מי סופר) (עמוס עוז) (נכון).

פלייליסט:
ארונות מטבח
תיסלם – יש לך אותי (עם רוני)
Goo Goo Dolls - Iris (עם רוני)
היהודים – ג'קי (עם רוני)
Nirvana/Meat Puppets – Lake Of Fire
מאיר בנאי – תני לי יד (עם דבורה)
The Beatles – Yesterday (עם דינה)
פורטיסחרוף – ניצוצות
אני חזיר
עכשיו קוף
לנצח תישאר
ביג'בה
הסיפור על רועי הצאן
רן

היו הרבה אנשים כיפיים בערב – הדס (שכבר לא עובדת יותר באם:פם בכלל, מסתבר שהיא לא עברה סניף אלא יצאה מהרשת לגמרי), סער, מיכאל כמובן, וגנית שהגיעה מחיפה עם כמה חברות ילדות. רותם התקשרה אליי לפני זה ואמרה שהיא חולה. בסוף הערב ישבתי עם מיכאל בשולחן של גנית והחברות (כולל אורטל, שכבר נתקלתי בה פעם דווקא בורטיגו בצפון) וגם ליווינו אותם הביתה.

בכל מקרה, זה היה ערב מאוד מיוחד בשבילי, אפילו שהנסיבות לא היו טובות. ברדוגו, אם וכאשר אתה קורא, אני מקווה שאתה יכול להבין אותי.

ליל כל הברגים הארוכים והקדושים

ביום שני האחרון לא היה ערב במה פתוחה - במקומו הייתה מסיבת Haloween מושקעת. ביום ראשון גררתי מהצפון לת"א שאריות מתחפושות פורים ישנות בתקווה להרכיב משהו נחמד. חלק מהדברים שמצאתי בבית אני לא לבשתי אפילו אף פעם, ואני אפילו לא בטוח איך הם הגיעו אליי ולמי הם שייכים במקור. לדוגמא, זנב של שטן. וכובע מלא בברגים שיוצאים ממנו. בשני אלה השתמשתי, יחד עם חולצת השטן שלי (חצי מצמד החולצות שלבשנו אני ויואב בהופעת הפרידה שלו). אה כן, היו גם מעין מכנסי רשת אדומים - שארית מתחפושת שאני כן זוכר - בכיתה י"ב נראה לי התחפשתי לתות שובב. תמונה יש אי שם בדף שלי ב flickr. אני חושב שהתוצאה הסופית הייתה משהו כמו שטן, בכל מקרה זה נראה מספיק טוב בשביל ללכת.

אני לא זוכר אם כתבתי על זה בפוסט על יום ראשון, אבל מייק'ס כבר קושט מראש ברוח החג (הנוצרי!), עם דלעות בחוץ, כורי עכביש על כל התמונות, המון שלדים, בובות של מכשפות ותמונות מבהילות באופן כללי. הכל נראה ממש ממש מגניב. בכניסה עמד ברדוגו, שאני חושב שעבד בקיוסק, והיו המון אנשים בפנים, את הרוב לא הכרתי. נפגשתי בפנים עם לירון שהשקיעה בציור גוף ממש יפה שהיא הבטיחה שהולך כל הדרך. אין לי סיבה לפקפק.

בכל מקרה, חוץ מזה שכולם ליטפו לי את הראש (את הברגים מהכובע) וקראו לי קיפוד בכמה שפות, דיברתי עם כמה אנשים נחמדים, בעיקר זוכר את טליה, בחורה שבדית שלומדת במכללה בין-תחומית (בטוח לגמרי שזה ממש לא איך שקוראים לזה). באקט חסר תקדים של בגידה במולדתה שבדיה, טליה היא לא בלונדינית, מדברת עברית בלי מבטא ואפילו שירתה בצבא. בושה וחרפה. דיברנו על קארלסון (שחי על הגג), על המומינים, ועל בילבי בת-גרב (פפי בעלת הגרב הארוכה). הרוסים יבינו על מה אני מדבר פה.

אחרי הבירה, כבר לא היה לי יותר מדי מה לעשות שם. בתחרות התחפושות הקהל היה מאוד קשה, כמו שאסף עצמו הודה - הוא הנחה את החלק הזה ו - SOBO ניגנו - פאק הם פשוט מכונת מלחמה, 3 אנשים שמרימים את הקהל בצורה מטורפת. אז הלכתי הביתה, זנב מקופל בין הרגליים.

וכדי להוריד את החובה מעצמי, פלייליסט מהופעה ישנה (מספר 64 - 26/09/05):

ארונות מטבח
החברים של נטשה - אני קיים
עכשיו קוף
רן
סקס עם חיות

תיסלם - יש לך אותי (עם רוני)
קורין אלאל - זן נדיר (עם רוני)
היהודים - ג'קי ( עם רוני)

והרבה יותר חשוב, התמונות של לירון מליל הברגים הארוכים, לשם חווית בלוג שלמה יותר: