31.10.05

גשם במקסיקו

אתמול בערך בחצות החלטתי ללבוש בגדי חורף סמליים (על הכובע ויתרתי) ולעבור במייק'ס בשביל אחת קטנה, ובשביל חיבוק. כשבאתי ברדוגו וסער עמדו בכניסה וקישקשו עם שתי בחורות שהן מאוד חשובות וקבועות במקום אבל איכשהו עדיין לא יצא לי להכיר אותן.
נכנסתי פנימה ועשיתי סיבוב - הלנה עבדה. בדרך כלל אני מפספס אותה כי היא לא עובדת דווקא בשני וברביעי, וחבל כי היא חולקת עם שרה את תואר המלצרית החמודה ביותר ביקום הידוע לנו. אז קיבלתי את החיבוק שלי מהלנה, את החצי גינס שלי מג'וש (שסיפר לי בהתלהבות על ההופעה שהוא היה בה (עם שרה) לפני כמה ימים של קרודר - חצי הצמד האלקטרוני קרודר ודורפמייסטר, ולא שאני יודע במיוחד מי אלה או ששמעתי משהו שלהם עד היום).
המשפטים שלי הופכים להיות מורכבים מדי, אני מתחיל להבין את אוהד שאין לו כוח לקרוא :).
בכל מקרה אחרי שסיימתי את הבירה לא היה לי יותר מדי מה לעשות שם, אז אמרתי יפה שלום לכולם והלכתי אל עבר האם:פם, לבקר את הדס ואת אבי או את ורד בלוג-אין (למרות שהיא כבר לא שם, איש הביטחון כנ"ל). ובדיוק אז התחיל גשם מאוד חזק. זיגזגתי מתחת לגגונים ומרפסות עד לאם:פם, וכשהגעתי אבי סיפר לי שהדס עברה לסניף אחר, לא זוכר באיזה רחוב, ושהיא גם לא עובדת רק לילות יותר. חבל חבל חבל - היה כיף לדעת שהדס תהיה שם כשאני הולך הביתה. טוב, צריך להרים טלפון ולהתעדכן.
הגשם התחזק ואני נהייתי רעב. אז עברתי בפיצה מקסיקנה, פיצרייה מקסיקנית (למרבה הפלא) שאני תמיד רואה בדרך למייק'ס, על פינת בוגרשוב בן-יהודה, ועוד לא הייתי בה. אכלתי משהו טעים עם עוף (מזכיר לי את בלוג האוכל הגדול שלי). מדי פעם האורות נכבו, והיה כמה מקומות במסעדה שבהם הגשם טפטף על השולחנות. לי היה מזל כי התיישבתי במקום שהיה ונשאר יבש. המלצרית הייתה נחמדה מאוד ובתור עובדי משמרת לילית שהמסעדה שלהם מתפרקת מול עיניהם, המצב רוח של כולם היה טוב מאוד. שילמתי, אמרתי תודה רבה, והלכתי הביתה.
במקסיקו לא היה כזה קר.

