FAQ - מה פה קורה פה

שאלה:

מה זה הדבר הזה? לאן הגעתי?

תשובה:

שב, תירגע תשתה קצת מים. אתה באינטרנט. השנה היא שנת 2005, אתה על כדור הארץ ו - 12 הקופים עדיין לא אקטיביים.

שאלה:

טיפשון, אני יודע את כל זה, אגב אחלה סרט. אני מתכוון מה זה הבלוג הזה?

תשובה:

אה. הוא מספר על ימי שני שלי במייק'ס פלייס. זה פאב על הטיילת של תל-אביב ליד שגרירות ארה"ב. בימי שני יש שם ערבי במה-פתוחה (Open Mike Night) ואני הולך לשם בצורה די קבועה. אז הבלוג הזה מתאר את זה.

שאלה:

אבא שלי מכיר מישהו שהיה פעם טבח במייק'ס פלייס והוא אמר לי שיש גם ערב במה-פתוחה ביום רביעי, ושהוא ראה אותך שם, אז מה נסגר עם זה?

תשובה:

נכון, יש גם ערב במה פתוחה ביום רביעי. באופן כללי, יום שני הוא ערב חומר מקורי, ויום רביעי הוא פשוט במה פתוחה להכל, אבל לא ממש מקפידים על זה. יצא לי להיות במייק'ס בהרבה ימי רביעי, שלישי, ובכל שאר ימות השבוע.

שאלה:

אז למה אתה כותב רק על ימי שני?

תשובה:

סיבות היסטוריות. בהתחלה הלכתי רק בימי שני ורק עליהם כתבתי, וגם כשהתחלתי ללכת יותר המשכתי ככה. חוץ מזה, לא תמיד יש זמן לכתוב, ולא רציתי להיות מתוסכל מזה שאני לא מספיק, אז יום בשבוע זה די נוח.

שאלה:

גם לחבר של אבא שלי שעבד בתור מאבטח בפאב אחר בתל-אביב היה בלוג שהוא התחיל לפרסם ב - 2003 אז זה מגניב.

תשובה:

קודם כל, זאת אפילו לא שאלה. בכל מקרה, זה לא תמיד היה בלוג. רוב הזמן כתבתי את הכל במסמכי Word שהיו מפוזרים בין כמה לפטופים והמחשב בעבודה. ביולי 2005 החלטתי להעביר את הכל לבלוג באינטרנט כי זה יותר נוח, יותר מסודר ויותר נגיש לאנשים.

שאלה:

אם הבלוג הזה רק עלה ב - 2005 איך זה שהפוסטים הישנים מופיעים בתאריכים מ - 2003 ו - 2004?

תשובה:

התאריכים הם התאריכים של ההופעות שאני כותב עליהן. למרבה המזל בלוגר מאפשר לשמור כל פוסט באיזה תאריך שאתה רוצה. (בישראבלוג למשל, פוסט נשמר רק לפי הזמן והתאריך שבו הוספת אותו).

שאלה:

אז אתה שקרן מטונף.

תשובה:

עם גישה כזו אני לא אענה לך על שאלות.

שאלה:

אני מצטער. תגיד, למה אתה לא כותב בבלוג יותר על החיים שלך? איפה הפרטים העסיסיים על בחורות, משברים, דמעות, דברים לא חוקיים? (נעלבתי כי שכבת עם אחותי ולא כתבת על זה)

תשובה:

הבלוג הזה מתאר את החיים שלי בפילטר כזה של ימי שני במייק'ס. הוא לא חושף, או לפחות לא מנסה לחשוף, דברים שיכולים לפגוע באנשים אחרים, במיוחד כאלה שקרובים אליי. מי שיודע לקרוא בין השורות אולי יבין קצת יותר. יש גם דברים שכתבתי במקור, והורדתי כשהעברתי את היומן לאינטרנט. מסור ד"ש לאחותך.

שאלה:

תגיד, בשביל מי כתבת את כל זה? אני לא מכיר אותך בכלל ואין לי מושג מי זה כל האנשים האלה שאתה מספר עליהם שבאים להופעות, מי זה פאול בכלל?

