לפני שהולכים לישון

הימים בעבודה הופכים לחוצים ואין זמן לעצור ולכתוב על דברים. אז עכשיו אני לוקח לי כמה דקות לפני שאני שוכב לישון ורשמית סוגר את היום הזה, כדי לכתוב קצת על כמה דברים.

אז קודם כל, כמה מילים על ימי רביעי. בזמן האחרון אני בא פחות בימי רביעי. אלה היו כמ מילים על ימי רביעי.

הסיבה שאני בא פחות היא שזה פחות חשוב לי. ימי שני זה הדבר. ימי רביעי, אם אני פה אז אני מן הסתם אלך, אבל אם יש סיבה לנסוע לצפון, אני לא אחשוב פעמיים. מספיק עם מילים על ימי רביעי. (אין ציורים, אם תהיתי).

אבל אולי זאת הייתה טעות לא לבוא ביום רביעי הקודם. בטוח זאת הייתה טעות. כי דווקא מישהו מאוד מאוד מיוחד כן הגיע - גלעד מגנוס (הידוע בכינויו "גלעד מגנוס") הגיע. זה כמו שאחד מהאלים היוונים יקפוץ לקיוסק בכרתים וישאל מה קורה ואיפה כולם. כשעדי סיפרה לי שהוא היה ושר את השירים שלו, היה לי ממש ממש חבל שלא הייתי שם. אמרתי לה שם ואז, שאני צריך להתקשר אליו ולשמוע שהוא חי. עוד לא יצא, אבל. אולי.

אתמול היה יום ראשון והלכתי לראות את ברדוגו מופיע ב'מכה' - פאב הופעות שכזה בפינת אחד העם-נחלת-בנימין. היו שם רבים וטובים, אבל אני אציין כמה: יוני (נהדר שהוא בא), רותם, שחר, עדי, נדב וחביבת הקהל (חביבה שלי) גנית. אפילו השכנות שלי (רוני ושירה) היו. המלצרית שהגישה לנו הייתה מוכרת לחלקנו מאיזה מקום. היא הייתה עובדת במייק'ס, והיא ממש שונאת אותי. היא לא עבדה שם הרבה, אבל אחרי אחת ההופעות היא ניגשה אליי והסתכלה עליי הרבה זמן ואז שאלה, איך אני מסוגל לשיר דברים כאלה? התחלתי לענות לה אבל היא לא רצתה לשמוע, היא רק רצתה לשמוע את עצמה אומרת לי במשפטי שאלה איך אני מעז. שזה אני חושב ממש אידיוטי, למה לשאול שאלה אם אתה לא מצפה לקבל תשובה. בקיצור, חשבתי, זין עליה. אם היא לא מבינה את החלק החיובי במסרים, שיהיה לה לבריאות (במילים אחרות שת** ל*****). (מאוחר על השעון ואני מרשה לעצמי להשתולל).

אבל כשהיא באה לשולחן שלנו אתמול ב'מכה', מן הסתם לא הייתי חושב על לא לתת לה טיפ נורמלי. כי זאת העבודה שלה, וזה שהיא לא מתה עליי לא אומר שאני אדפוק לה את הפרנסה. אבל היא עשתה ממש הכל כדי להיות המלצרית הכי גרועה שיש. בלי שעשיתי משהו כדי לקרוא לתגובה הזאת. נכון, אני ומי שישב איתי בשולחן, זיהינו אותה ממייק'ס ואמרנו לה שזיהינו אותה. אבל מהרגע שהגענו היא כל הזמן באה ואמרה לנו להפסיק להחליף מקומות (כשאף בן אדם לא התחלף במהלך כל הערב). היא עשתה משהו חצוף במיוחד והביאה לנו חשבון ישר אחרי שהיא הביאה את המשקאות הראשונים. כאילו מה אני, רובוט, הייתי אמור לשלם וללכת? מחאה מטופשת, if there ever was one. בסוף הטיפ שלנו היה כמו השרות. עשר. בעצם המשמעות מתפספסת, אבל זה 10 שקל. יענו. עוד מילים כאלה.

ההופעה של ברדוגו הייתה סבבה!

