What Dreams May Come

הציטוט לשם הפרוטוקול הוא של רק שם הסרט עם רובין וויליאמס, לא ציטוט של שייקספיר - שמדבר על המוות בקטע השירה הזה. אני חושב על חלומות.

הייתי בבית של עדי אלטשולר, אחרי 2 שנות היכרות בערך. בזמן השיטוטים בחדרי הבית (הייתי עגום היום) מצאתי בחדר שלה 2 שקיות מלאות בקלטות וידאו שהיו אמורות לחזור ממני למירב(!). עממיות: איזה קטע! יוצא שאני ממש בן זונה אז - זה כל מני דברים מיוחדים שהוזמנו מ - eBay ו - Amazon. אני חושב שהיא צריכה לקבל אותם אבל אני לא מצליח להעלות בראש תסריט ריאלי שבו זה קורה. אולי צריך להשאיר אותם באיזה מקום עבודה קודם שלה או משהו, אבל זה הכל ביזאר.

אלון הסיע אותי הביתה, רק כדי שנוכל לדבר בדרך (היה טרמפ אלטרנטיבי). השיחה איתו גרמה לי לחשוב. המחשבות גרמו לי לכתוב. הנה אנחנו כאן.

בזמן האחרון אני חוזר ואומר לכל מי ששואל שאני מוטרד כי אין שום דבר שאני באמת רוצה לעשות. כל מטרה שאני מנסה לדמיין לא נראית לי כמטרה שאני רוצה באמת להשקיע, לעבוד, לתת בשבילה. לא בלימודים, כמובן שלא בעבודה, לא במוזיקה (למרבה ההפתעה). הדבר היחיד שיכול 'לעשות לי את זה' זה כנראה בני אדם - ובת אדם ייחודית, אבל אלה דברים שפשוט קורים, אלה לא מטרות כמו "אני אהיה עורך דין" או "השנה אלמד לנגן על נבל". והמחשבה הזאת מתלווה לסקפטיות, לזהירות ולציניות (כלשהי) שיש לי בתור מצב רוח כללי שכתבתי עליו כבר.

אבל משהו בדברים שאלון סיפר לי עליהם טיפה חדר את הבועה. אלון דיבר איתי על החלומות שהוא הגשים, ועל התחושה שאחרי ההגשמה - דווקא לא סיפוק אדיר כמו שאפשר היה לצפות, אלא תחושה של (ללא התרגשות) אוקיי, אז עשיתי את זה. מה עכשיו? ולמרות שבראש שלי זה מצטייר כמעין תוצאה רעה של להגשים חלום, הוא פשוט ממשיך לדבר הבא, לחלום הבא. שאלתי אותו, אם הגשמת החלומות לא עושה אותו מאושר - למה הוא עושה את זה? האם הוא הולך אחרי איזו רשימה שהוא הרכיב בתיכון? התשובה שלו (לא במפורש, אבל זה מה שהבנתי) זה שזאת הצורה שבה הוא חי, למרות הפחדים שמתלווים לזה.

אני מרגיש שכל דבר הוא אפשרי, שאני יכול לעשות מה שאני ארצה. ומה שחוסם אותי זה חוסר הידיעה לגבי מה אני רוצה, בגלל ששום דבר לא נראה לי חשוב. אלון מרגיש גם הוא שכל דבר הוא אפשרי - אבל הוא לוקח את התחושה הזאת ומגשים אותה - הוא עושה כל דבר. לא כל דבר לשם לעשות "הכל" כמובן, אבל אם משהו עולה בו הוא הולך עם זה, עד הסוף. וזה העיקרון שמוביל אותו, וגורם לזה שאחרי טיול ארוך מסביב לעולם ולימודי טיס הוא מדבר על עסקים בארה"ב ועל להפיק את האלבום של עצמו.

כמו שכתבתי לעצמי קודם, אולי די, אולי די עם הזהירות. אני רוצה (כמו שכתבתי) לחיות בצורה שלמה יותר. אני מפחד, אבל אולי די גם עם זה. אני הולך לעבוד על להעלים ממני את הטיעון שלי מהפסקה הקודמת - זה הכל בולשיט. אני רוצה לחיות מתוך אהבה, למה שאני עושה, למי שאני חולק איתו את המשמעות של החיים שלי. אני לא רוצה יותר אפור. (כמובן כל עוד לא סיימתי את הקורסים בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר, אני תמיד אשאר קצת אפור). אבל באמת, מרוב הגנות אני כבר לא מבין איפה 'אני'. כל ההסתיגויות האלה. איך אני יוצא מזה?

What have I done

הגעתי ל-23 שלי, ואני מרגיש עצוב. עצוב כמעט דמעות עצוב. ולמה? אולי זה הדאון שאחרי ה'היי' - ההופעה המוצלחת של להקתנו ששת (החוש השישי) ביום חמישי, הארוחה המשפחתית הגדולה מוקדם יותר היום, הצפייה המשותפת בוידאו ההופעה... אני מרגיש נפילת מתח פתאום.

אבל זה לא בדיוק הפער בין הגבוה לנמוך. זאת התחושה שהעולם שלי הפך להרבה יותר שלי לבד, יותר ממה שרציתי. התנכרתי, התרחקתי, התנתקתי. הגנתי על עצמי, או נקמתי, או נמנעתי. ועכשיו אפילו מי שאני במידה מסויימת סולד ממנו ובכל זאת רוצה איזה קשר איתו - גם זה יתקשר רק כשבטעות נלחץ הפלאפון במכנס, או פתאום ישלח איזה מייל קבוצתי ואני במכותביו על החלפת מספר טלפון.