תשובה:

כשהתחלתי לכתוב, כתבתי בעיקר בשביל עצמי וקצת גם בשביל חברים שלי שבאו להופעות. עם הזמן החברים התחלפו, ונקשרתי לאנשים הקבועים האחרים במייק'ס, וכיום לדעתי הבלוג הזה הוא בעיקר בשבילם. אני לא מצפה ממישהו שלא מכיר אותי או את מייק'ס לעבור בשלום אלפי שורות של התייחסויות לאנשים זרים ובדיחות פרטיות. אבל זה פה בכל מקרה.

שאלה:

יש לך משהו לאכול?

תשובה:

מצטער, לא.

שאלה:

טוב. אז אם אתה כותב רק בשביל כמות מצומצמת של אנשים, למה בבלוג פתוח לציבור? חסר לך תשומת לב? אתה בן זונה.

תשובה:

שאלה קשה. בעצם השאלה היא, מה זה באמת היומן הזה, בפורמט הזה. אני אנסה לענות.

באחד מהשירים היפים ביותר של גלעד מגנוס הוא כותב

"אני ביישן מכדי לנשום כשאת עומדת לידי,

אני משפיל את העיניים כדי שלא תראי,

אני שותק ונעלם ומתקפל בתוך עצמי

ולוחש בבקשה תישארי."

גלעד מתאר את השיר הזה כהוראות הפעלה.

בתור בלוג, היומן הזה הוא לא ממש הוראות הפעלה, אולי יותר חוברת היסטוריה, וקצת אוסף דוגמאות של איך הראש שלי עובד (לטוב ולרע כנראה). הוא ציבורי כי הוא שייך לחלק ציבורי של החיים שלי, לבמה, למוזיקה. הוא לא מראה את כולי, אבל מספיק בשביל להכיר אותי מזוית מסויימת. ברור לי שלרוב העולם זה לא רלוונטי, ולכן אני לא עושה מאמצים מיוחדים לפרסם את הבלוג. אבל אני יודע שיש כמה אנשים שזה ישמח אותם להיזכר בלילות האלה, ועוד כמה אנשים שיוכלו להכיר אותי טוב יותר דרך זה. אני אשאיר את זה בתור תשובה כרגע.

שאלה:

מה אמרת? לא הקשבתי רגע, חיפשתי אוכל... לא משנה.

תשובה:

אני לא מאמין שלא הקשבת. פשוט תלך.

שאלה:

מצטער, לא התכוונתי להעליב אותך, אני יכול לבוא פעם אחרת ולשאול עוד שאלות? אולי בדמות אנשים שונים שיפרסמו תגובות לפוסט הזה?

תשובה:

כן, עכשיו תלך.

שאלה:

ביי.

מייק'ס פלייס 56 - שיבת המלך + שיחת המלך

יום לפני ההופעה (ראשון) היה לילה לבן בשבילי. אחרי שהייתי בהופעה בקמלוט, ישבתי עם הדס (מועדון הקמלוט נמצא צמוד ל AM:PM שבו היא עובדת). עשיתי משלוח עבור החנות (שבכלל אין להם משלוחים בלילה) ונתקלתי ביוני, פוקדת מייק'ס פלייס קבועה למחצה. כן, יוני. הלכתי איתה למייק'ס ואז קרה משהו טיפה לא צפוי. ברדוגו ניגש אליי ואמר שלום. אני כבר עמדתי לזנק עליו בצווחות, אבל הוא פשוט הושיט לי את הצלחת שהוא החזיק ביד ואמר "תטעם, תראה איזה חריף הוא הכין לי את זה. תטעם קצת!". ברדוגו חזר.

כנראה שהגזמתי כשחשבתי שלא ראיתי אותו כבר 3 חודשים – ככה זה הרגיש לי. עכשיו, ממבט חטוף ביומן זה נראה שזה לא היה יותר מחודשיים, אולי אפילו חודש וקצת. ככה זה כשמתגעגעים. אבל אני חייב להודות שזה היה הזוי לגלות שעכשיו הוא עובד בקיוסק של מייק'ס (!). ישבתי איתו בקיוסק בזמן שילדים עם תעודות זהות ניסו לקנות טבאק והחלפנו בדיחות וחוויות. אחרי שהוא סיים את המשמרת אני ויוני עוד קפצנו אליו לקצת זמן, זה היה כבר לפנות בבוקר, ואז חזרתי הביתה.