הפוסט יהיה ארוך אני מבין, כי עכשיו אני רוצה לזרוק כמה מילים על הערב שעבר (יום שני ומייק'ס בו). ההופעה היייתה סבבה. החלק של האורחים, יותר מעניין. הגיעו מתן מלמד וחברים. היה נחמד לראות את רובם. אבל יש משהו פוגע בזה שאתה עברת משבר גדול בקשר לאדם מסויים (תחילת 2006 הגרועה), והחברים שלך שיודעים על המשבר הזה באים איתו לפאב כדי לראות אותך ואומרים לך 'היי, רק אחרי שנסענו חשבנו שאולי זה קצת לא בסדר שהוא גם בא, אבל זה בסדר נכון?'. זאת אומרת, כן, זה קצת לא בסדר. זה שאתם הלכתם לראות אותי ולא זכרתם את ההקשר האחרון שבו נפגשנו/דיברנו. כן, אולי אני לוקח את כל העניין של הסכין בגב (אם צריך) קצת יותר מדי ברצינות, אבל היי, עם כל זה שאני עשיתי חודש שלם תהליך של התאוששות - זה הגב שלי ומגיע לי להיות מריר או כועס או מה שאני רוצה. לא שזאת מטרה לשם עצמה - אני רוצה להרגיש יותר טוב, אני בדרך נכונה, אבל זה שחברים לוקחים את זה פחות ברצינות ממך, משהו בזה לא טוב לי. לא תורם לרצון שלי להישאר בקשר אמיץ איתם כקבוצה. מתן סבבה, אני יודע שהוא אוהב ולא היה רוצה לפגוע, אבל האדם הבעייתי הזה היה צריך לחשוב פעמיים ושלוש ואז להחליט שהוא לא מרגיש ראוי כדי להראות את עצמו בפניי.

ביום חמישי האחרון נפגשתי עם איילת לצהריים. הייתה לנו שיחה ממש טובה לא מזמן, על חברים ועל ציפיות מהם ועל זה שאולי צריך להנמיך אותן. יצאתי עם תחושה שאולי באמת אני צריך להרפות יותר, לא לחכות שמישהו יתקשר אליי כהוכחה שקיים קשר ביננו, אלא להרים גם טלפונים, לשמור על קשר גם כשהקשר כבר קצת מאחור. עשיתי כמה טלפונים כאלה מאז השיחה. אחרי שנפגשנו לצהריים קבענו שאיילת תעדכן אותי בערב לגבי אם היא נוסעת לצפון (ואז אני אבוא איתה) או שהיא נשארת במרכז (ואז אני אישאר איתה). בערב חזרתי הביתה ונחתי. כשהרמתי את הטלפון אליה היא נסעה כבר ברכבת - היא שכחה ממני ולא התקשרה. זה היה מאכזב, אבל עם זאת עצוב ומצחיק ביחד. זה כאילו היייתה דוגמא בשבילי כדי להפנים את מה שדיברנו עליו. התאכזבתי, אבל זאת סיבה לנתק את הקשר איתה, ששווה יותר מהפשלה הזאת. הרבה יותר. אבל הייתי רוצה לדעת שזה משהו שגם היא רוצה לפצות אותי עליו. אם מישהו פגע בי, אז שירגיש לא נעים. לפחות זה.

טקסט וטקסט וטקסט. צריך לעבור למצב מאוזן. ולישון.

נפתחנו, הא?

הפוסט ה-100 פלוס מינוס

דף הכניסה לבלוגר שלי מספר לי נכון לכתיבת שורות אלו שביומן הזה יש 99 פוסטים. זה הופך את השורות האלה לפוסט ה-100. נכון, זה כולל איזה 2-3 רשומות זמניות שלא הפכו לפוסטים, אבל מה זה משנה. אם ויתרתי על למספר ימי שני, אני לא הולך לעשות עניין מכמה שורות של טקסט, לא כשמדובר בנקודת דרך של אחד הדברים היחידים שממש השקעתי בהם לאורך זמן ארוך כל כך.

לפני שאני ומירב היינו חברים, מירב ביקשה את עדי שתשאל את יואב עליי. יואב תיאר אותי במילה אחת, שהפתיעה אותי כששמעתי אותה ממירב, זמן מסויים אחרי זה. "משקיען". אני זוכר שלא הבנתי כל כך את זה, אבל מאוחר יותר דיברתי עם אלון ואז באמת הבנתי למה יואב התכוון. בכל זאת, הלכתי למייק'ס כמעט בכל יום שני שיכולתי. לא חשבתי על זה קודם כתכונה שמעידה משהו חיובי על אופי, רוב הזמן פשוט חשבתי שמייק'ס זה העוגן שלי ושמצדי שכל דבר אחר מסביב ישתנה, אבל יום שני במייק'ס נשאר וזאת נקודת הייחוס שלי. והכתיבה שהמשיכה לאורך כל התקופה הזאת, זה חלק מזה. ואולי זה עקשנות של חמור בשדה (או בכל מקום אחר) אבל אולי זה באמת משהו שקשור להשקעה. אני לא יודע. (לפני שזה ינפח לי את האגו, כדאי לזכור שאין סוף טוב לפסקאות על מירב והאופי שלי עכשיו מבחינתה לכל הפחות שנוי במחלוקת).

אז מה לגבי סיכומים? או New Year Resolutions? או Resolutions ל-100 פוסטים הבאים?

