פעם בחודש

הכתיבה כאן רחוקה מאוד ממני. יותר מדי חיים קורים בזמן אמת, ואין כל כך הרבה רגעים שבהם אני יכול לשבת ולסכם חוויות. רוב הזמן יש עוד חוויות בדלת.

היום, סתם לדוגמא, דפק בדלת השכן ליד, רועד, עם סימפטומים שונים שקשורים לסמים (לפי התחושה שלי), אמר שהוא במצב לא טוב והוא צריך להגיע לבית חולים ואם יש לי כמה גרושים. אמרתי לו שלא, אבל שאחשוב מה אפשר לעשות. האמת שאין לי כל כך מה לעשות.

בבוקר, עם ההתעוררות (יום שבת) המחשבה הראשונה היא רגע, מה השעה? ואז הרגיעה - היום לא צריך להגיע לצבא בזמן. אפשר לישון עוד. אני חוזר לחלומות - והפעם אני וויק באזור רכבת מרכז, מדברים עם קבוצת דתיות על ההופעה הקרובה שלנו, מחלקים פלאיירים. אחת מהן מקשיבה לליז פייר ואני לוחץ עליה קצת יותר מעל האחרות, נמנע בזהירות מלנשק אותה. אנחנו ממשיכים את ההליכה, אני עם הפסנתר. מגיעים להופעה באיזה קיבוץ, יותר מדי מדרגות ומכשולים... אבל מספיק עם החלומות.

מייק'ס פלייס עדיין כאן, עדיין העוגן, ברמות מסויימות. מעט מאוד דברים בחיים שלי לא קשורים בסופו של דבר למייק'ס. ובעיקר מה שקורה בחיים זה הלהקה - עם הופעת הבכורה הגדולה והמוצלחת שלנו ביום שישי הקודם - כאילו הייתה לפני 100 שנה. 250 אנשים היו בהופעה הזאת, פרי של עבודה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. וגם מה שהיה על הבמה, המוזיקה והכימיה, פירות של עבודה קשה. עכשיו ממשיכים הלאה, ונלחמים קצת בירידת המתח.

אין לי כוח לסיכומים בכלל. טוב לי עכשיו. מכל מני בחינות אבל שירן שירן שירן, חלק גדול מזה. השבועיים פלוס האלו ממש ממש מיוחדים, שונים, חדשים, הכל. את גם קוראת אז חיוך אלייך ואל העיניים היפות שלך.