תחנה מרכזית

לא הפוסט הזה, הוא אולי תחנה לא מרכזית - דווקא התחנה המרכזית האמיתית.

היום יצאתי הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת יחסית, סביבות 21:00. ממש ליד היציאה ממקום העבודה (צבא צבא צבא לא צריך להסתיר, מדובר בבסיס גדול קצת דרומה ממרכז הארץ, מתחרז עם שריפין, תתבעו אותי זונות) עמדה שוטרת צבאית עצלה. אני עברתי לידה, עם אוזניות, מקשיב ל'הפי' בקולי קולות ומהרהר בו בשקט. במעלה הגשר להולכי הרגל (עולי הרגל) לצד השני של הכביש חשבתי שמזל שהשעה כזאת מאוחרת, ואולי נראיתי כזה מותש שאפילו היא כבר בחרה להתעלם ממני. ממשיך במעלה הגשר. כל קורא (וכותב אחד לפחות) חושב שכאן היא בטח רצה אחריי, עוצרת אותי באמצע הגשר ונותנת לי דו"ח תוך כדי שאני מפסיד אוטובוס ונאלץ לחכות עוד 40 דקות. דווקא לא.

אבל כשכבר הגעתי לתחנה בצד השני, תוך כמה דקות הגיעה שוטרת צבאית אחרת עם איזה אוטו ודי מהר ניגשה אליי (לא היה הרבה אופציות חברתיות אחרות). היא חבשה את הכובע שלה וביקשה חוגר ברשמיות (אלוהים הכל כל כך צבאי כאן בפוסט). הושטתי לה והיא שאלה איפה הכומתה שלי. בשלומיאליות מעושה שלפתי אותה ממתחת למעיל שלי - שם היא בדרך כלל יושבת בשעות כאלה ומחכה למזג אוויר חמים יותר. חייכנו, וחזרנו לחכות כל אחד לשלו. בשלב מסויים עברה מונית שירות (ואני כבר החלטתי שעדיף להגיע הביתה במהרה, ולא נורא על השקלים). עשיתי את הצעד המקובל אל שפת הכביש ונופפתי לנהג - היה מלא, הוא המשיך לנסוע.

לפתע קופצת מולי שוטרת צבאית נוספת, שלישית (או הראשונה), להזכירכם שעה 21:20 בתחנה ריקה ליד בסיס המתחרז עם שריפין. גם היא מבקשת חוגר ודורשת לדעת למה נופפתי והאם אני לא מבין שאסור לי לעצור טרמפים. רס"ל בקבע, יורד לזנות הטרמפים? נאו אייב סין אברית'ינג. תוך שניה היא מסכימה שהיא עצמה ראתה שניסיתי לעצור מונית ולא טרמפ, ואני מסביר לה ממרומי הקבע שלי, שהכל באמת בסדר. תוך כדי שאני שמח לגלות שהיא לא שמה לב שהכומתה השחורה (במקום ירוקה) שלי לא כוללת סיכת חיל.

את המונית הבאה עוצר זוג אזרחים ואני עולה אליה בשמחה - לא הייתי רוצה לנסות את המזל שלי מול שוטרת נוספת.

דרום תל אביב, התחנה המרכזית הישנה, אזור כל כך מחליא ומלוכלך. זה מפתיע כל פעם מחדש, שאתה יכול לראות שם מחלון המונית את כל מה שהיית מצפה לראות שם. ובסוף המסלול, התחנה המרכזית החדשה, באמת המקום הנמוך ביותר בעולם.

אבל התחנה המרכזית החדשה מדהימה אותי כל פעם מחדש. כשאני מגיע אליה או לסביבתה בשעות הערב המאוחרות, בדרך לאנשהו - אני תמיד חושב את אותה מחשבה. איפה כל האנשים הנורמליים שהם בדיוק כמוני, בדרך לאנשהו? למה כל מי שאני רואה נראה כאילו הוא היה רק בדרך לתחנה המרכזית? שמן במכנסיים סגולות שר מזרחית ומתנדנד בין הרציפים. גבר עם גופייה ואוברול צהוב (שליח? בואו נקווה שלא) עושה תנועה "ג'נטלמנית" של "ליידיס פירסט" לבחורה לפני הכניסה לרציף האוטובוס, תנועה שהולכת לאיבוד עוד לפני שהיא מתחילה כשמדובר בו. ועוד כהנה וכהנה. פעם, גבר מבוגר עם קביים מסתער בכל כוחו על דלת נעולה ונופל. פעם גבר מאיים ביותר שעון על קיר צמוד לבחורה צמודה אל קיר. אוכל אני לא קונה שם. מדי פעם מנסה להוציא צעצועים במכונות של ה(שני) שקל, אבל למען האמת אם משהו ייצא אני אצטרך לחשוב פעמיים אם לשמור אותו או לא.

שוב, לא שאני שונא אדם, או פסיכופט של סטריליות - אבל יש משהו בבניין המעוות (ארכיטקטונית) הזה שפשוט יאק.

אז רציתי לעשות תחנה. ולכתוב.

לפני שאני עושה כל דבר אחר היום. ויש עוד כמה דברים לעשות.

דיברתי אתמול עם אמא. הנתק עם המשפחה ממשיך ואולי אפילו מוגבר. מדהים שבסדר היום הלחוץ שלי (לימודים, צבא שבכל זאת תופס את מרבית היום, אינטרנט אינטרט אינטרנט, להקה להקה להקה ומעט מאוד שינה) אני עדיין מצליח למצוא זמן לאכול לא בריא ולפגוע בגוף שלי. בימים האחרונים הגוף התחיל לתת כמה סימנים שהוא רוצה הפסקה, שבתקווה גם תגיע בקרוב.

אני לא בטוח בדרך לאיפה אני - אבל ממש כרגע זה לא נראה כמו מקום טוב במיוחד. אני לא מצליח אפילו לעצור ולעשות את הפוקוס מחדש כדי להסתכל על כל החלקים. כרגע אני בעיקר הולך או רץ או שוחה. מקדם הרבה דברים שלא ברור מה מהם בצורה ישירה עושה לי טוב, עושה לי בריא.

חלק מהנתק שלי מהמשפחה נובע מהבנה גדולה שלי של השנים האחרונות, ואפילו לא כזו עצובה, שבאמת אני לבד. את כל מה שיש, את כל האנשים הטובים בחיי אני מקבל בברכה ושמח שהם כאן - אני גם מוכן בכל רגע לאבד אותם. שום דבר לא לנצח, את זה בטח מיטיבים להבין אלו לידי שאיבדו דברים משמעותיים יותר. כרגע, ללא הפוקוס, אפילו קשה לי להעריך מה הדברים שאני רוצה קרוב, שאני רוצה ליד. חלק מהאנשים - בוודאות. חלק אחר, אני לא ממש יודע. חלק לא מבוטל כבר עכשיו רחוק בעבר, בתמונות.

אח הנשים בחיי (אח - אנחה, לא ציון קרבה משפחתית). אתן חבורה עליזה בראשי הלא מסודר. לפעמים אני חושב לכתוב על זה, בשיר, אבל כל מה שיוצא הוא אוסף משפטים, שיכולים להתפרש כציניות, או משהו שלילי אחר - במקום דברים שבאמת הייתי רוצה לבטא (או להרגיש, לפעמים).

לילה טוב