אני אמשיך בכיוון שבו אני הולך ואליו אני שואף בכמה השנים האחרונות. להיות מאושר. ולהיות שלם עם עצמי. דברים שכדאי לי לשפר? אני צריך להיות פחות סקפטי, יותר חברתי (אפילו שזה נשמע לי כל כך לא קשור לחוויית מייק'ס, אבל כל החודש האחרון היה להתגבר ולהתחזק ולנסות לצאת מהשליליות). להיזכר בכל הטוב שטמון, לחזור לאופטימיות (אפילו אם תהיה יותר זהירה). לאהוב ולסמוך, למרות שהעולם בכלליות רחוק מלקבל בזרועות פתוחות את האוהבים והסומכים. לבלות פחות זמן בקצוות הרגשיים של אושר עילאי ואכזבה מתסכלת. להיות באמצע טוב.

בלי קשר, בתקופה אחרת לחלוטין יכולתי להזדהות עם השורות הבאות, היום לא, אבל הן מספיק יפות לציטוט בכל מקרה. מתוך "רדיו בלה בלה" המבריק של החברים של נטשה.

"

מי נגד מי?

מה החוק אומר?

אוהבת לא אוהבת עד שהפרח ייגמר.

אם הכל קשור בכל

איך אפשר לחיות לבד?

הרגש או השכל או הכל בבת אחת?

ככה זה.

לישון כל היום.

להתעורר מאוחר.

להישאר ער עד סוף הלילה.

ולסמן שעוד יום עבר.

הבוקר הזה יהיה מיוחד למישהו איפשהו.

"

וגם

"

עוד מעט צהריים

סוף הבוקר

פרדי מאבד כוח, פרדי דועך

כשהשמש באמצע השמיים

צריך לדעת איך

לעמוד בבדיקה המדוקדקת שנערכת

בטווח המוגבל של העיניים

לשחק את הליצן?

לשחק את החכם?

להיות אני

או להיות כמו כולם?

להיות אחד ממיליון

או אחד למיליון?

להשתנות כל הזמן

להיות הכל

ודי

"

בסוף לא יצא משהו שלם כל כך. ואולי זה הכי שלם בדיוק כמו שזה. אני כותב.

דע שאין תקווה?

מייק'ס ביום שני היה ממש אחלה, עם אורחי כבוד - יוני וליאור מהצבא, גנית ואורטל (במדים), עדי ורעות וניצן, וכמובן אנשי ה crew רונו רותם ושחר. יש לציין ששחר (הזכר) וגם גנית (הנקבה) הצטרפו ביום שני הזה ל Brew Crew ועכשיו הם בחברה טובה.

אין לי כוח לכתוב על ההופעה - אולי אני אשלים מתישהו. במשפט אחד היה ממש אחלה. רונו הכריז עליה כאחת הטובות והאל יודע שהוא ראה מספיק.

אז בכל מקרה, עכשיו יומיים אחרי ואני חזרתי הביתה אחרי טיול רגלי מדוכדך בעיר. בהתחלה נפגשתי עם מכרה אבל היא נאלצה להיאסף על ידי אבא שלה מהר מאוד, כך שיצא שהלכתי המון מרחק רק בשביל להיתקל בה ואז בשביל ללוות אותה. כמה הטלפונים בדרך חזרה (עם הפסקת ספסל ארוכה מאוד) לא הוציאו אותי כל כך מהבאסה, אז עשיתי את הדבר השקול היחיד - הלכתי לאכול ואפל בלגי ולשתות סיידר חם. ופתאום הכל הרגיש קצת יותר know hope. או לפחות טעים.

בבית פתחתי את האימייל וגיליתי מייל מחבר של אח שלי מליטא שמחפש אותו - מצא אותי דרך האינטרנט. 15 שנה אחרי. וואו. אז אולי החוקיות היא שכשאתה מפנק את עצמך ואת המלצרית (בטיפ גדול מהצפוי) דברים טובים קורים לך.

אלבום מוערך נוכחי: The Roots - Everything Falls Apart.

מילה לצופים בבית

כשכתבתי פוסט FAQ לבלוג לפני כמה חודשים, חשבתי שביססתי לעצמי את העקרונות המנחים. המסגרת שבה אני אכתוב, הגבולות שעוצרים אותי, ההתייחסות שלי לכתיבה. גראונד רולז. זה היה מיד אחרי שהעלתי את יומן ההופעות שלי (שהתפרש עד אז על כמה קבצי WORD מפוזרים בין כמה מחשבים) לאינטרנט. הרגשתי, לא מעט בגלל מיכל וההשפעה שלה עליי, שאני צריך להתנצל על ההצטרפות שלי לחלק הזה בתרבות ההמונים, הציצו בי, גלו את פרטי חיי המביכים ביותר.