עכשיו לגבי ערב יום שני. רשימת האורחים הייתה מיוחדת הפעם, כי בראשה היה מיכאל, חברי הטוב שסיים מסלול לפני שבוע בערך. הוא היה בהופעה שלי רק פעם אחת לפני זה, בינואר שנה שעברה. גם מתן מלמד הגיע, עם סטס ופמליית חברים ממודיעין. חוץ מזה הגיעה היילי, בחורה אמריקאית חמודה שהכרתי דרך נועה, ועוזבת את הארץ בסוף השבוע. קבועים: עדי, ליסה (שבדיוק פספסתי את ההופעה שלה כשהגעתי), עוזי כמובן, ועוד רבים שאני לא זוכר.

האמת שלא קל לי לכתוב על ההופעה הזאת, כי הייתי כל כך הפוך מאתמול שאני בקושי מצליח לסדר בראש מה קרה. ניסיון עלוב:

הגעתי עם מיכאל בערך ב 23:30 והמקום היה עמוס. ימי שני האחרונים מלאים באנשים, וממש ממש חם. אחרי שקיפצתי בין שולחנות גיליתי שאמריקאים רבים שהיו בפעמים האחרונות הביעו עניין לגביbarbie girl שאני ועדי ביצענו כבר כמה פעמים. DO IT DO IT, הם לחשו. ההופעה שלי עברה נחמד, דוברי העברית, הקשיבו והחכימו. היה גם קטע מעבר לא מצחיק בצורה תוקפנית, בקשר לג'אז אקספרימנטלי, במהלכו לבשתי כובע גרב, ובאמצעות בובה של דובי פרטתי על גבי הגיטרה ושרתי "רהיטי גבעת ברנר, שיהיו לכם רהיטים". המממ.. מעניין למה זה לא תפס את הקהל.

אחרי השירים שלי עדי עלתה וברכנו את יואב לרגל יום הולדתו ההולך ומתרחק (היה בשישי). הצלחנו בקושי לשיר את הפזמון של שיר האירוויזיון Happy Birthday של להקת עדן. אז עשינו את השירים שבפלייליסט. כשאני מנגן עם עדי, אני תמיד מרגיש שהגיטרה שלי נשמעת לא טוב, חורקת כזאת. מה גם שיש לי עדיין הסתייגויות מעצמי כגיטריסט. קבוצה גדולה של אנשים מאוד אהבו את Barbie Girl, אלו שהתחננו לזה כבר מתחילת הערב.

הדבר שהכי רציתי לכתוב זה זה: בסוף הערב, ניגשתי להגיד ביי לברי ולמודי (איש 'ממורי סטיישן') ומצאתי אותם באמצע שיחה מרתקת על מוזיקה. מיכאל חיכה לי בחוץ והתייבש בזמן שהקשבתי להם. אני אביא פה כמה נקודות, וחבל שאני לא יכול לזכור את הכל. ברי שאל את מודי, למה אתם כותבים שירים כאלה ארוכים? אתם לא יכולים להגיד את מה שאתם רוצים ב - 3 דקות? חלק גדול בי (לא יודע איך לקרוא לו) באופן טבעי התקומם, מה, הוא לא מבין שמוזיקה זה חופש? ואולי לא תמיד צריך לפנות לקהל של חובבי פופ-מצעדים בלעדית שלא יכול להחזיק שיר מעבר ל-3 דקות? אבל ברי המשיך. במשך כל השנים האלה שהוא ראה אנשים באים (למשל באסיסטים) ומנגנים קטעי סולו מטורפים של 8 דקות, האם יש שיר אחד שבאמת הצליח שתפקיד הבאס בו הוא לא הכי בסיסי ופשוט?