30.10.05

חולצה מטיילת בתל אביב

עוד סיפור מייק'ס שרציתי לספר - איך קיבלתי את החולצה שלי.
כמו שסיפרתי מלפני כמה פוסטים, מייק'ס התחילו במבצע חדש וחסר תקדים (שיהיה) - בכל יום שני אתה נרשם אצל הבארמן בצד השמאלי במעין פנקס קטן וקסום. עליך להגיע (ולהירשם) בשלושה ימי שני, ואז - ביום שני הרביעי (!) שבו אתה מגיע אתה מקבל חולצת מייק'ס נהדרת חינם! וזה עוד לא הכל - מרגע קבלת החולצה אתה נחשב לחלק מה - Brew Crew (כבוד) וזכאי לקבלת שוט חינם יחד עם שאר ה - Crew בזמן מיוחד. איזה מוסד חברתי נהדר הוא הפאב השכונתי - הלבשה ומזון (שתיה) חינם למוזיקאים העניים, והכי חשוב, קירוב לבבות. מממ.. שוט חינם..
את מכסת ארבעת ימי השני שלי סיימתי כבר מזמן (עוד לפני החגים) אבל דווקא בפעם הרביעית (כי טוב) יואש לא היה, והוא הבארמן מהצד השמאלי שיודע מה עושים עם המבצע הזה. עזרתי לבארמנית המחליפה - כתבתי בשבילה על דף את הפרטים שלי ואפילו ציירתי טבלה עם עמודות בשביל כל השאר, אבל היא לא ידעה אפילו איפה נמצאות החולצות.
שבוע אחרי זה, בפעם החמישית, יואש היה נוכח. הוא קרא לי ולכל שאר אנשי ה - Crew (כרגע כללו רק את עובדי המקום). התאגדנו כולנו בבאר משמאל. גם אמריקאי/אנגלי אקראי שישב על הבאר הצטרף לחגיגה. יואש הכריז בחגיגיות שאני חלק מה - Crew וכל המלצריות מחאו כפיים וצווחו. כולם חוץ מאחת. יואש חילק בין כולם את השוטים שהוא הכין מראש, והגיש לי את שלי. עוד לפני שבלעתי שמעתי את יואש אומר "Your next shots will taste much better." שניה אחרי זה הבנתי למה - באופן בלתי אפשרי כבר ניסיתי לירוק הרבה יותר ממה ששתיתי - ורצתי לשירותים. מי ברז, כמה שיותר, ניסיתי לשטוף את הטעם ואפילו בלעתי קצת (מים מהברז בגוש דן, בעזרת השם הכל יהיה בסדר). התחושה הייתה כאילו שתיתי חול ונייר זכוכית - זה שרף, צרב והיה .. ללא מילים באופן כללי. מנצח או מנוצח, לבשתי את חולצת מייק'ס החדשה שלי (נזהרתי מאוד לא לירוק עליה) והלכתי לבאר. "What the hell was in that?" שאלתי את יואש. הוא קרא למשקה "The Thin Red Line" אני חושב, ונזכרתי באותו רגע שהוא באמת נראה כמו שני שכבות של צבע מחולקות על ידי קו אדום באמצע. הקו האדום הזה היה טבסקו (hence התחושות הנ"ל). חוץ מזה היה בזה עוד כל מיני אלכוהול קטלני, טקילה אני חושב. זה אולי סוג המשקאות שדפי דאק טובל בהם כפית ומוציא פיסת מתכת מפוייחת ועשנה.
אבל בכל זאת, לא יכולתי שלא לשמוח. זאת הייתה הרי מעין השבעה, טקס כזה. אני בספק אם בחורות כוסיות קטנות יעברו את אותו הטקס מידי יואש, אבל במחשבה שניה אולי עדיף לשמוח במה שיש. ויש לא מעט - חולצת מייק'ס זה כבוד בשבילי. אני בכל זאת שם כל כך כל כך הרבה, ואני שמח לקבל מעין הערכה חומרית כזאת.
זה היה לפני חודש וחצי אני חושב, ומאז לא יצא לי לבוא למייק'ס אפילו יום שני אחד עם החולצה שוב. אני חושב שהיה רק יום שני אחד בכל התקופה הזאת שבו הייתי - ואז מסיבה כלשהי לא הייתה לי אותה, אני זוכר שיואש היה ממש מבואס לראות אותי בלעדיה. אבל מה לעשות - החגים האלה גרמו לי להיות הרבה יותר בצפון. ואפילו עכשיו - ביום שני הקרוב - יש מסיבת תחפושות Halloween אז אין טעם לבוא עם החולצה. נו טוב, עוד נחזור לשיגרה בקרוב.

