מייק'ס פלייס 29 - המכתב

אילו דברים קרו בין ההופעה הזאת לקודמת? די הרבה. אני ומיכל נפרדנו.
קצת לפני זה היה פסטיבל בראשית שבו ניגנתי בבמה פתוחה, יחד עם ברדוגו, ששר את כל המילים, כל הכבוד לו.
ואיפשהו בטווח הזמן הזה הלכתי לסינמטק לראות את הסרט 'בלוז על החוף' שמספר על הפיגוע במייק'ס פלייס. ג'וש וחברה שלו באותה תקופה עשו אותו בשביל איזה אמריקאי אחד. אני לא הולך לכתוב כאן את כל המחשבות על הסרט, לפחות לא עכשיו כי יש הרבה.
ואיפשהו שם גם כתבתי אי-מייל ארוך מאוד לכריסטינה, שמקומו כאן ביומן אבל בגלל ניתוק הרשתות זה עשוי לקחת הרבה זמן. בעיקרון כתבתי לה דברים שכבר כתובים פה ועוד כמה שחשבתי עליהם בזמן האחרון, בקשר למייק'ס.

[21/07/2005 - הוספתי את המכתב לבלוג אחרי שביקשתי רשות מכריסטינה: ]

Hi Christina,

I've meant to write you this one e-mail for a long time now, but kept forgetting. Oh, right, first thing's first - it's Frankie, of Mike's Place mini-fame, you know, with the crappy guitar and funny songs about love, furnituire and sex with animals. I do hope you remember, or this turned out to be a pretty scary paragraph.

[...]

Actually, there's a couple of things I wanted to share with you. This could be a bit weird since you don't really know me, but hopefully you'll get through. I've fast forwarded the irrelevant parts of my life, saving your precious time..

I've been an IDF soldier for a year and a half now. My service is not that difficult, I'm what you call a Jobnick. I get to go home every day. Parents' house is way up north (near Haifa) so I live in Tel Aviv this sort-of-hotel-for-soldiers by the beach. One day, walking towards my 'hotel', I'm stopped by a security guy (Dave), in front of Mike's Place, and he's telling me all about happy hours and open mic nights. That night I decide to go for it.

So after I dress up a citizen I'm going there, finally standing all alone in front of the place, and it's just like a western movie - I'm slowly walking through imaginary western-style-doors, everyone at the bar stares at me (and at my imaginary cowboy boots) and I take a sit at a lonely table. All I have with me is my non-imaginary shitty guitar, and my non-imaginary rubber duck.

I was scared, but I managed to get up and sing a couple of songs. I don't even remember if anyone noticed me. But I decided to go there every Monday and become a good performer. That was about 9 months ago (3 months short of an elephant's pregnancy period) and I'm still not that good. I'm allowing myself a smile here :).

On a Monday a couple of months after that first time, you were hosting the open mic night, Beri was out of the country or something. You have a beautiful singing voice and it's like the 100th time I said that but still. After singing you said that you're going to perform at this festival in Rishon Le Tzion. That day they let me go home early, so I went to see you sing there. I tried really hard to be there as late as possible (since I had like the whole day to walk around) but I still got there too early. You and Josh were there, and I felt happy to see your familliar faces, but kind of funny because up until that moment you were only familliar faces from the bar..

When people you knew started showing up, it got even more awkward - after some time they realised I really don't know you, and we didn't really have anything in common. Though I was a bit uncomfortable, I came there because I really wanted to see you sing. That this was socially a solo flight didn't matter. Then you started your show and I forgot about all that.

That night had a special meaning for me. I realised that I care for the people who are Mike's Place and I feel a special connection to them, a connection much stronger than one would have expected from a night-or-two-a-week relationship. In several ways, Mike's Place was becoming a home for me, and all the people I kept meeting on those great nights were becoming three-dimensional, more people than just familliar faces. I was starting to feel that then. Now I can't help missing the place, whenever I'm not there more than a week. When Beri plays the first guitar notes of 'Sailing Again', it's the best feeling in the world. Well, after loving animals of course.

A couple of weeks ago I went to the cinemateque to see 'Blues by the Beach'. I can't really word my feelings upon seing the movie. It was a mixture of excitement, compassion, fear, sadness.. Like I said, it's kind of hard to put in words. To suddenly see so many people I share this connection with, going through such a difficult time, surviving a tragedy, gathering all the shattered pieces in order to keep something greater alive.. I saw all those people exposed, naked to their souls. Even though I was not there, have not even given much thought to the attack in all the time I've been coming there, I was overwhelmed with emotions of love and pain. After the movie I overheard people discussing the cinematography, camera-work, editing. All I was thinking about was that I really want to be there again soon. Even being there now seems to me as making a stand, about life.

