What have I done

הגעתי ל-23 שלי, ואני מרגיש עצוב. עצוב כמעט דמעות עצוב. ולמה? אולי זה הדאון שאחרי ה'היי' - ההופעה המוצלחת של להקתנו ששת (החוש השישי) ביום חמישי, הארוחה המשפחתית הגדולה מוקדם יותר היום, הצפייה המשותפת בוידאו ההופעה... אני מרגיש נפילת מתח פתאום.

אבל זה לא בדיוק הפער בין הגבוה לנמוך. זאת התחושה שהעולם שלי הפך להרבה יותר שלי לבד, יותר ממה שרציתי. התנכרתי, התרחקתי, התנתקתי. הגנתי על עצמי, או נקמתי, או נמנעתי. ועכשיו אפילו מי שאני במידה מסויימת סולד ממנו ובכל זאת רוצה איזה קשר איתו - גם זה יתקשר רק כשבטעות נלחץ הפלאפון במכנס, או פתאום ישלח איזה מייל קבוצתי ואני במכותביו על החלפת מספר טלפון.

אני מנסה להיזכר בנובמבר אשתקד, איפה הייתי ומה עשיתי. קפצתי לארכיון של עצמי וקראתי כמה פוסטים. בנובמבר של 05 עדיין גרתי בדירת האימים עם מתן ואדם, עדיין חיפשתי את עצמי ואת עצמה בלילות (אפילו בבלום באר) אבל הכי חשוב, הייתי לפני משבר הסטאס שלי. אני עדיין זוכר טוב איך רגע לפני ששנת 2006 התחילה כתבתי באופטימיות על התקוות שלי לשנה הזאת. אני חושב שההתחלה הזאת ברגל שמאל די הזיזה אותי מהמסלול הזה. למרות שאני מציין שוב ושוב שאני כן אופטימי, יש כל כך מעט אמת בזה... בעיקר אני סקפטי, בעיקר לגבי בני אדם - והזמן שעבר לא הקהה את התחושה הזאת. אפילו שפגשתי חברים שונים ומשונים, אפילו שהרגשתי קירבה מדי פעם, עדיין אני מודע לאפשרות שהכל ייעלם.

אז אני, שמצד אחד לא יודע מה ואיך לחגוג ביום הזה, שרוצה די להוריד פרופיל - בכל זאת מתבאס שבחצות אני לא מקבל שיחת טלפון, ממישהו. ושכמה שעות לפני זה, שיחות הטלפון שאני כן מקבל הן מועד הבית הכועס שלי ומאיש צבא שמסנג'ר אותי דווקא למחר, מכל הימים. אולי היושב במרומים אומר, רצית להנמיך פרופיל - קיבלת. לא מצחיק. עם או בלי יושב.

כשאני מסתכל על שנת 22 שלי אני לא בטוח אם היא הייתה מלאה בחוויות והתנסויות או אולי שהכל די הצטמצם בגלל החוסר רצון שלי לחיות את החיים בצורה שלמה, לא מתוך זהירות וספק. הרבה מאוד דברים קרו, אבל גם מעט מדי דברים קרו. בהרבה נושאים אני כנראה לא יודע כל כך מה אני עושה, ויש גם לא מעט שבהם אני חושב שכן אבל 'על מי אני עובד'. גיל 22 היה שינויים ובלגאן. בתים חדשים וחברים חדשים. סגירות מעגלים אולי. צמצומים.

לילה טוב.