בסופו של דבר, אמר ברי, We're in the entertainment bussiness, we're supposed to entertain people. אין שום טעם לנגן משהו שרק אתה אוהב, כי המטרה היא לשמח, להשפיע, להגיע לכמה שיותר אנשים, ואת זה לא תעשה עם קטעי סולו ארוכים, לא משנה כמה הם מדהימים טכנית וכמה הם משמחים גיטריסטים. (כנראה שיש רק חריגים יחידים לכלל הזה, אם עוברים על רשימת שירים שאפשר להגיד שבאמת הצליחו, רק Stairway to Heaven בולט באורך שלו). כך גם לגבי כתיבת מילים. ברי אמר שצריך למצוא את הביטוי שתופס, הכמה מילים הקטנות האלה שעובדות ביחד, Shape of my Heart, She Loves You והשיר פשוט נבנה סביבן. לא צריך יותר מזה. אחרי כל השיחה הזאת לא יכולתי שלא להסכים במידה מסויימת עם ברי.

יש מעין urban legend סביב ברי, לגבי האם הוא כתב את המילים לשיר No More I Love Yous, שמוכר בעיקר בזכות גירסת הכיסוי (רק עכשיו נזכרתי איך אומרים cover בעברית) של אנני לנוקס. במקור הוא שייך לאיזו להקת אייטיז קטנטנה, לא זוכר איך קוראים לה. ברי הזכיר לפחות פעם אחת שהוא כתב את המילים של השיר שלו, וזאת ההצלחה הגדולה שלו בעולם המוזיקה (והבידור, כמו שראינו). אף אחד לא יודע בוודאות אם זה נכון או לא, אבל חייבים להסכים שהבן אדם אוכל וחי ממשהו, ואני לא חושב שהוא מרוויח מספיק מהופעות בשביל לקיים את עצמו ואת אישתו.

פלייליסט:
ארונות מטבח
קטע ג'אז אקספרימנטלי
עכשיו קוף
רן
Eden - Happy Birthday (to Yoav) עם עדי
Anouk – Nobody's Wife עם עדי

Aqua – Barbie Girl עם עדי

מייק'ס פלייס 55 - גרביים כחולות

ביום שבת האחרון הייתה מסיבה בבית של יואב. חגגנו את יום ההולדת העתידי שלו, את זה שאמא שלו לא בבית, ובעיקר את זה שהוא סוף סוף טס לארה"ב. היה ממש כיף, הרבה מוזיקה טובה, הרבה מוזיקאים טובים. רוני בא איתי (והשתכר לחלוטין, שיהיה בריא), וגם גלעד קפץ לשם. עוד היו שם אותו אופנוען שכרגע השם שלו לא עולה לי בראש, וחברה שלו. וגם מודי, ראש להקת Memory Train שחבריה נוהגים להופיע במייק'ס בשילובים שונים, אף פעם לא כולם ביחד. השלוש-ארבע שירים שאני זוכר שלהם ממש יפים. וגם אוהד עילם, אחד המוזיקאים המוכשרים שיצא לי להכיר, וסולן להקת missflag.

בכל מקרה, יום שני. באו אורחים נחמדים, אנדריי שעשה איתי אבט"ש לפני כחודש, החברה הנאה שלו קטיה, בועז הסוכן הסודי (והפנוי) וגם חברים שונים של אנדריי שלא ישבו איתנו רוב הזמן. קבועי מייק'ס לקו בחסר: רק עוזי, עדי וליסה היו, חביבים ככל שיהיו אין ספק שהולך להיות לא קל.

כשעליתי, הגיטרה עשתה רעשים ובעיות, קורה כנראה רק כשברי ועוזי נמצאים באותו מקום, כי רוב הפעמים זה לא קרה. זה די הפריע לי ולא נתתי את ההופעה הכי טובה שאפשר. בנוסף, אנדריי חנה באדום לבן וגררו לו את האוטו. עכשיו אני יכול להגיד לאנשים שמשלמים 500 ₪ כדי לראות אותי מופיע. אנדריי: "עכשיו אני יודע למה הייתה לי הרגשה מחורבנת היום".

