25.4.08

ימים טובים

חופש פסח הביא איתו את אחד הימים הכיפיים שהיו לי הרבה הרבה זמן. זה היה אתמול.

לאחר התעוררות מפונקת קבעתי להיפגש עם יעל וללכת לים. הטיול לים התארך והפך לחצי יום כיף, עם מיץ תפוזים סחוט, קפה איטלקי, וגם גלידה. אז נכון, הרבה הליכה בשמש, ובדרך הביתה ניקרתי, אבל היה ממש ממש מהנה.

המשך הערב, נסעתי לחולון להיפגש עם מיי וללכת להופעה של אסף אמדורסקי (כרטיסים חינם מתנת פורום רוק ישראלי). הופעה אינטימית ומיוחדת, עם המון שירים שאני אוהב + לתדהמתה של מיי מיד בסוף ההופעה דילגתי אל אחורי הקלעים להודות לאסף באופן אישי.

משם המשכנו לברזילי, למסיבת אייטיז - מה שהיה גם כיף בזכות עצמו - אבל במהלך המסיבה, עוד יותר כיף - הופעה קצרה של יובל מסנר, ערן צור ואלונה דניאל. אני ומיי בשורות הראשונות, קופצים, משתוללים ומסתכלים ישר בעיניים של אלונה, המקסימה. אני לא יכול לכתוב כל כך הרבה פעמים את המילה 'כיף' אבל היא כל הזמן חוזרת. גם כאן, בסוף ההופעה אני ניגש לערן וניגש לאלונה, מודה להם - אלונה מזמינה אותי להופעה בקפה ביאליק, תוך כדי חיבוק חם - איזה, נו, כיף.

אחד הימים הטובים. זהו. צריך לכתוב גם על דברים שכאלה מדי פעם.

פשוט יום נהדר.

20.4.08

טבעוני

אני יושב בבית של מתן מלמד בטבעון, ליתר דיוק בחדר של עדי (אחות) שבדיוק לא בבית בשביל משהו.

הגעתי לכאן אתמול בשביל ליל הסדר - היה ממש כיף, לראות את המשפחה "המורחבת" שלו שלא ראיתי המון זמן - בתקופת התיכון הייתי נמצא המון אצלהם בבית בקריות. עכשיו ראיתי את אמא שלו ואת בן הזוג שלה ואת הילדים בפעם הראשונה מאז המון המון זמן.

היו לי הרבה חוויות בבית הזה בטבעון. כל מיני מסיבות וחזרות ממסיבות. לילות מעניינים. ובעיקר בקרים איטיים ובודדים. תמיד בבית הזה, ואולי גם בבתים גדולים אחרים, אני לא מצליח לישון בנוחות עד מאוחר. גם כשיוצאים עד הבוקר, אני מוצא את עצמי מתעורר הרבה הרבה לפני כולם. כל הניסיונות להירדם נכשלים. במסיבה הראשונה שהייתי בה בטבעון (יכול להיות שאפילו בבית הקודם של מתן) מצאתי את עצמי אוסף את כל כוסות הפלסטיק המשומשות שהתפזרו בבית (ויש הרבה בית). הפעם קצת יותר בנאלי, הכנתי לי קפה וחיפשתי פינה טובה למחשבות. כשעלתה המחשבה לכתוב החלטתי ללכת על זה - לא קורה הרבה אז הנה הגענו.

סיפור שנזכרתי בו אתמול על הבית הזה, מהתקופה שיצאתי עם מיכל כחצי שנה. מיכל באה לאסוף אותי בבוקר מהבית של מתן - אבל טעתה בכתובת (דלת ליד). אישה פתחה את הדלת והייתה קצת בשוק לשמוע שהיא רוצה לראות את פרנקי. הסיבה - לבעלה של אותה שכנה קוראים פרנקי. כך כמעט פורקה משפחה. בסוף לכולם שלום, לכל הידוע לי.

יש לי זכרונות טובים מהחדר של מתן. החדר שלו נמצא מתחת להמון חפצים אבל אני עדיין קורא לזה החדר שלו. חלק גדול מהם דווקא לא קשורים למתן כל כך (חלק גדול מהזכרונות וגם מהחפצים). אבל למרות כל אלה, בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מבלה פחות ופחות זמן איתו - בעיקר בגלל ההבדל בטעם לגבי מקומות בילוי. אחרי כמה שנים ירד לי ממועדונים ומריקודים - אני לא נהנה מזה ברוב הפעמים, בגלל המוזיקה ובגלל הקושי לתקשר, ובגלל הקושי לתקשר עם בחורות. אני צריך סיטואציה שבה אני יכול לדבר, להקרין את האישיות שלי, וזה לא עובד כל כך בזמן שאני צריך לנענע את עצמי לצלילי 50 סנט או ג'ו השמן או ריאנה. לפעמים זה נחמד, ובעיקר כשיש מוזיקה יותר טובה, אבל כבילוי 4-5 שעות.. יותר מדי.

