חשוך פה חשוך

אני מרגיש חושך כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. אחרי דקה וחצי של לשכב במיטה ולהביט למעלה, התחושה הדומה היחידה שהייתה לי בזיכרון היא כשחזרתי לפנות בוקר לדירה אחרי ששדדו אותי. לשמוע את עצמי נושם בכבדות, לבהות ולתהות. לרצות לבכות. קצת להצליח.

לקח קצת זמן עד שענן האלכוהול הסתלק מעליי, ורק בערב התחושות הפכו לחדות, אחרי שדיברתי עם כמה אנשים זה התחיל באמת להרגיש. תחושה שאני רוצה להסיר את העור שלי מעצמי, להעיף ממני את המראה שאני לא יכול לסלק. ועכשיו אני כבר לא מנסה - זה לא עבד כל היום, לא משנה איזו מוזיקה ובאיזה ווליום הייתה לי באוזניות.

ועכשיו אחרי שאני מנגן את הסצינה בראש, במטרה להרגיש ולשחזר, אני כל הזמן נתקל בתחושה עצומה של כעס עצור. God, או fuck, או What the fuck. ושוב הרצון להעיף את זה למקום אחר.

אני לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. ברור לי שזה ירגיש טוב יותר עם הזמן, אני לא יודע 'האנשים המעורבים לאן'. אלון אמר לי שאני צריך לדבר איתו ולהבהיר לו כמה חרא אני מרגיש. אפילו שהחיוגים האחרונים שלי לא נענו - אני לא רוצה לחשוב על זה יותר - הייתי רוצה להקפיא את עצמי עכשיו, כמו שאני, ולא לזוז עד שהפלאפון יצלצל. אני לא רוצה ליישב את זה בתוך עצמי. אני רק רוצה להוציא החוצה איזה יום מגעיל היה לי וכמה חרא לי.

למי שמודאג מהשורות והפסקות - אחלה. מותר להגיד מדי פעם הצילו. אני מתחבט בין הרצון להרגיע, לבין חוסר הרצון להסביר. הכל זה סתם סיפור מטומטם שגורם לי לפקפק במוסד של חברים (וזה לא שאני מרגיש הצלחה אחרי הצלחה בתחום הזה). ולהוריד עוד מישהי שהעלתי לרמת שלמות מה - pedestal שלה (שלי). לפחות לבינתיים.

קללות פה.