It was amazing to me that the place has the same feeling now as before the attack. A lot of the same people too. Also, during the movie, I recognized your voice/guitar and some of the songs, and it made the experience even more special.

[...]

so thank you,

and thank you even more if you got through all of it,

take good care,

and see you,

Frankie

[עד כאן המכתב]

בקשר להופעה. באתי והתמקמתי ופגשתי את טלי. אולי כתבתי עליה פעם אבל אני לא זוכר. היא באה לפעמים עם גיטריסט (יש להם פלייבק עם בס ותופים) ובזמן האחרון הרבה לבד. לגיטריסט קוראים עומר/עופר והוא עורך המוזיקה בבמה-חדשה. הקול שלה קצת פראי כזה, גירסא פחות עדינה של אחינועם ניני. וואו, מדברים על תיאור בגרוש. בכל אופן, השירים שלה נשמעים פחות טוב כשהיא שרה אותם לבד על הגיטרה אבל נשמע שיש להם פוטנציאל בעבודת אולפן נקייה. לפחות כמה מהם קליטים מאוד.

גם עוזי היה שם ונתן הופעה סבבה. הוא כבר באמת די תותח, אפילו מנגן את השיר הראשון ורק אחרי זה מציג את עצמו, כמו שלימדו אותו מומחים כלשהם.

עכשיו לקטע הבאמת לא משהו, שאפילו לא ידעתי אם לכתוב. ברי ניגש אליי באיזשהו שלב והזכיר לי שאבי ביקש לא לשיר שירים מסויימים שפוגעים באנשים. כבר כתבתי על זה כאן, אבי הוא המאבטח השחום בעל החזות המזרחית שביקש ממני לא לשיר על קופאית רוסיה, משהו שמאוד הצחיק אותי בתור רוסי. אבל משהו השתנה בזמן שעבר – גיליתי שאבי היה המאבטח השחום בעל החזות המזרחית גם לפני קצת יותר משנה (או אולי זה יותר?), בפיגוע שהיה כאן. אבי עצר את המחבל בכניסה, ובעקבות זאת בפיגוע נהרגו "רק" 3 אנשים. אבי היה פצוע קשה בפיגוע אבל החלים וחזר לעבוד באותו המקום. לאור הגילוי הזה החלטתי לכבד את הבקשה שלו ולא לשיר יותר את השיר על הקופאית הרוסיה.

אבל באותו רגע שברי ניגש אליי, זה היה ממש על הפנים. אבי, שאני מלא הערכה אליו, הלך לברי במיוחד כדי להגיד שהוא לא רוצה שאני אשיר את השיר הזה. וזה גרם לי להרגיש ממש לא בנוח. ההמשך לא היה כזה נהדר. אחרי ששרתי את כל השירים שלי, כולל שיר חדש על סקס עם חיות שכתבתי (לפי "עכשיו טוב" של גלעד שגב, נראה לי), בזמן שירדתי מהבמה ברי אמר לי I thought you were told not to sing those songs. אני התפלאתי ואמרתי שלא שרתי את השיר ההוא (על אמא) אבל הוא מלמל משהו בקשר לסקס עם חיות. זה היה ממש מעצבן.

אחרי ההופעה דיברתי על זה עם עוזי ועם ברדוגו, שהיה במצב רוח למלחמה. תשים זין, הוא אמר, אל תיתן להם להתערב באומנות שלך. אתה עושה סטנד-אפ, אז זה מובן שחלק מהשירים עשויים לפגוע במישהו, אבל זה הומור. שיילכו להזדיין. עד כאן ברדוגו. מאוחר יותר הבנתי למה הוא היה כל כך להוט, מסתבר שהזמינו אותו לאיזה תוכנית ברדיו וכשהוא התחיל לשיר הפסיקו אותו עקב "תלונות מהמאזינים", כלומר ממפיק התוכנית. הוא טוען שזה מוזר בגלל שהוא היה בתוכנית הזאת כבר פעם, והזמינו אותו שוב בגלל שהם אהבו את השירים.

בקיצור, יצאתי מההופעה הזאת עם הרבה פחד. פחד שהמקום שאני אוהב, שאני מחובר אליו עכשיו יותר מתמיד, ידחה אותי ולא יאפשר לי להיות עצמי. אין לי בעיה לוותר על שיר אחד בשביל בן אדם שאני מעריך, אבל אם אני אצטרך לחשוש מהדברים שאני אומר או שר, זה פשוט חרא.

פלייליסט:
ארונות מטבח
עכשיו קוף
רן
שיר החזיר
סקס עם חיות