אז הנסיעות לצפון בשביל יציאה משותפת עם מתן וחברים נשארו בעבר. אתמול, אחרי ליל הסדר, ואחרי התלבטויות מצידי (על בסיס הנ"ל) החלטתי בכל זאת לנסוע איתו (ועם רזי, הדר, דייב, מרינה, אהרון ועוד קצת). המועדון שאליו הם תיכננו ללכת נראה (און ארייבל) כמקום לא מוצלח, לכן נסענו לבית המרזח, שם באופן משונה לא יצא לי להיות עד עכשיו. יצא ערב נחמד ביותר, עם בירה, מוזיקה סבירה ורקידה והרבה הרבה סמים. סתם.

בוקר פסטוראלי בטבעון הירוקה. יש פה בריכה, נוף לואדי. בהמשך היום אני כנראה מצטרף לעל האש עם החלק של המשפחה של מתן שהתגעגעתי אליו. המנוחה של פסח מרגישה טוב, ובעיקר עם חוויות, כמו שרציתי.

שיהיה חג שמח גם למי שאינו אני.

7.4.08

תחנה מרכזית

לא הפוסט הזה, הוא אולי תחנה לא מרכזית - דווקא התחנה המרכזית האמיתית.

היום יצאתי הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת יחסית, סביבות 21:00. ממש ליד היציאה ממקום העבודה (צבא צבא צבא לא צריך להסתיר, מדובר בבסיס גדול קצת דרומה ממרכז הארץ, מתחרז עם שריפין, תתבעו אותי זונות) עמדה שוטרת צבאית עצלה. אני עברתי לידה, עם אוזניות, מקשיב ל'הפי' בקולי קולות ומהרהר בו בשקט. במעלה הגשר להולכי הרגל (עולי הרגל) לצד השני של הכביש חשבתי שמזל שהשעה כזאת מאוחרת, ואולי נראיתי כזה מותש שאפילו היא כבר בחרה להתעלם ממני. ממשיך במעלה הגשר. כל קורא (וכותב אחד לפחות) חושב שכאן היא בטח רצה אחריי, עוצרת אותי באמצע הגשר ונותנת לי דו"ח תוך כדי שאני מפסיד אוטובוס ונאלץ לחכות עוד 40 דקות. דווקא לא.

אבל כשכבר הגעתי לתחנה בצד השני, תוך כמה דקות הגיעה שוטרת צבאית אחרת עם איזה אוטו ודי מהר ניגשה אליי (לא היה הרבה אופציות חברתיות אחרות). היא חבשה את הכובע שלה וביקשה חוגר ברשמיות (אלוהים הכל כל כך צבאי כאן בפוסט). הושטתי לה והיא שאלה איפה הכומתה שלי. בשלומיאליות מעושה שלפתי אותה ממתחת למעיל שלי - שם היא בדרך כלל יושבת בשעות כאלה ומחכה למזג אוויר חמים יותר. חייכנו, וחזרנו לחכות כל אחד לשלו. בשלב מסויים עברה מונית שירות (ואני כבר החלטתי שעדיף להגיע הביתה במהרה, ולא נורא על השקלים). עשיתי את הצעד המקובל אל שפת הכביש ונופפתי לנהג - היה מלא, הוא המשיך לנסוע.

לפתע קופצת מולי שוטרת צבאית נוספת, שלישית (או הראשונה), להזכירכם שעה 21:20 בתחנה ריקה ליד בסיס המתחרז עם שריפין. גם היא מבקשת חוגר ודורשת לדעת למה נופפתי והאם אני לא מבין שאסור לי לעצור טרמפים. רס"ל בקבע, יורד לזנות הטרמפים? נאו אייב סין אברית'ינג. תוך שניה היא מסכימה שהיא עצמה ראתה שניסיתי לעצור מונית ולא טרמפ, ואני מסביר לה ממרומי הקבע שלי, שהכל באמת בסדר. תוך כדי שאני שמח לגלות שהיא לא שמה לב שהכומתה השחורה (במקום ירוקה) שלי לא כוללת סיכת חיל.