14.10.05

השלמה

אז יש לא מעט סיפורי מייק'ס שהלכו לי לאיבוד בכמה שבועות שבהם לא כתבתי. לפחות אחד מהם היה משמעותי ורציתי לכתוב עליו. זה קרה ביום ראשון לפני שבועיים. היר גוס.
בשבוע לפני אותו יום ראשון הייתי במייק'ס המון, אפילו ביום חמישי, וביום שבת (לא זוכר מה עשיתי בתל-אביב בשבת, אבל הייתי שם). בערב של יום ראשון, הייתי עייף ודיברתי בעצלתיים במירנדה שלי עם אנשים מזדמנים - בתקווה להפיג את השיעמום. היה לי ברור שאני אלך למייק'ס אפילו ששעות שינה לא היו מזיקות לי. אוהד (missFlag) עילם החליט בעקבות השיחה איתי, שבה די שכנעתי אותו, להגיע לתל-אביב (הוא גר בירושלים). אחרי שמצאנו חנייה בפינת קינג-ג'ורג' דיזנגוף הלכנו למייק'ס. Blues Train ניגנו בלוז (בלי רכבת) ואני ואוהד ישבנו והקשבנו. מייקל הגיע לא הרבה זמן אחרי זה, מסתחרר סביב השולחנות עם מגש שוטים. בין מקבלי השוטים הרגילים ישבו גם רוני ושירה - שתי מכרות חדשות שרכשתי לאחרונה. מייקל הכיר לי את רוני בערך שבוע לפני זה, כשהיא חיפשה מישהו לשיר איתו. שירה היא חברה שלה ורוני מתנחלת בדירה שלה שממוקמת בריינס, ממש קרוב אליי - ככה שרכשתי גם מכרות וגם שכנות. אני לא זוכר מה שרתי בסוף עם רוני אבל זה יצא לא משהו בכלל, אפילו בהתחשב בזה שלא עשינו אפילו ניסיון אחד לשיר/לנגן ביחד (כי הגיטרה שלי הייתה כבר בשימוש על הבמה).
אחרי שהלהקה סיימה לנגן, ואני ואוהד סיימנו את הגינס והמים שלנו (בהתאמה) וגם את הצ'יפס, סירבתי בנימוס להצעה של מייקל להצטרף לקבוצת השחייה הלילית בעירום, וגם להצעה של רוני ושירה להצטרף אליהן להמשך הערב. אוהד ואני הלכנו בכיוון 'פראג הקטנה', כי חוץ מהבירה הצ'כית המצויינת יש שם גם פסנתר שיצא לי לנגן עליו כמה פעמים סמוך לשעת הסגירה. הייתי שם גם עם יואב פעמיים, דווקא אז לא יצא לנגן. בכל מקרה, אוהד לא כזה אהב את האווירה שם והמשכנו להסתובב. ההליכה שלנו הובילה לטיילת, שם נתקלנו במייקל, רוני, שירה ובעוד חברה שלהן. כולם חוץ מאיתנו הלכו לשחות במים הקפואים, תענוג שויתרנו עליו לטובת שבוע נטול מחלות. אחד אחד הם חזרו ליבשה (אני בהחלט רואה יותר מדי ממייקל בזמן האחרון), ראשונה החברה שאת השם שלה שכחתי. דיברתי איתה קצת - היא הייתה שיכורה אבל גם מפוכחת. היא הבטיחה לי שאני אמצא אהבה אמיתית.
החבורה הלכה ולקחתי את המספר של רוני למקרה שנרצה למצוא אותם יותר מאוחר. המשכנו לדבר אני ואוהד, יושבים על החוף צמוד למים, ממש מול מייק'ס אבל רחוקים מכל אדם. דיברנו על מוזיקה, על כתיבה, על שירה, על הלמה ועל האיך. אז ניגשו אלינו 2 בחורים שהתחילו לדבר אלינו בטון תקיף ובמבטא ערבי כבד. הם דרשו לדעת מה אנחנו עושים כאן, ולשאול אותנו אם יש לנו סמים עלינו. הם אמרו שהם מהמשטרה, משהו שלא הרגיש הגיוני במיוחד. הם לא החזיקו סכין ולא אקדח, אבל כמובן שהם איימו עלינו בצורה שבה הם דיברו והתנהגו. המבט שלי היה נעוץ בחרדה בבחור האחד שעמד קרוב אליי. הוא היה שחום, קצת נמוך יותר ממני, שרירי, לבוש בחולצה שחורה אפורה. הוא יכול היה להיות תיכוניסט שרירי, או בן 21 נמוך. הם ניסו למשש לנו את הכיסים, מדברים שטויות במבטא ערבי על היותם מהמשטרה. מזוית העין ראיתי את אוהד מתרומם מישיבה, וגם אני התחלתי לקום. הידיים שלו היו לפניו במחווה של "אנחנו לא רוצים בעיות". בחור שלישי