עדי עלתה איתי ועשתה את barbie girl שכבר עשינו פעמיים במייק'ס. ברי התלהב בצורה יוצאת דופן והתחנן בפנינו לעשות את זה בצורה רצינית יותר, כי זה יוצא שיר ממש יפה. הבטחנו להשתדל. בסט השני עליתי עם עדי לעשות מחווה סודית ליואב, שרנו שירים ששרים עם יואב, אבל בלי יואב. צמרמורת אחזה בקהל. בעצם לא, אני לא חושב שהרבה מהם ידעו מי זה יואב.

ליוויתי את אנדריי וחבורתו חלק מהדרך לאוטו (כלומר למקום אליו גררו את האוטו) בניגון מעט ה – opeth שאני מכיר, ובשיר הסיום של Metropolis 2 של Dream Theatre. חזרתי למייק'ס לאסוף את תיק הגיטרה, נפרדתי לשלום מעדי וליסה ועמדתי ללכת

כשלפתע..

מצטער על הדרמה המיותרת. פשוט נתקלתי ברחל וענת. שתי בנות שהבטחתי להן לזכור את השמות שלהן אבל נכשלתי כמו ארנב. אז ישבתי איתן עוד איזה שעה כמעט ושרנו שירים ושמחנו. הם הקפיצו אותי הביתה. אני מרגיש קצת אשם כי לא ראיתי את הדס כבר איזה חודש, אני מפסיד הרבה ימי מייק'ס וכשאני כבר מגיע יש לי הרבה טרמפים הביתה בזמן האחרון.

אין יותר מה לכתוב. מחשבה שעלתה לי: הוצאתי את הגרביים מהכביסה וגיליתי שהם נהיו כחולות. זה אומר שהבגדים הכחולים שלי נהיו גרביים?

פלייליסט:
ארונות מטבח
עכשיו קוף
רן
Aqua - Barbie Girl עם עדי

מחווה סודית ליואב:
Anouk – Nobody's Wife עם עדי
Avril Lavigne – Happy Ending עם עדי
Alanis Morisette – You Learn עם עדי

Tenacious D – Tribute

מייק'ס פלייס 54 - בלי גלעד וברדוגה

אין מולי כרגע את הערך האחרון שכתבתי ליומן ההופעות, כנראה לפני חודש או משהו. מה שאני זוכר ממנו זה שכתבתי שגלעד החליט להפסיק להופיע, ושברדוגו בדיכאון ומופיע מעט. אני חושב שכתבתי שמייק'ס פלייס בלי גלעד וברדוגו הוא קצת יותר מחצי מייק'ס. גם אני שקלתי לעשות הפסקה קטנה ולחזור מחדש, אולי למנוע תחושות לא נעימות מהמקום. יצא ככה שלא הייתי צריך אפילו להשקיע מאמץ בהחלטה: הייתה לי אפשרות פתאומית לצאת לאבט"ש, וניצלתי אותה. כך עברו שני ימי שני, וביניהם שבוע שבו ניקיתי את הראש קצת, נחתי, חשבתי, למדתי, וכו'.

חזרתי ליום רביעי והיה כיף, ביום שני אחרי זה (יום השני הקודם) הזמנתי הרבה אנשים שיבואו: קרן (צלנר) ידידה טובה בעת צרה, עומר ון קלוטן, וגם בת דודה שלי וחבר שלה שעוזבים את הארץ לטובת אוסטרליה בעוד זמן קצר. ורק כשהגעתי למקום הסתבר שבגלל ה – 4 ביולי, חג העצמאות האמריקאי כמובן, אין ערב מיקרופון פתוח – ובמקום תופיע להקה. התקשרתי להודיע לאנשים שלא יבואו במיוחד בשבילי. קרן כבר הייתה איתי אז העברנו ערב נחמד ברחובות תל אביב. אבל היה חבל קצת.

