בין לבין

כמעט כל הלילות שכתבתי עליהם כאן (ועוד הרבה כאלה שלא כתבתי עליהם), היה בהם משהו מיוחד. הרבה מאוד גוד טיימז. הרבה מאוד חוויות משונות וקסומות, הרבה סיפורים לחבר'ה, וכמה אולי אפילו לנכדים.

אבל הרבה לילות שלי בתל-אביב הם לא כאלה. בהרבה לילות שלי אני חוזר לישון לבד במיטה שעכשיו היא גם קרה (בגלל האקלים וצפיפות האוכלוסין הנמוכה) בחדר עם שני אנשים שאני לא אוהב.

אני לא חושב שאני מכור לאלכוהול, אבל אני חייב להודות שבלילות שבהם אני חוזר ממייק'ס עם באז (והרי בכל זאת אני שותה רק בירה אחת בדרך כלל, חצי הגינס שלי) אפילו קל, הרבה יותר טוב לי להירדם ככה, מטושטש, ולא לחשוב על דברים.

ולא שאני בורח מהרבה דברים, אבל יש איזו בעיה עמוקה בזה שהמקום שאתה מכנה אותו 'בית', המקום 'לחזור אליו' הופך למשהו שאתה מעדיף להיות מטושטש כשאתה חוזר אליו, או אפילו לא לחזור בכלל.

הכל כל כך שונה עכשיו. יש דברים שלא ידעתי, וחלק אולי עדיף שלא הייתי יודע. אני חושב שפעם יחסים עם אנשים היו פשוטים יותר בחיים שלי. בשנים האחרונות ידעתי כמה אכזבות בתחום החבר-הכי-טוב, מה שגרם לי לאבד אמון במוסד הזה, ואולי בכלל באנשים שאתה רוצה שיהיו שם בשבילך. בסופו של היום (הלילה) אתה חייב להיות זה שמרים את עצמך, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך.

אני לא יודע איך יוצאים מהתחושה הזאת, של להסתכל על המסך ולחכות שמישהו ישלח הודעה, לעבור על הרשימה של השמות בטלפון ולקוות שמישהו יתקשר. אני יודע שאנשים אוהבים אותי, אבל הלילה הוא אחד הלילות האלה, שאני לא יודע מה לעשות איתם.