הצטרף לשניים שהיו איתנו. הוא היה גבוה יותר, קצת רזה, בחולצה שחורה. שלושתם לבשו בגדים שערסים טיפוסיים לובשים למועדון - חולצות צמודות, ג'ינסים. הבחור השלישי הזה חזר ואמר לחברים שלו שידברו איתי, במקום עם אוהד. איפשהו כאן אוהד פתאום התחיל לרוץ לכיוון הטיילת. לא תפסתי את זה בהתחלה, וכשתפסתי היה מאוחר מדי. ידעתי בוודאות שאני לא אצליח לרוץ מהר יותר מהם, ופחדתי ממה שיקרה אם אני אפול. הבחור שהיה לידי כל הזמן דחף אותי לחול והצמיד אותי לאדמה. הייתי מודע במעומעם שהשניים האחרים רצו אחרי אוהד, והבחור השלישי פשוט הוציא את כל מה שהיה לי בכיסים החוצה, ארנק, חוגר, פלאפון, מפתחות. לא עזרו (לא במפתיע) המילמולים שלי מול המרפק המאיים שלו. הוא זרק אליי חזרה את המפתחות, קם צעק כמה פעמים שאני לא אזוז והתחיל לרוץ בכיוון הטיילת. שניה אחרי זה אני כבר רץ בכל הכוח שלי בכיוון הבית קפה שנמצא על החול, עם הקונוסים האדומים. אני במטבח מחפש מישהו עם טלפון, מראים לי את האחראי, אני מסביר בחוסר נשימה את מה שקרה, (הרפלקס הראשוני שלי הוא לבטל כרטיס אשראי, אני עדיין לא כזה מודע למה שקורה), מתקשר לבן האדם האחד שיכול לדעת את המספר של אוהד, מיכל. השעה 3 בלילה בערך, אני מעיר את מיכל והיא מביאה לי את המספר. אני מחייג אליה שוב בטעות, מתנצל ומנסה שוב ושוב לתפוס את אוהד. העובדים במטבח מתקשרים למשטרה. במהלך השיחה עם המשטרה אוהד מגיע לבית הקפה, הוא גם בטלפון עם המשטרה. הם (יחד עם בחור רביעי שצפה מרחוק) תפסו אותו ולקחו גם לו את הדברים.
אחרי שהניידת נוסעת אני מציע לאוהד לעבור במייק'ס כדי לעשות טלפונים לביטול כרטיס אשראי ופלאפון. ליבי המלצרית שוטפת את הריצפה מזועזעת לגמרי מזה שאנחנו נכנסים פנימה. אני מסביר לה בקול רועד שאנחנו צריכים לעשות טלפון. היא מתקרבת אליי ומגישה לי את כרטיס האשראי שלי - שכחתי אותו שם כששילמתי על הבירה והצ'יפס. הוא נמצא על מגש קטן עם פתק שכתוב עליו "של פרנקי". אין סימן לאהבה אמיתית.
סוף הלילה, אני ואוהד ליד האוטו בדיזנגוף-קינג ג'ורג', נפרדים לשלום - כבר היינו בתחנת המשטרה, הגשנו תלונה. הדבר היחיד שאני חושב עליו (חוץ מאהבה אמיתית) הוא שחבל שאין לי את הטלפון של רוני (השכנה החדשה). לשבת בדירה שלהם זה אולי הסוף המצחיק יותר שיכול היה להיות לאותו הערב.
קצת על פלאפונים.
שני פלאפונים. ביום חמישי לפני זה, אחרי לא-דייט כושל, מצאתי פלאפון בתחנת האוטובוס בקינג-ג'ורג'. הוא נשאר אצלי כי הבעלים לא יכול היה להגיע לתל-אביב לאסוף אותו בימים הקרובים, הכל בדיוק מתאים כדי שיהיה לי איך לתקשר עם העולם אחרי הסיפור הנ"ל (אפס פלאפונים) ולסגור את כל ענייני הניירת האבודה שלי בטלפון.
פלאפון אחד.
שני פלאפונים. יום שישי, חמישה ימים לאחר השוד לאור הים. אני יושב עם איילת, ידידה ותיקה שהפכה לתושבת תל-אביב טרייה, על ספסל בכיכר רבין, ומוצא פלאפון זהה לחלוטין לשלי (זה שאיבדתי, וזה שקיבלתי באורנג' יום לפני זה). הבעלים שלו היא קשישה אנרגטית ורוסיה שגרה לא רחוק, ברחוב דויד המלך. היא מתעקשת לדחוף לי ליד 100 שקל, שכר טירחה, ובורחת לפני שאני מספיק להחזיר לה את השטר.
פלאפון אחד.
ולקינוח, פלייליסט ישן מהופעה מספר 63 (19/09/05)
פלייליסט:
פתיחת ערב Open Mike's
עכשיו קוף
ארונות מטבח
Ben Folds - Landed
רן
אל תנחר