פחדתי קצת שהכתיבה שלי תשתנה עכשיו כשהיומן הוא לא עוד לעיניי בלבד, אלא הוא שם בחוץ. למרות שבמשך כל הזמן שלא חשבתי להוציא את היומן לאינטרנט עדיין נמנעתי מלפרט רגשות ולהיכנס לנושאים אישיים מדי. גם בכתיבה שלי מול עצמי, היו לי הגנות וקירות. כתבתי ככה שאני יודע היום לזהות כשמשהו היה הרבה יותר עמוק או רגשי מהמילים על פני השטח. בפוסט אחד אפילו יש אקרוסטיכון (גאווה גדולה).

המעשה שהלך הכי רחוק היה לשים מד-כניסות על הבלוג. עכשיו כבר היה לי כלי מספרי למדוד את הפופולריות של עצמי. ויותר, לגלות מאיזה אתרים/מנועי חיפוש אנשים מגיעים לדפים השחורים והנחבאים האלה. בעיני מיכל (אני מאמין) אני נשרף כעת בגיהנום - קומה מתחת לרוב יוצרי במה חדשה. אבל זאת לא מיכל שחשובה בניתוח הזה, אני מדבר על הביקורת העצמית שלי כלפיי. יש בזה משהו שאני חושב שהוא שלילי. יש בי שני כוחות מנוגדים - האחד רוצה תשומת לב ואת האהבה של ההמון בכל מחיר, השני רציונלי יותר, זוכר שלא תמיד צריך להיות על במה ושאותה תשומת לב ואהבה של המונים ללא שם אינה משמעותית כמו יחסים עם אדם אחד קרוב. הרבה פעמים אני מרגיש שאני בצד הרציונלי יותר, בעיקר אם אני מסתכל על היומן הזה שלי ועל ההבדל בין הצורה שבה התייחסתי להופעות לפני שנתיים לבין עכשיו. אבל עצם הנוכחות של היומן הזה כבלוג ציבורי באינטרנט, עצם זה ששפתיי אומרות את הכתובת או אצבעותיי מקלידות אותה מדי פעם, עצם זה שאני קופץ לעתים קרובות לראות מאיפה הגיעו האנשים שנכנסו, וכמה - כל זה אומר שאני עדיין מאוד מחובר גם לצד הראשון הזה.

הסיבה שאני כותב את כל זה עכשיו היא שסיימתי שיחת טלפון אקראית עם אוהד (עילם) שהיה צריך מספר סידורי של windows xp. הוא היה בבית של חבר ובמהלך השיחה הוא מסר משהו שאמר בחור שנכח במקום. הוא אמר שהוא קרא את הפוסט האחרון שלי ושהוא היה יפה מאוד. ציטוט לא מדוייק, אני מאמין. הבחור הזה הוא אחד מהאנשים היחידים שאני יודע שחוזרים לבלוג מדי פעם כדי לראות מה קורה. אבל יותר מכל, הוא הבן אדם היחיד שאני יודע עליו שמכיר אותי רק מהטקסט הלבן-על-שחור הזה. אומנם אח של חבר של חבר רחוק גיאוגרפית, אבל בשורה התחתונה, בן אדם שלא פגש אותי מעולם, אבל מכיר אותי מרוב הטקסט הזה (או כולו). הוא לא קהל ללא פרצוף ושם, אבל הוא גם כן - כי הוא לא חלק מהעולם היום-יומי שלי. (ועם זאת, עכשיו אני כותב עליו - זה הכל מן התנגשות ז'אנרים וזויות ראייה ומושגים, כמו בסרט "אדפטיישן" המבריק.)

סטטיסטיקה ואינפורמציה (ללא העלמה אינפורמציה). בחודשיים וקצת שיש מד-כניסות על האתר, היו 427 כניסות לאתר, 36 בממוצע ליום. רוב הכניסות הן בטעות או באקראי (כפתור next blog) אני מאמין, וגם הכניסות שלי נספרות. חוץ מכמה מקומות ממש נידחים באינטרנט, ניתן להגיע לבלוג בכמה דרכים - לינק מבלוג של אוהד, לינק מהבלוג של אינץ', לינק מהדף בבמה חדשה. כשאנשים מגיעים דרך מנוע חיפוש שאינו גוגל, אני גם יכול לראות מה היו המילים שהם חיפשו (והגיעו אליי). התוצאה קצת מפחידה, רוב האנשים מגיעים בחיפוש המילים "סקס" או "סקס עם חיות", למרות שהיו גם כניסות דרך "אחרי התחת" (לא צוחק) ו"בלי תחתונים". כמובן שכל מי שמשתמש במנוע חיפוש שהוא לא גוגל ובנוסף מחפש צירופי מילים כאלה הוא או ילד או אדם בעל מוגבלות רצינית בתחום האינטרנט (וכנראה בכל תחום אחר). עוד כניסות היו בחיפושי "מוזיקה להורדה", "גשם" וגם "עכשיו קוף" ו"מייק'ס פלייס". חוץ מ"אחרי התחת" שהיה מאוד מפתיע, הייתה גם כניסה אחת דרך "אדם לאדם זאב". מי שרוצה יכול לחפש את כל אלה במנוע החיפוש של msn.co.il ולהתרשם.

