רופא טוב

יום ראשון, 18:30 ומאבק פנימי נוסף מסתיים בניצחון של הצד שאומר לנסוע לצפון תיכף ומיד. למרות כל הכוונות הטובות, לצד השני במאבק עדיין אין כל כך סיכוי. המחשבה שכל תוכנית אחרת אולי לא תצלח בגלל נסיבות רגעיות משתנות (ללכת לויקטור או להיפגש עם איילת - בילויים שלי כיחיד לא נראים לי כיפיים בקור הזה) לא נותנת לי לחזור לתל-אביב. אני לא רוצה להיות בדירה אלא אם כן אני בדרך למשהו, או למישהו, או לאנשהו. בתוכי השלמתי כבר שככה ייראו השבועות הקרובים, עד הכניסה לקבע, היציאה מהדירה והכניסה לדירה אחרת כלשהי (בסדר הזה). נכון, יש עוד מה לעשות במרכז, יותר מאדם אחד שאני רוצה לפגוש, אבל כרגע אני לא אוהב חוסר וודאות ומעדיף כבר לנסוע לבית הורים וזהו.

הסיבה שאני כותב. אחרי שכבר ירדתי מהרכבת ורגע לפני שנכנסתי לאוטו של אבא (המסיע) הטלפון צילצל. זה לא היה מהבנק. זה היה ברדוגו - אחרי כמה חודשים שלא דיברנו בהם. הוא הזמין אותי להופעה שלו במקום בשם 'המכה' (כמו העיר באיסלם) שלא שמעתי עליו. לא יכולתי לבוא, אבל ההזמנה הייתה משהו ששמחתי לקבל.

אולי זמן עוזר להרבה דברים. יש אנשים היום שאני מדבר איתם ואני יכול להגיד בוודאות שלפני שנה או שנתיים הייתי משוכנע שאני לא אדבר איתם יותר בחיים. מצד שני, יש לפחות אדם אחד שלא הייתי מאמין לפני חודש שאני לא ארצה לדבר איתו יותר. ברנדה צ'נובית' (עמוק באדמה) אומרת: הדבר היחיד שבטוח זה שהכל משתנה. זה קצת כמו להגיד כלום, כנראה, אבל זה משהו שכדאי לזכור - במקום להיות בשוק לגבי לאן כולם הלכו פתאום.

ואולי הזמן עוד יקבור את הסקפטיות החדשה שלי.