אני מנסה להיזכר בנובמבר אשתקד, איפה הייתי ומה עשיתי. קפצתי לארכיון של עצמי וקראתי כמה פוסטים. בנובמבר של 05 עדיין גרתי בדירת האימים עם מתן ואדם, עדיין חיפשתי את עצמי ואת עצמה בלילות (אפילו בבלום באר) אבל הכי חשוב, הייתי לפני משבר הסטאס שלי. אני עדיין זוכר טוב איך רגע לפני ששנת 2006 התחילה כתבתי באופטימיות על התקוות שלי לשנה הזאת. אני חושב שההתחלה הזאת ברגל שמאל די הזיזה אותי מהמסלול הזה. למרות שאני מציין שוב ושוב שאני כן אופטימי, יש כל כך מעט אמת בזה... בעיקר אני סקפטי, בעיקר לגבי בני אדם - והזמן שעבר לא הקהה את התחושה הזאת. אפילו שפגשתי חברים שונים ומשונים, אפילו שהרגשתי קירבה מדי פעם, עדיין אני מודע לאפשרות שהכל ייעלם.

אז אני, שמצד אחד לא יודע מה ואיך לחגוג ביום הזה, שרוצה די להוריד פרופיל - בכל זאת מתבאס שבחצות אני לא מקבל שיחת טלפון, ממישהו. ושכמה שעות לפני זה, שיחות הטלפון שאני כן מקבל הן מועד הבית הכועס שלי ומאיש צבא שמסנג'ר אותי דווקא למחר, מכל הימים. אולי היושב במרומים אומר, רצית להנמיך פרופיל - קיבלת. לא מצחיק. עם או בלי יושב.

כשאני מסתכל על שנת 22 שלי אני לא בטוח אם היא הייתה מלאה בחוויות והתנסויות או אולי שהכל די הצטמצם בגלל החוסר רצון שלי לחיות את החיים בצורה שלמה, לא מתוך זהירות וספק. הרבה מאוד דברים קרו, אבל גם מעט מדי דברים קרו. בהרבה נושאים אני כנראה לא יודע כל כך מה אני עושה, ויש גם לא מעט שבהם אני חושב שכן אבל 'על מי אני עובד'. גיל 22 היה שינויים ובלגאן. בתים חדשים וחברים חדשים. סגירות מעגלים אולי. צמצומים.

לילה טוב.

להיכנס לסטטיסטיקה

קצת לפני שינה -

כרגיל אני מפסיק לכתוב, ולא שהתקופה לא גדושה בפעילויות. פשוט בין לבין זה יוצא פחות ופחות. אולי זאת צריכה להיות הכותרת, פחות ופחות על ימי שני ופחות ופחות על מה שביניהם.

מייק'ס - העסקים כרגיל. האמת - קצת לפני שברי נסע ונתן לי להנחות שני ערבים, התחלתי כבר לחשוב מה יהיה. האם באמת לא הזמן להפסיק, להשאיר את מייק'ס לעצמו (או עצמה), לעבור הלאה, לעשות הפסקה, מה שלא יהיה. אבל עם החוויה החדשה כאילו מימשתי עוד אספקט של הקשר שלי עם המקום. למרות זאת, אני לא יודע כמה זמן זה ימשיך ככה, קיבלתי כבר כל אגו טריפ אפשרי דרך המקום הזה. ברי מתייחס אליי בצורה... אני לא יודע אפילו איך לתאר את זה. אבל אני יודע שבהתחלה כשכתבתי על זה הייתי בשוק, אולי ניסיתי להתחמק מזה כמה זמן, אבל עכשיו זה ממש מורגש. הפכתי לחלק מיום שני, כמו שיום שני הוא חלק ממני. אפשר להגיד שאנשים יתחלפו והמקום יישאר, ואולי ישתנה, אבל בימי שני האחרונים אני ממש מרגיש את זה בכל שניה שאני שם. היו פעמים שאני לא רציתי לבוא, באתי בחוסר רצון מסויים, בהחלטה שלא לעלות, לא לנגן. אבל זמן קצר אחרי שאני נכנס למקום אני פתאום משתנה. הדיכאון מפנה את המקום לאנרגיה חיובית (לכל הפחות במימוש שלה) על הבמה. ובמשך 3-4 השעות האלה, כיף נורא.

סוף הרהורים.

מחוץ למייק'ס ברדוגו כבר לא משוייך עם הסקופ - מה שאומר שיעבור עוד הרבה מאוד זמן עד שאני אקבל גלידה חינם אחרי הופעה. הוא כן הזכיר מקום אחר שבתכנון להופיע שם באופן קבוע, אבל עוד נראה מה קורה עם כל זה.

ודבר גדול שקורה עכשיו הוא זה: קמה לה קבוצה של ארבעה חברים ממייק'ס והקימה הרכב. יושבים בו ויק, גנית, סיימון ואנוכי. השם הוא Sixth Sense וההופעה הראשונה היא ביום חמישי הקרוב בבלום-באר. אני מקווה לטוב - אנחנו באמת עובדים בצורה יסודית על השירים, רובם שירים של ויק. אני רוצה לכתוב עוד על זה אבל מרוב עייפות אני לא אצליח להעביר את התחושות.

לילה טוב.