עכשיו כתבתי הרבה טקסט ואני לא יודע למה. לגבי הפיסקה הקודמת, רציתי לחלוק את זה כבר כמה זמן. לגבי רוב הפוסט, אני חושב שאני מנסה לתת ביטוי לתחושה החדשה שלי בקשר לכתיבה פה. כן, יש שינוי, כן, נפתחנו. בסופו של דבר מי שנכנס בעיקר הוא חבר (אני מתכוון לזה שיש קבוצה קטנה של חברים שחוזרים הרבה, וגם לזה שיש לי הערכה רבה לאלו שחוזרים הרבה), או לפחות מכר, או מישהו שרק עובר לרגע בחיפוש סקס עם חיות. ומול כל אלה, עם או בלי מודעות (או עם מודעות בחלק מהזמן) אני נחשף ברמה מסויימת וזה בסדר מבחינתי. לא הכל יוצא, אבל הכתיבה לא מרגישה עצורה. טוב לי להוציא, על המסך.

אני לא יודע מה להגיד למי שקורא. וזה לא באמת משנה, כי אני כותב יותר בשבילי מאשר בשביל מישהו אחר. מי שחוזר, עידו, רונו, עלמה, ואחרים, אני מעריך את זה. גם בלי פנים, זה אומר שמישהו רוצה לדעת אם אני בסדר או מה קרה. וזה משהו שחסר לי.

עכשיו אחרי שכל זה יצא (ובתקווה אני אוכל לכתוב פוסט FAQ יותר עדכני מתישהו) אני יכול לחזור לצפות בפרקי העונה השלישית של בבילון 5. ואין מה לדאוג, בינתיים עוד לא קרה כלום למר גריבלדי.

really deep thoughts

רציתי לכתוב את הפוסט על יום שני האחרון - וזה נדחה עד לעכשיו (עת חזרתי פעם נוספת ממייק'ס אחר ערב גדוש) ולכן אני אנסה לסגור את הקצוות.

אז בקשר ליום שני. עדי נשארה בבית במשבר ובמייק'ס פגשתי את רונו וגם את רותם, שיר ושחר (רותם ושחר מתמידות בתקופה האחרונה). לפני הערב הייתי אצל ויקטור והתאמנו ביחד על שיר שהתכוונו לעשות. yeepee הפתעות. אחרי שהתאמנו ויקטור הלך לשיעור גיטרה, אני אכלתי 400 גרם המבורגר (מפגש ברלין תודה ששאלתם) וחזרתי לתל אביב. נפגשנו מאוחר יותר בכיכר וצעדנו יחד למייק'ס. עדי נשארה בבית במשבר אבל פגשתי שם את רונו (כיף לראות אותו) וגם את רותם, שיר ושחר (רותם ושחר מתמידות בתקופה האחרונה).

ניגנתי שיר של נירוונה (About A Girl) שיצא לא רע, אבל הדגש של הערב היה מבחינתי (ואני מקווה מבחינת כולם) השיר שעשינו יחד אני וויקטור, בעודנו לובשים משקפי שמש וארשת פנים רצינית וכסחיסטית. FUCK YOU I WON'T DO WHAT YOU TELL ME! השיר היה Killing in the Name of של Rage Against the Machine. לדעתי יצא די מגניב. ויתרנו על התוכנית לרסק קופסת קרטון בעזרת מחבט בייסבול, אבל המסר עבר. עם הממסד לא מתעסקים. או ההיפך, מתעסקים רק עם הממסד. משהו בכיוון.

טוב עכשיו מעבר חד. יום רביעי. (עכשיו).

לא חשבתי שאני אגיע למייק'ס כי הלכתי יחד עם יוני מהצוות להופעה של ענת דמון שהתחילה ב - 22:00, מועדון הקולטורה. היה כיף לשמוע את השירים שלה בלייב, למרות שיש לה עוד דרך לעשות כדי שההופעות יתקתקו. בסוף ההופעה הלכתי אליה ואמרתי לה שממש אהבתי את האלבום ואיחלתי לה בהצלחה בנסיעה הצפוייה לפסטיבל קאן. היא ביקשה לדעת מי אני, ואמרתי שאני סתם אחד שאהב את האלבום. היא לא הסכימה לקבל ואמרה "אני ענת, ואתה?". עניתי "פרנקי" והיא חייכה ואמרה "אתה פרנקי 83?". פעם ראשונה שזיהו אותי לפי אימייל (חיוך). הייתי די מוקדם ברשימת התפוצה, אז כנראה שנחרטתי. היא שמחה לראות אותי ואמרה שכשהם יחזרו לארץ ויופיעו אז יהיו צ'ופרים לחברי האתר.

