מישהו אמר לי שאת כל הצער לא אוכל לפתור בדמעות

בדרך חזרה הביתה מהעבודה (שלישות הפעם) ממש אחרי מעבר החצייה הבחנתי בה - אישה מבוגרת, קשישה אפילו, הולכת לאט וממררת בבכי. נזכרתי בזקנה כזאת שהייתה ברחוב שלי בקריות, אחת שפעם הייתה סתם סבתא ואחר כך, לא יודע למה התחילה לבכות ואף פעם לא הפסיקה, לפחות עד כמה שראיתי. הקשישה הזאת של עכשיו, החזיקה משהו בידיים, כמו תינוק - אבל זה לא היה תינוק, זה היה כלב קטן. היא הלכה איתו צמוד לחזה שלה בדיוק כמו תינוק ובכתה. אני לא יכולתי - שאלתי אותה מה קרה, תוך כמה מילים עברנו לרוסית. זה הכלב שלה - הוא גוסס. כלבה. יש לה סרטן. היא סיפרה לי שהיא גידלה אותה שנה וחצי, מצאה אותו, הבעלים הקודמים שלו זרקו אותה החוצה. היא חשבה שהיא סתם קצת חולה, בטן נפוחה, קיוותה שתבריא, ומסתבר שיש לה סרטן. היא סיפרה לי על זה שרק לפני שנה מת הכלב שהבן שלה הביא לה, קוקר ספניאל, מת ממשהו בקיבה שכנראה קרה לו ברוסיה. והיא כל כך נקשרת אליהם, היא כמו בת משפחה. התרגלה אליה, ישנה ביחד. הבעלים הקודמים קראה לכלב ליידי, אבל איך היא זרקה ליידי לרחוב? אז היא שינתה את השם, לנסטיה. הלכתי איתה את רחוב קרניצי עד הבית שלה. היא עוד הספיקה לספר לי על הוטרינר שפעם היא הביאה לו חתלתול שנתנו לו מכה והיה לו משהו עם העצמות והוא בחינם עשה רנטגן וריפא אותו. אבל עכשיו הוא אמר שזה חבל לעשות את הניתוח כי הכלבה מבוגרת וזה רק יגרום לסבל.

לא ידעתי מה להגיד, ניסיתי רק להקשיב לה כי אולי זה יעזור. מתישהו היא אמרה שלפחות איתה הכלב חי עוד קצת חיים יותר טובים, ואני נאחזתי בזה מאוד כי לא היה לי ממש מה לומר. אמרתי לה שכן, אם היא לא הייתה מגדלת אותה אז היא בטח הייתה מתה עוד מזמן, ושהיא עשתה לה הרבה טוב. רשמתי לה את המספר שלי - למרות שלא היה לי שום מושג איך לעזור. רק אמרתי כמה פעמים שאם יש משהו שאני יכול לעשות, שתתקשר. היא אמרה לי שהבן שלה יביא לה כלב אחר מרוסיה, גם כלב שלו. ייחלתי לה הרבה בריאות. כשהלכתי כמעט ופרצתי בבכי. החזקתי קצת את הפנים. זה היה כל כך כל כך כל כך עצוב. אני יודע שזה לא צער על בני אדם שהלכו, אבל זה היה כל כך עצוב.

רציתי לכתוב על זה אז. קצת נדחק לי הצידה. חזרתי הביתה אחרי קצת קניות ישבתי מול המחשב. עשיתי דברים. עכשיו קצת לפני מייקס. הלכתי לחדר וניגנתי את השירים שאני אמור לנגן היום עם אנשים. אחרי שעברתי את כולם פחות או יותר ניגנתי שיר שחשבתי לנגן בעצמי היום - 'אל תתפשטי לי' של החברים של נטשה. עברתי אותו פעם אחת ושרתי, הפסנתר היום קצת מצלצל יותר, חזק יותר. איך שסיימתי התחלתי עוד פעם אבל משהו היה שונה - הקול שלי רעד. לא הבנתי למה. אני אוהב את השיר, ואת המילים, אבל לא הרגשתי חיבור מיוחד אליהם. ופתאום בפזמון ממש הרגשתי איך הקול שלי רועד ואפילו נשבר. והידיים שלי - מעבירות את הכל הכל אל הפסנתר. מחליקות על הקלידים ומכות אותם, בנגינה הכי כנה שהייתה לי. סיימתי את השיר ומיד התחלתי לבכות, פרץ פתאומי ומהיר. הרגל שלי רעדה ליד הפדאל. אף פעם לא הרגשתי ככה, לפחות ממה שאני זוכר. כנראה שהיה שם משהו bottled up, עם כל המחשבות והכתיבה בנושאים הקרובים ללב. וזה יצא בצורה שלא הכרתי.

זהו. עכשיו מייק'ס. אני לא יודע איך יהיה. אולי אני אבצע את השיר. אולי לא. בכל מקרה אני בספק שזה יקרה שוב שם. ערב טוב.