10.10.05

יש גם צד מוצל

בשבוע שעבר היה ראש השנה, עם ערב במה פתוחה שלא הייתי בו. ביום שני הזה (הקרוב/נוכחי) אני הולך ל - Roots לראות הופעה של גלעד מגנוס המוכשר. לפני שבועיים הייתי במייק'ס ביום שני. גם לפני שלושה שבועות הייתי.
החיים רצו קצת מהר מדי, ואני מתחיל לחשוב הרבה על לפתוח בלוג שהוא פחות ממוסגר בפילטר של ימי שני. ובעיקר פחות ממוסגר בעניין מה שאני מרשה לעצמי לכתוב שחור על גבי לבן (בעצם הפוך).
זה אולי ייראה משהו כזה: אני מרגיש חרא כרגע.
כן, נכון לעכשיו אני מנסה לצאת מה'דיכאון' שאני בו בכמה שבועות האחרונים. אני לא יודע אם זאת העובדה שערבים שדדו אותי, הבדידות, החרמנות, או שילוב כלשהו. מה שאני יודע זה שעכשיו לא טוב לי.
אני בספק שלכתוב את כל זה בבלוג יעזור, בעיקר בבלוג שקוראים אולי 5 אנשים. אולי זה כן יעזור לי להוציא החוצה.
בכל מקרה, מייק'ס פלייס והאנשים של מייק'ס פלייס עדיין מהווים חלק גדול מהחיים שלי אז אולי מה שאני אכתוב עדיין יהיה סביב זה.
בתור התחלה - לא עוד הזזת תאריכים לפי הופעות. מעכשיו מה שאני כותב מופיע מתי שאני כותב. זהו בינתיים להחלטות לגבי השנה החדשה.
חזרתי ממייק'ס עכשיו (אלא מה), ליל יום ראשון. נפגשתי עם עדי וזה היה ממש טוב בשבילי. תודה עדי, מקווה שגם לך יהיה טוב יותר מכאן.
לילה טוב.
נכון להיום הזמנתם *כרטיסים* לסרט ^ג'ון טרבולטה בתחתונים^ בקולנוע ~פרישמן בלונדון~