כשהכל נגמר היה עוד מספיק מוקדם אז הלכתי למייק'ס, ללא גיטרה, נתון לחסדי גיא המנחה. עדי הגיעה גם (וטוב) וחוץ ממנה היו שחר וחבר שלה, ורותם ובחור מוכר וותיק שהשם שלו לא עולה לי כרגע. נתתי לגיא להזיז אותי קדימה ברשימה בשביל בן אדם אחד שיוצא אחרון לעיתים קרובות מדי (גיא אמר). ואז קצת לפני שהייתי צריך לנגן הסתכלתי מסביב ושאלתי את עדי אם היא לא חושבת שהבחורה שיושבת מאחורה ממש דומה למירב. היא הסתכלה עליה ואמרה שזאת היא - ורצה לברך אותה. טוב, פה משהו בתוכי קצת קפץ החוצה או נפל פנימה, אחת מהאפשרויות. נזכרתי ביום רביעי לפני הרבה זמן, כשאלון אמר לי לא להיות לחוץ מהסיטואציה (אפילו שזה היה מאוד שונה אז). כשעליתי הצלחתי לנתב את כל התחושות הלא רגילות לאנרגיות חיוביות בהופעה, ואני חושב שזה הלך טוב. כולל שיר של אביב גפן שרציתי לנגן כבר הרבה זמן: "חלומות גדולים". גירסה טובה של tribute וגם עכשיו קוף לבקשתה של שחר והחבר. סך הכל הייתה הופעה מוצלחת ואנרגטית וכיפית. אבל החלק מסביב היה קצת מוזר, עם מירב.

עדי לקחה אותי הביתה באוטו שלה, בדרך שמענו טורי איימוס. ועוד איזה - השיר הראשון היה Crucify שמיד הזכיר לי את איירין. אחר כך עדי העבירה ל - Silent All These Years ומכאן הכותרת של הפוסט. סוף הנסיעה, אני יוצא מהאוטו וחסר לי עוד זמן של חיבוק או להשעין את הראש על מישהו קיים. אבל לילה טוב.

לילה טוב.

רופא טוב

יום ראשון, 18:30 ומאבק פנימי נוסף מסתיים בניצחון של הצד שאומר לנסוע לצפון תיכף ומיד. למרות כל הכוונות הטובות, לצד השני במאבק עדיין אין כל כך סיכוי. המחשבה שכל תוכנית אחרת אולי לא תצלח בגלל נסיבות רגעיות משתנות (ללכת לויקטור או להיפגש עם איילת - בילויים שלי כיחיד לא נראים לי כיפיים בקור הזה) לא נותנת לי לחזור לתל-אביב. אני לא רוצה להיות בדירה אלא אם כן אני בדרך למשהו, או למישהו, או לאנשהו. בתוכי השלמתי כבר שככה ייראו השבועות הקרובים, עד הכניסה לקבע, היציאה מהדירה והכניסה לדירה אחרת כלשהי (בסדר הזה). נכון, יש עוד מה לעשות במרכז, יותר מאדם אחד שאני רוצה לפגוש, אבל כרגע אני לא אוהב חוסר וודאות ומעדיף כבר לנסוע לבית הורים וזהו.

הסיבה שאני כותב. אחרי שכבר ירדתי מהרכבת ורגע לפני שנכנסתי לאוטו של אבא (המסיע) הטלפון צילצל. זה לא היה מהבנק. זה היה ברדוגו - אחרי כמה חודשים שלא דיברנו בהם. הוא הזמין אותי להופעה שלו במקום בשם 'המכה' (כמו העיר באיסלם) שלא שמעתי עליו. לא יכולתי לבוא, אבל ההזמנה הייתה משהו ששמחתי לקבל.

אולי זמן עוזר להרבה דברים. יש אנשים היום שאני מדבר איתם ואני יכול להגיד בוודאות שלפני שנה או שנתיים הייתי משוכנע שאני לא אדבר איתם יותר בחיים. מצד שני, יש לפחות אדם אחד שלא הייתי מאמין לפני חודש שאני לא ארצה לדבר איתו יותר. ברנדה צ'נובית' (עמוק באדמה) אומרת: הדבר היחיד שבטוח זה שהכל משתנה. זה קצת כמו להגיד כלום, כנראה, אבל זה משהו שכדאי לזכור - במקום להיות בשוק לגבי לאן כולם הלכו פתאום.

