אז יש לא מעט סיפורי מייק'ס שהלכו לי לאיבוד בכמה שבועות שבהם לא כתבתי. לפחות אחד מהם היה משמעותי ורציתי לכתוב עליו. זה קרה ביום ראשון לפני שבועיים. היר גוס.
בשבוע לפני אותו יום ראשון הייתי במייק'ס המון, אפילו ביום חמישי, וביום שבת (לא זוכר מה עשיתי בתל-אביב בשבת, אבל הייתי שם). בערב של יום ראשון, הייתי עייף ודיברתי בעצלתיים במירנדה שלי עם אנשים מזדמנים - בתקווה להפיג את השיעמום. היה לי ברור שאני אלך למייק'ס אפילו ששעות שינה לא היו מזיקות לי. אוהד (missFlag) עילם החליט בעקבות השיחה איתי, שבה די שכנעתי אותו, להגיע לתל-אביב (הוא גר בירושלים). אחרי שמצאנו חנייה בפינת קינג-ג'ורג' דיזנגוף הלכנו למייק'ס. Blues Train ניגנו בלוז (בלי רכבת) ואני ואוהד ישבנו והקשבנו. מייקל הגיע לא הרבה זמן אחרי זה, מסתחרר סביב השולחנות עם מגש שוטים. בין מקבלי השוטים הרגילים ישבו גם רוני ושירה - שתי מכרות חדשות שרכשתי לאחרונה. מייקל הכיר לי את רוני בערך שבוע לפני זה, כשהיא חיפשה מישהו לשיר איתו. שירה היא חברה שלה ורוני מתנחלת בדירה שלה שממוקמת בריינס, ממש קרוב אליי - ככה שרכשתי גם מכרות וגם שכנות. אני לא זוכר מה שרתי בסוף עם רוני אבל זה יצא לא משהו בכלל, אפילו בהתחשב בזה שלא עשינו אפילו ניסיון אחד לשיר/לנגן ביחד (כי הגיטרה שלי הייתה כבר בשימוש על הבמה).
אחרי שהלהקה סיימה לנגן, ואני ואוהד סיימנו את הגינס והמים שלנו (בהתאמה) וגם את הצ'יפס, סירבתי בנימוס להצעה של מייקל להצטרף לקבוצת השחייה הלילית בעירום, וגם להצעה של רוני ושירה להצטרף אליהן להמשך הערב. אוהד ואני הלכנו בכיוון 'פראג הקטנה', כי חוץ מהבירה הצ'כית המצויינת יש שם גם פסנתר שיצא לי לנגן עליו כמה פעמים סמוך לשעת הסגירה. הייתי שם גם עם יואב פעמיים, דווקא אז לא יצא לנגן. בכל מקרה, אוהד לא כזה אהב את האווירה שם והמשכנו להסתובב. ההליכה שלנו הובילה לטיילת, שם נתקלנו במייקל, רוני, שירה ובעוד חברה שלהן. כולם חוץ מאיתנו הלכו לשחות במים הקפואים, תענוג שויתרנו עליו לטובת שבוע נטול מחלות. אחד אחד הם חזרו ליבשה (אני בהחלט רואה יותר מדי ממייקל בזמן האחרון), ראשונה החברה שאת השם שלה שכחתי. דיברתי איתה קצת - היא הייתה שיכורה אבל גם מפוכחת. היא הבטיחה לי שאני אמצא אהבה אמיתית.
החבורה הלכה ולקחתי את המספר של רוני למקרה שנרצה למצוא אותם יותר מאוחר. המשכנו לדבר אני ואוהד, יושבים על החוף צמוד למים, ממש מול מייק'ס אבל רחוקים מכל אדם. דיברנו על מוזיקה, על כתיבה, על שירה, על הלמה ועל האיך. אז ניגשו אלינו 2 בחורים שהתחילו לדבר אלינו בטון תקיף ובמבטא ערבי כבד. הם דרשו לדעת מה אנחנו עושים כאן, ולשאול אותנו אם יש לנו סמים עלינו. הם אמרו שהם מהמשטרה, משהו שלא הרגיש הגיוני במיוחד. הם לא החזיקו סכין ולא אקדח, אבל כמובן שהם איימו עלינו בצורה שבה הם דיברו והתנהגו. המבט שלי היה נעוץ בחרדה בבחור האחד שעמד קרוב אליי. הוא היה שחום, קצת נמוך יותר ממני, שרירי, לבוש בחולצה שחורה אפורה. הוא יכול היה להיות תיכוניסט שרירי, או בן 21 נמוך. הם ניסו למשש לנו את הכיסים, מדברים שטויות במבטא ערבי על היותם מהמשטרה. מזוית העין ראיתי את אוהד מתרומם מישיבה, וגם אני התחלתי לקום. הידיים שלו היו לפניו במחווה של "אנחנו לא רוצים בעיות". בחור שלישי הצטרף