פעם בקניון רמת-אביב, בחנות דיסקים, אני וידידתי דאז נעה מנסים לבחור כמה דיסקים בשבילה. הבחור הנחמד מהחנות מביא כמה דיסקים שאת רובם אני מכיר ומאוד אוהב, כגון שני אלבומים של PJ Harvey וגם משהו אחר שאני לא זוכר. בכל מקרה הוא דואג לציין שההופעה האקוסטית הכי טובה בעולם היא של Alice In Chains, הדיסק של MTV Unplugged. פיסת המידע הזאת כמו מעטות אחרות השתמרה בזכרוני.
עבר זמן רב והנה אני כאן, חורש על הדיסק הזה. באמת להקה מעניינת, לא רגילה, ובהופעה הזאת הם איטיים, השירים נמשכים ונמשכים ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. השיר היחיד שלהם שהכרתי היה Got Me Wrong מהפסקול של Clerks. מאוחר יותר, מתן היה מזמר שורות מ - Rooster בדירה בתל-אביב.
לא יודע למה כל הסקירה המוזיקלית. חזרתי מתל-אביב (הופעה של 'הקלישאות' בבלום-באר) והיו לי מחשבות וזכרונות במונית וחשבתי שכדאי לכתוב כמה מהם ומהן.
בדרך כלל הנסיעות במונית 66 האחרונה מלוות בחששות וסלידה מהיושבים לצידי במונית. בדרך כלל האנשים האלה מנסים להגיע לבני ברק (ולא לפתח תקווה כמו שהייתי מצפה). הפעם הנהג היה חביב ומאוד לא רוסי ושיכור. הוא שאל לפני תחילת הנסיעה אם כולם שמו חגורות וביקש לכבות פלאפונים, ברצינות. הוא המשיך בלשים דיסק של הופעה אקוסטית ספרדית/יוונית, מהסוג שאתה שומע מדי פעם באיזה בית קפה וגם אם יגידו לך את שם הגיטריסט הפורטוגזי אתה בחיים לא תזכור. וההופעה הזאת עם הישיבה הרגועה במונית ללא הסלידה - הזכירה לי את התחושה של פסטיבלי השאנטי הראשונים שהייתי בהם ב-2003 ו-2004.
תמיד הלכתי רק לפסטיבלים הממוסחרים יותר (אני לא מספיק רוחני ל'סגול' ו'אדמה') אבל גם הם נראו אז מאוד שונים מאשר היום. אני בטוח שזה נפוץ להתלונן על זה, ואני לא בחור מכוסה בראסטות והודו שמספר על זה שלפני 9 שנים בפרדס הקטן זה היה באמת אירוע מדהים. אבל כשנסעתי לפסטיבל הראשון עם מתן אריה זה היה באמת משהו קסום. מספיק קסום כדי לגרום לי לנסוע לכמה מהפסטיבלים לבד לגמרי (כשמישהו אחר לא נסע).
בפסטיבלים הראשונים האלה אהבתי את הדגש על המוזיקה. בכל מקום בכל שעה הייתה מוזיקה, והרבה ממנה חיה. הדבר האחר שהכי אהבתי היה הצורה בה הזמן מאבד משמעות. כשנסעתי ללא קבוצת חברים הייתי בלי אוהל, רק אני, תיק אחד על הגב וגיטרה על הכתף. וככה אתה מסתובב חלק גדול מהיום, וכשאתה מתעייף אתה פשוט מוצא צ'אי-שופ רגוע ומוצל ושוכב לישון. אתה מתעורר כשמתאים לך וממשיך להסתובב או נשאר שם, מנגן עם אנשים שמצטרפים. והמון המון צ'אי, גם כן בכל שעה ובכל מקום. התחושה הכי מיוחדת, להתעורר בשעה כלשהי (חשוך) לצלילים של גיטריסט צועני וכנר ערבי שמנגנים על הבמה. לידך עוד אנשים, חלק ישנים, חלק צופים בהופעה, חלק קוראים, חלק מתמזמזים. באוויר ריח של צ'אי מתוק, ואתה לוקח עוד כוס. אתה יושב ליד איזו אש כשקר, מדבר עם האנשים שלידך. כמה ימים של קסם.
מאז, נסעתי לפחות פסטיבלים אבל באלו שהייתי בהם התקשיתי למצוא את הקסם הזה. אולי הוא כבר לא קיים. יש לי עוד הרבה זכרונות טובים מהפסטיבלים המוקדמים האלה.