ואולי הזמן עוד יקבור את הסקפטיות החדשה שלי.

אז מה קרה למר גריבלדי?

ביום שלישי, אחרי יום שני המתואר בפוסט הקודם, כבר בתחילת היום הבנתי שאני חולה. אחרי ביקור לא מוצלח במרפאת קצין העיר (כישלון המערכת הצבאית הרפואית מעולם לא נראה לי חד יותר) הגעתי בכל זאת לעבודה/צבא שלי. אחרי שהתפתלתי קצת בין המשרדים הודעתי לבוס שאני הולך הביתה - וכאן בקריות העברתי את הזמן עד הסופ"ש. שלשוש, כמו שמישהו אמר.

אני די בטוח שלא מזמן אמרתי שחבל שאני לא חולה. Careful what you wish for כנראה. אבל הזמן עבר טוב. ליטרים רבים של תה, אוכל ביתי והמון המון שעות שינה שהושלמו. גם החלומות היו טובים.

אז יום ראשון אני מתחיל ניסיון נוסף לשבוע רגיל. מה שלא הלך בינתיים (שנת 2006).

בהצלחה לכל המעורבים.

שאלה לסיום. איפה ישנם עוד אנשים לדבר איתם על בבילון 5? (גיליתי את הסידרה באיחור אופנתי של 13 שנה).

Lord Voldemort Rides Again

a

בשבוע שחלף הייתי בצפון כל יום. דילגתי על מייק'ס ביום רביעי כי לא הרגשתי (עדיין) במצב טוב מספיק. בסופ"ש יצא לי אחרי הרבה זמן באמת לנוח ולא לעשות כלום - וחבל שיש כל כך מעט זמן בסופ"ש. אינץ' עושה את הזמן בקריות להרבה יותר טוב - זה בטוח.

ביום ראשון חזרתי לדירה, ותוך 20 דקות כבר הייתי בדרך החוצה. רק לשמוע את השותפים שלי מדברים ביניהם עשה לי תחושה פיזית של בחילה. ופה מזל שיש ויקטור. ויקטור הציע לי לפני כמה זמן לבוא ולהתנחל אצלהם בדירה מתי שאני רוצה. זה היה מאוד אדיב מצידו, וכמובן שסירבתי בנימוס (רוסי). אבל זה היה עד שביקרתי אצלהם בדירה, לפני שבוע בערך. היא ענקית - אתה יכול להחביא שם משפחה ואלו שדרים (בדירה) לא ישימו לב. החלטתי לא לסרב כשזמן אמיתי של מצוקה יגיע. ככה שביום ראשון לא הרגשתי רע כשביקשתי מויק לממש את הטובה.

התחושה בבית שלהם היא מאוד שונה משלי. צחקתי עם השותפים שלו לדירה (עדיין מנסה לזכור את השמות) וניגנו ביחד עד 2 וחצי. כשקמתי בבוקר, על הספה בסלון, הדבר הראשון שראיתי זה את הזריחה מעל רמת-גן. נשמע לא מרשים כל כך, אבל אני משוכנע שלא יצא לי לחייך ככה בבוקר כבר הרבה זמן. אחר כך ויקטור קם וחזר למיטה שלו (מאוד בוגר מצידי).

בהתחלה עוד חשבתי על לא ללכת למייק'ס. לא הייתי בטוח שזה ירגיש טוב. בסוף החלטתי שיהיה בסדר והתארגנתי. עדי אספה אותי מהבית - לקחתי את הקלידים הפעם. הכנתי כמה שירים שיצאו לא רע כל כך. יצא לי גם לנגן יחד עם עדי, שירי, ויקטור וצמד חבר'ה שרצו ליווי ל Fuck Her Gently של ה - D. את שארית הקול שהייתה לי הוצאתי בסוף הערב על Tribute לבקשת בחור נחמד בשם שחר. הוא וחברה שלו, טטיאנה (רוסיה כמדומני) נשארו במיוחד לשמוע את הביצוע, והיה מאוד כיף לתת אותו בשבילהם. שחר סיפר לי שבתור פצוע בפיגוע אחר, היה לו לא קל לבוא למייק'ס. אני שמח שהוא בא, ובאמת עשה לי טוב לראות אותו נהנה ולשמוע מילים טובות. וטטיאנה אמרה שאני מגניב, אז נראה שהושגה מטרתי על כוכב לכת זה.

באו לא מעט אנשים טובים, וביניהם עוזי, רוני והחדש שלו בצוות אסי (בליווי 2 ידידות שראיתי אותן קודם), רותם ושחר. גם אחות של שירי (שרצתה ממנצור כפות על התחת בזמנו) התחכה בנוכחים.