לשניים שהיו איתנו. הוא היה גבוה יותר, קצת רזה, בחולצה שחורה. שלושתם לבשו בגדים שערסים טיפוסיים לובשים למועדון - חולצות צמודות, ג'ינסים. הבחור השלישי הזה חזר ואמר לחברים שלו שידברו איתי, במקום עם אוהד. איפשהו כאן אוהד פתאום התחיל לרוץ לכיוון הטיילת. לא תפסתי את זה בהתחלה, וכשתפסתי היה מאוחר מדי. ידעתי בוודאות שאני לא אצליח לרוץ מהר יותר מהם, ופחדתי ממה שיקרה אם אני אפול. הבחור שהיה לידי כל הזמן דחף אותי לחול והצמיד אותי לאדמה. הייתי מודע במעומעם שהשניים האחרים רצו אחרי אוהד, והבחור השלישי פשוט הוציא את כל מה שהיה לי בכיסים החוצה, ארנק, חוגר, פלאפון, מפתחות. לא עזרו (לא במפתיע) המילמולים שלי מול המרפק המאיים שלו. הוא זרק אליי חזרה את המפתחות, קם צעק כמה פעמים שאני לא אזוז והתחיל לרוץ בכיוון הטיילת. שניה אחרי זה אני כבר רץ בכל הכוח שלי בכיוון הבית קפה שנמצא על החול, עם הקונוסים האדומים. אני במטבח מחפש מישהו עם טלפון, מראים לי את האחראי, אני מסביר בחוסר נשימה את מה שקרה, (הרפלקס הראשוני שלי הוא לבטל כרטיס אשראי, אני עדיין לא כזה מודע למה שקורה), מתקשר לבן האדם האחד שיכול לדעת את המספר של אוהד, מיכל. השעה 3 בלילה בערך, אני מעיר את מיכל והיא מביאה לי את המספר. אני מחייג אליה שוב בטעות, מתנצל ומנסה שוב ושוב לתפוס את אוהד. העובדים במטבח מתקשרים למשטרה. במהלך השיחה עם המשטרה אוהד מגיע לבית הקפה, הוא גם בטלפון עם המשטרה. הם (יחד עם בחור רביעי שצפה מרחוק) תפסו אותו ולקחו גם לו את הדברים.
אחרי שהניידת נוסעת אני מציע לאוהד לעבור במייק'ס כדי לעשות טלפונים לביטול כרטיס אשראי ופלאפון. ליבי המלצרית שוטפת את הריצפה מזועזעת לגמרי מזה שאנחנו נכנסים פנימה. אני מסביר לה בקול רועד שאנחנו צריכים לעשות טלפון. היא מתקרבת אליי ומגישה לי את כרטיס האשראי שלי - שכחתי אותו שם כששילמתי על הבירה והצ'יפס. הוא נמצא על מגש קטן עם פתק שכתוב עליו "של פרנקי". אין סימן לאהבה אמיתית.
סוף הלילה, אני ואוהד ליד האוטו בדיזנגוף-קינג ג'ורג', נפרדים לשלום - כבר היינו בתחנת המשטרה, הגשנו תלונה. הדבר היחיד שאני חושב עליו (חוץ מאהבה אמיתית) הוא שחבל שאין לי את הטלפון של רוני (השכנה החדשה). לשבת בדירה שלהם זה אולי הסוף המצחיק יותר שיכול היה להיות לאותו הערב.
קצת על פלאפונים.
שני פלאפונים. ביום חמישי לפני זה, אחרי לא-דייט כושל, מצאתי פלאפון בתחנת האוטובוס בקינג-ג'ורג'. הוא נשאר אצלי כי הבעלים לא יכול היה להגיע לתל-אביב לאסוף אותו בימים הקרובים, הכל בדיוק מתאים כדי שיהיה לי איך לתקשר עם העולם אחרי הסיפור הנ"ל (אפס פלאפונים) ולסגור את כל ענייני הניירת האבודה שלי בטלפון.
פלאפון אחד.
שני פלאפונים. יום שישי, חמישה ימים לאחר השוד לאור הים. אני יושב עם איילת, ידידה ותיקה שהפכה לתושבת תל-אביב טרייה, על ספסל בכיכר רבין, ומוצא פלאפון זהה לחלוטין לשלי (זה שאיבדתי, וזה שקיבלתי באורנג' יום לפני זה). הבעלים שלו היא קשישה אנרגטית ורוסיה שגרה לא רחוק, ברחוב דויד המלך. היא מתעקשת לדחוף לי ליד 100 שקל, שכר טירחה, ובורחת לפני שאני מספיק להחזיר לה את השטר.
פלאפון אחד.
ולקינוח, פלייליסט ישן מהופעה מספר 63 (19/09/05)
פלייליסט:
פתיחת ערב Open Mike's
עכשיו קוף
ארונות מטבח
Ben Folds - Landed
רן
אל תנחר