את המונית הבאה עוצר זוג אזרחים ואני עולה אליה בשמחה - לא הייתי רוצה לנסות את המזל שלי מול שוטרת נוספת.

דרום תל אביב, התחנה המרכזית הישנה, אזור כל כך מחליא ומלוכלך. זה מפתיע כל פעם מחדש, שאתה יכול לראות שם מחלון המונית את כל מה שהיית מצפה לראות שם. ובסוף המסלול, התחנה המרכזית החדשה, באמת המקום הנמוך ביותר בעולם.

אבל התחנה המרכזית החדשה מדהימה אותי כל פעם מחדש. כשאני מגיע אליה או לסביבתה בשעות הערב המאוחרות, בדרך לאנשהו - אני תמיד חושב את אותה מחשבה. איפה כל האנשים הנורמליים שהם בדיוק כמוני, בדרך לאנשהו? למה כל מי שאני רואה נראה כאילו הוא היה רק בדרך לתחנה המרכזית? שמן במכנסיים סגולות שר מזרחית ומתנדנד בין הרציפים. גבר עם גופייה ואוברול צהוב (שליח? בואו נקווה שלא) עושה תנועה "ג'נטלמנית" של "ליידיס פירסט" לבחורה לפני הכניסה לרציף האוטובוס, תנועה שהולכת לאיבוד עוד לפני שהיא מתחילה כשמדובר בו. ועוד כהנה וכהנה. פעם, גבר מבוגר עם קביים מסתער בכל כוחו על דלת נעולה ונופל. פעם גבר מאיים ביותר שעון על קיר צמוד לבחורה צמודה אל קיר. אוכל אני לא קונה שם. מדי פעם מנסה להוציא צעצועים במכונות של ה(שני) שקל, אבל למען האמת אם משהו ייצא אני אצטרך לחשוב פעמיים אם לשמור אותו או לא.

שוב, לא שאני שונא אדם, או פסיכופט של סטריליות - אבל יש משהו בבניין המעוות (ארכיטקטונית) הזה שפשוט יאק.

אז רציתי לעשות תחנה. ולכתוב.

לפני שאני עושה כל דבר אחר היום. ויש עוד כמה דברים לעשות.

דיברתי אתמול עם אמא. הנתק עם המשפחה ממשיך ואולי אפילו מוגבר. מדהים שבסדר היום הלחוץ שלי (לימודים, צבא שבכל זאת תופס את מרבית היום, אינטרנט אינטרט אינטרנט, להקה להקה להקה ומעט מאוד שינה) אני עדיין מצליח למצוא זמן לאכול לא בריא ולפגוע בגוף שלי. בימים האחרונים הגוף התחיל לתת כמה סימנים שהוא רוצה הפסקה, שבתקווה גם תגיע בקרוב.

אני לא בטוח בדרך לאיפה אני - אבל ממש כרגע זה לא נראה כמו מקום טוב במיוחד. אני לא מצליח אפילו לעצור ולעשות את הפוקוס מחדש כדי להסתכל על כל החלקים. כרגע אני בעיקר הולך או רץ או שוחה. מקדם הרבה דברים שלא ברור מה מהם בצורה ישירה עושה לי טוב, עושה לי בריא.

חלק מהנתק שלי מהמשפחה נובע מהבנה גדולה שלי של השנים האחרונות, ואפילו לא כזו עצובה, שבאמת אני לבד. את כל מה שיש, את כל האנשים הטובים בחיי אני מקבל בברכה ושמח שהם כאן - אני גם מוכן בכל רגע לאבד אותם. שום דבר לא לנצח, את זה בטח מיטיבים להבין אלו לידי שאיבדו דברים משמעותיים יותר. כרגע, ללא הפוקוס, אפילו קשה לי להעריך מה הדברים שאני רוצה קרוב, שאני רוצה ליד. חלק מהאנשים - בוודאות. חלק אחר, אני לא ממש יודע. חלק לא מבוטל כבר עכשיו רחוק בעבר, בתמונות.

אח הנשים בחיי (אח - אנחה, לא ציון קרבה משפחתית). אתן חבורה עליזה בראשי הלא מסודר. לפעמים אני חושב לכתוב על זה, בשיר, אבל כל מה שיוצא הוא אוסף משפטים, שיכולים להתפרש כציניות, או משהו שלילי אחר - במקום דברים שבאמת הייתי רוצה לבטא (או להרגיש, לפעמים).

לילה טוב
נכון להיום הזמנתם *כרטיסים* לסרט ^ג'ון טרבולטה בתחתונים^ בקולנוע ~פרישמן בלונדון~