עייף מדי וגרון כואב. לילה טוב. קרוקשאנקס.

רצון

יום שני, השעה קצת אחרי אחת בלילה. אני בדירת ההורים (הבית) בקרית אתא. אחד מימי שני מעטים מאוד שבהם אני לא במייק'ס, מרצון.

לא הותקפתי במבול טלפונים כמו שקורה מדי פעם (רותם, שירי, רוני ואחרים רוצים לדעת אם אני אגיע). אבל לא נורא - אם הייתי רוצה את תשומת הלב אז הייתי הולך היום. כמו שכתבתי קודם, ויתרתי על זה להיום.

אני קצת יותר בסדר, אני מניח. אחרי שניהלתי כמה שיחות טלפון שעזרו ל, אני מתחיל להתעייף מזה. לפחות מהתחושה הכללית. עדיין יש הבזקים של להרגיש רע, ואני מקווה שהם יפחתו וייעלמו בזמן הקרוב.

פתאום הכתיבה שלי שברה עוד קצת מסגרות ומגבלות ששמתי לעצמי. אני לא בטוח כמה אני אמשיך עם שובל המחשבות הזה (זרם תודעה) אבל לעכשיו זה היה קצת תראפי.

שיר: Zero 7 - In The Waiting Line

בדרך לאן

אחרי שביליתי כמה שעות אצל איילת (שכנה) ואחרי שדיברתי (באמצע) איתו בטלפון (לעצת אלון) ואמרתי לו את כל מה שאני מרגיש, הרגשתי הקלה מסויימת. היא די נעלמה היום בצהריים כשדיברתי על זה עם עוד מישהו.

זמן - בואו ניתן לו לעשות את שלו.

אבל לבינתיים, היום אני לא אלך למייק'ס.

חשוך פה חשוך

אני מרגיש חושך כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. אחרי דקה וחצי של לשכב במיטה ולהביט למעלה, התחושה הדומה היחידה שהייתה לי בזיכרון היא כשחזרתי לפנות בוקר לדירה אחרי ששדדו אותי. לשמוע את עצמי נושם בכבדות, לבהות ולתהות. לרצות לבכות. קצת להצליח.

לקח קצת זמן עד שענן האלכוהול הסתלק מעליי, ורק בערב התחושות הפכו לחדות, אחרי שדיברתי עם כמה אנשים זה התחיל באמת להרגיש. תחושה שאני רוצה להסיר את העור שלי מעצמי, להעיף ממני את המראה שאני לא יכול לסלק. ועכשיו אני כבר לא מנסה - זה לא עבד כל היום, לא משנה איזו מוזיקה ובאיזה ווליום הייתה לי באוזניות.

ועכשיו אחרי שאני מנגן את הסצינה בראש, במטרה להרגיש ולשחזר, אני כל הזמן נתקל בתחושה עצומה של כעס עצור. God, או fuck, או What the fuck. ושוב הרצון להעיף את זה למקום אחר.

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. ברור לי שזה ירגיש טוב יותר עם הזמן, אני לא יודע 'האנשים המעורבים לאן'. אלון אמר לי שאני צריך לדבר איתו ולהבהיר לו כמה חרא אני מרגיש. אפילו שהחיוגים האחרונים שלי לא נענו - אני לא רוצה לחשוב על זה יותר - הייתי רוצה להקפיא את עצמי עכשיו, כמו שאני, ולא לזוז עד שהפלאפון יצלצל. אני לא רוצה ליישב את זה בתוך עצמי. אני רק רוצה להוציא החוצה איזה יום מגעיל היה לי וכמה חרא לי.

למי שמודאג מהשורות והפסקות - אחלה. מותר להגיד מדי פעם הצילו. אני מתחבט בין הרצון להרגיע, לבין חוסר הרצון להסביר. הכל זה סתם סיפור מטומטם שגורם לי לפקפק במוסד של חברים (וזה לא שאני מרגיש הצלחה אחרי הצלחה בתחום הזה). ולהוריד עוד מישהי שהעלתי לרמת שלמות מה - pedestal שלה (שלי). לפחות לבינתיים.

קללות פה.

רגל שמאל

אני חייב להודות שהשנה החדשה התחילה חרא.

רגל שמאל.

אוקיי אז הייתי אופטימי, ועכשיו אני מרגיש באסה - אין חדש. ויהיו עוד כמה וכמה וכמה כאלה בדרך אל האושר (שיהיה). ומה זה משנה מי מתגלגל עם מי על הרצפה.

איך מוציאים תמונה מהראש? (כנראה שלא כותבים על זה, כי זה בטוח לא עוזר).

קיבינימט. יום ראשון - חודש ראשון, ה-1.1 (2006). טוב - נו.

שיר. PJ Harvey - The Dancer.