מילה לצופים בבית

כשכתבתי פוסט FAQ לבלוג לפני כמה חודשים, חשבתי שביססתי לעצמי את העקרונות המנחים. המסגרת שבה אני אכתוב, הגבולות שעוצרים אותי, ההתייחסות שלי לכתיבה. גראונד רולז. זה היה מיד אחרי שהעלתי את יומן ההופעות שלי (שהתפרש עד אז על כמה קבצי WORD מפוזרים בין כמה מחשבים) לאינטרנט. הרגשתי, לא מעט בגלל מיכל וההשפעה שלה עליי, שאני צריך להתנצל על ההצטרפות שלי לחלק הזה בתרבות ההמונים, הציצו בי, גלו את פרטי חיי המביכים ביותר.

פחדתי קצת שהכתיבה שלי תשתנה עכשיו כשהיומן הוא לא עוד לעיניי בלבד, אלא הוא שם בחוץ. למרות שבמשך כל הזמן שלא חשבתי להוציא את היומן לאינטרנט עדיין נמנעתי מלפרט רגשות ולהיכנס לנושאים אישיים מדי. גם בכתיבה שלי מול עצמי, היו לי הגנות וקירות. כתבתי ככה שאני יודע היום לזהות כשמשהו היה הרבה יותר עמוק או רגשי מהמילים על פני השטח. בפוסט אחד אפילו יש אקרוסטיכון (גאווה גדולה).

המעשה שהלך הכי רחוק היה לשים מד-כניסות על הבלוג. עכשיו כבר היה לי כלי מספרי למדוד את הפופולריות של עצמי. ויותר, לגלות מאיזה אתרים/מנועי חיפוש אנשים מגיעים לדפים השחורים והנחבאים האלה. בעיני מיכל (אני מאמין) אני נשרף כעת בגיהנום - קומה מתחת לרוב יוצרי במה חדשה. אבל זאת לא מיכל שחשובה בניתוח הזה, אני מדבר על הביקורת העצמית שלי כלפיי. יש בזה משהו שאני חושב שהוא שלילי. יש בי שני כוחות מנוגדים - האחד רוצה תשומת לב ואת האהבה של ההמון בכל מחיר, השני רציונלי יותר, זוכר שלא תמיד צריך להיות על במה ושאותה תשומת לב ואהבה של המונים ללא שם אינה משמעותית כמו יחסים עם אדם אחד קרוב. הרבה פעמים אני מרגיש שאני בצד הרציונלי יותר, בעיקר אם אני מסתכל על היומן הזה שלי ועל ההבדל בין הצורה שבה התייחסתי להופעות לפני שנתיים לבין עכשיו. אבל עצם הנוכחות של היומן הזה כבלוג ציבורי באינטרנט, עצם זה ששפתיי אומרות את הכתובת או אצבעותיי מקלידות אותה מדי פעם, עצם זה שאני קופץ לעתים קרובות לראות מאיפה הגיעו האנשים שנכנסו, וכמה - כל זה אומר שאני עדיין מאוד מחובר גם לצד הראשון הזה.

הסיבה שאני כותב את כל זה עכשיו היא שסיימתי שיחת טלפון אקראית עם אוהד (עילם) שהיה צריך מספר סידורי של windows xp. הוא היה בבית של חבר ובמהלך השיחה הוא מסר משהו שאמר בחור שנכח במקום. הוא אמר שהוא קרא את הפוסט האחרון שלי ושהוא היה יפה מאוד. ציטוט לא מדוייק, אני מאמין. הבחור הזה הוא אחד מהאנשים היחידים שאני יודע שחוזרים לבלוג מדי פעם כדי לראות מה קורה. אבל יותר מכל, הוא הבן אדם היחיד שאני יודע עליו שמכיר אותי רק מהטקסט הלבן-על-שחור הזה. אומנם אח של חבר של חבר רחוק גיאוגרפית, אבל בשורה התחתונה, בן אדם שלא פגש אותי מעולם, אבל מכיר אותי מרוב הטקסט הזה (או כולו). הוא לא קהל ללא פרצוף ושם, אבל הוא גם כן - כי הוא לא חלק מהעולם היום-יומי שלי. (ועם זאת, עכשיו אני כותב עליו - זה הכל מן התנגשות ז'אנרים וזויות ראייה ומושגים, כמו בסרט "אדפטיישן" המבריק.)

סטטיסטיקה ואינפורמציה (ללא העלמה אינפורמציה). בחודשיים וקצת שיש מד-כניסות על האתר, היו 427 כניסות לאתר, 36 בממוצע ליום. רוב הכניסות הן בטעות או באקראי (כפתור next blog) אני מאמין, וגם הכניסות שלי נספרות. חוץ מכמה מקומות ממש נידחים באינטרנט, ניתן להגיע לבלוג בכמה דרכים - לינק מבלוג של אוהד, לינק מהבלוג של אינץ', לינק מהדף בבמה חדשה. כשאנשים מגיעים דרך מנוע חיפוש שאינו גוגל, אני גם יכול לראות מה היו המילים שהם חיפשו (והגיעו אליי). התוצאה קצת מפחידה, רוב האנשים מגיעים בחיפוש המילים "סקס" או "סקס עם חיות", למרות שהיו גם כניסות דרך "אחרי התחת" (לא צוחק) ו"בלי תחתונים". כמובן שכל מי שמשתמש במנוע חיפוש שהוא לא גוגל ובנוסף מחפש צירופי מילים כאלה הוא או ילד או אדם בעל מוגבלות רצינית בתחום האינטרנט (וכנראה בכל תחום אחר). עוד כניסות היו בחיפושי "מוזיקה להורדה", "גשם" וגם "עכשיו קוף" ו"מייק'ס פלייס". חוץ מ"אחרי התחת" שהיה מאוד מפתיע, הייתה גם כניסה אחת דרך "אדם לאדם זאב". מי שרוצה יכול לחפש את כל אלה במנוע החיפוש של msn.co.il ולהתרשם.

עכשיו כתבתי הרבה טקסט ואני לא יודע למה. לגבי הפיסקה הקודמת, רציתי לחלוק את זה כבר כמה זמן. לגבי רוב הפוסט, אני חושב שאני מנסה לתת ביטוי לתחושה החדשה שלי בקשר לכתיבה פה. כן, יש שינוי, כן, נפתחנו. בסופו של דבר מי שנכנס בעיקר הוא חבר (אני מתכוון לזה שיש קבוצה קטנה של חברים שחוזרים הרבה, וגם לזה שיש לי הערכה רבה לאלו שחוזרים הרבה), או לפחות מכר, או מישהו שרק עובר לרגע בחיפוש סקס עם חיות. ומול כל אלה, עם או בלי מודעות (או עם מודעות בחלק מהזמן) אני נחשף ברמה מסויימת וזה בסדר מבחינתי. לא הכל יוצא, אבל הכתיבה לא מרגישה עצורה. טוב לי להוציא, על המסך.

אני לא יודע מה להגיד למי שקורא. וזה לא באמת משנה, כי אני כותב יותר בשבילי מאשר בשביל מישהו אחר. מי שחוזר, עידו, רונו, עלמה, ואחרים, אני מעריך את זה. גם בלי פנים, זה אומר שמישהו רוצה לדעת אם אני בסדר או מה קרה. וזה משהו שחסר לי.

עכשיו אחרי שכל זה יצא (ובתקווה אני אוכל לכתוב פוסט FAQ יותר עדכני מתישהו) אני יכול לחזור לצפות בפרקי העונה השלישית של בבילון 5. ואין מה לדאוג, בינתיים עוד לא קרה כלום למר גריבלדי.