סתום בלום בצבע חום

ששש

אני בן 22 וממש קצת (יומיים נכון לעכשיו).

עם או בלי קשר, בשבועות האחרונים אני כל הזמן יוצא ונכנס לדיכאון (ושוב יוצא). היום, אחרי שכמה שיחות טלפון הלכו לא כמתוכנן (והמכשיר אפילו מצא את עצמו על הריצפה פעם אחת), עמדתי שוב מול הבחירה הקשה - האם ללכת לישון מוקדם ולהרגיש שאולי פספסתי את ההזדמנות להכיר את אהבת חיי או עוד איזה חווית נכדים (לספר להם), או שמא לא להיכנע לפאסיביות, להיות אדון לגורלי (מה שהוא לא יהיה), לצאת מהבית ולצעוד בגאווה. לאנשהו.

בדרך כלל אני מחליט ללכת למייק'ס, אבל היום לא התחשק לי. אולי זה כל משבר ברדוגו, ואולי סתם משהו. החלטתי לקפוץ לאכול סביח (פרישמן) ולראות לאן החצילים יקחו אותי. החצילים לקחו אותי לבלום'ס (איות אפשרי), פאב בינוני בפינת אלנבי-קינג-ג'רג'-שנקין המתפאר ברשימה מגניבה מאוד של להקות צעירות ולא ידועות המופיעות שם מדי יום. יום א' הוא יום במה פתוחה, וכבר כתבתי כאן על כמה פעמים שהייתי שם (הייתי הולך עם עוזי לפני המון זמן). מה אפשר להגיד, הסאונד חרא, האירגון לא משהו בכלל (כל אחד מקבל שני שירים והערב נמשך כמעט לנצח), יש הרבה להקות (יחסית לאנשים שעולים לבד) אבל החומר וגם הביצוע לא כאלה טובים.

כמובן כמו שקורה בסיפורים האלה, די מיד נתקלתי בטוני (שהודה לי כרגיל על שהצלתי אותו מאבדון) ובחבר שלו (ישראל זה השם) ובחברה של החבר שלו, שאנל (אולי למישהו מהם יש עץ...). ישבנו ביחד וקיטרנו בזמן ששתיתי את החצי טובורג שלי (לא יודע איך שכחתי שיש שם גינס), ואז קרה משהו שלא קרה לי שנים לאחר שתייה. התחלתי להיות מאוד מאוד רדום, עד שממש נרדמתי. כל השנים חשבתי שאני סתם חלש. זאת אומרת, כנראה שגם זה נכון, אבל עדיין זה מוזר שלבירה המגעילה הזאת יש השפעה מרדימה עליי, בזמן שגינס מעניקה לי כוחות מיוחדים והופכת אותי לסופר-כלב. טוב אולי זה לא מעניין.

ברשימה של הבמה הייתי רשום במספר 13. טוני היה רשום אחרון (לא יודע מתי זה היה) אבל כשהתעוררתי הוא כבר לא היה. בסופו של דבר עליתי (הייתי הלפני לפני אחרון) ולשמחתי (השמחה היא מוארת וירוקה) השולחן של האנשים שישב ממש מול הבמה זיהה אותי ממייק'ס. זה היה חביב, במיוחד לאור זה שהחלטתי לא להזכיר על הבמה את שם המתחרה (המוצלח כל כך). היה די מצחיק בהתחשב בזה שהייתי שפוך והתעוררתי 15 דקות לפני. בדרך החוצה, חבורה של בחורים כהים (עם חברות/ידידות) "התעמתו" איתי לגבי השיר על רן, וביקשו לדעת למה אני שר על הומואים, והאם אני הומו. הסברתי להם בעדינות, והתפלאתי שהם היו איכשהו טעונים רגשית לגבי העניין, למרות שהם נראו האחרונים שיקומו להגן על זכויות המיעוטים המיניים. מאיפה זה בא.

עשיתי את דרכי חזרה לדירה, מטושטש כרצוי, אומנם עדיין עם עצמי, אבל לפחות היה ערב די נחמד.

פלייליסט:

עכשיו קוף

רן