והגענו ליום שני הזה. (יום רביעי לא הייתי בתל-אביב). כשהגעתי בדיוק צילמו איזה סרט תעודה על אח ואחות שמופיעים, אז הם היו על הבמה ובקהל ישב צוות צילום. מהקבועים רק רוני הייתה ורוני שלי (הרפז) הצטרף טיפה מאוחר יותר. רוני היא הבן אדם שאני פוגש במייק'ס לעיתים קרובות וגם מכיר הכי הרבה זמן: היא הייתה באירגון נוער שלי כשאני אני הייתי בי'-י"א. אז היא נהגה להציע לאנשים שהיא מעריכה להשתין עליה. אני לא זוכר מה היו ההשלכות של הסיפור הזה. בכל מקרה היא מגיעה למייק'ס הרבה, שרה יפה, ויודעת להעריך וליצור מסורת של קבועי מייק'ס. רוני תבורכי.

אז אחרי שעשינו פרצופי "הממ, מי זאת, היא טובה…" למצלמות של הסרט התיעודי והתבשלנו בחום החדש, 70% לחות, ברי עלה לבמה לבסוף והכריז על המשך הערב הפתוח כרגיל. אחרי שהוא שר שני שירים עליתי לסט בינוני מינוס, דיברתי הרבה בין השירים אבל לא הרגשתי שחצבתי לבבות. כנראה שאין ביטוי כזה וזו הסיבה שזה לא הלך. בכל אופן, בזמן שהופעתי רק רוני, רוני וליסה (שחזרה למייק'ס רק לא מזמן מסתבר) היו שם בשבילי. חלק מהקהל הגיב וכן התלהב אבל כנראה שאני לא הייתי במצב רוח. אולי בגלל ששתיתי רק קולה הערב.

אחרי שכבר ירדתי ועלו עוד אנשים, הגיעו גם יואב ועדי, וגם ה"שותפים של ברדוגו", למרות שבכלל לא ברור לי מי באמת גר איתו. מאז לפני חודש בערך הבן אדם נעלם, ירד למחתרת, הוריד פרופיל, מה שתרצו. לא עונה לטלפונים. לא מגיע למייק'ס. אף אחד לא יודע מה קורה איתו. ברי אמר לי שהוא נורא עצבני עליו, בגלל הקטע של ימי רביעי. ברדוגו רצה מאוד את הג'וב של להעביר את ימי רביעי, ואחרי מעט זמן שהוא קיבל אותו הוא נעלם. אני לא מאשים אותו, הבן אדם עובר תקופה קשה, אבל אני מבין גם את ברי שכועס. הוא אמר דברים די קשים על זה, ביניהם שאם ברדוגו חוזר הוא הולך להתחיל מאפס, לשיר שיר אחד. אני יודע שברי נוטה לשינויים קיצוניים במצבי רוח בקטעים כאלה, אז אני מקווה שדברים עוד יחזרו לאיך שהיה קודם.

במהלך הערב, בין הופעות, הכנתי עוד 3-4 שירים עם אנשים אחרים לעלות איתם. מועקה של אבטיפוס ו - Fat Bottomed Girls של Queen עם רוני (הבחורה), Tribute של Tenacious D עם יואב ו – Barbie Girl של Aqua בגירסא איטית ודכאונית עם עדי. האחרון היה אדיר, הצלחתי להיראות מאוד רציני לאורך כמעט כל השיר, ואנשים איבדו את עצמם מצחוק בקטעים מסויימים.

You’re my doll rock an roll…
Come on Barbie let’s go party..

קיבלנו המון מחמאות על השיר הזה, וכל הכבוד לעדי על הבחירה המוצלחת.

לא היה זמן לעלות עם רוני ויואב כבר היה על הבמה, אז עשינו את tribute. בהמשך הערב ישבנו יואב ואנוכי עם קבוצת 5 בנות רוסיות חמודות. אחרי שהן הלכו והמקום כבר באמת התחיל להיסגר ולהתנקות עזבנו בהליכה ארוכה ועוקפת תל אביב, אני יואב ועדי.

פה אולי המקום לציין שיואב, הבן אדם שאני הכי קרוב אליו כרגע ממייק'ס, טס לאמריקה בעוד חודש. הדבר היחיד שקבוע, מישהו אמר, זה שהכל משתנה. כנראה שזה נכון. בעוד חצי שנה אולי אני אוכל להגיד שהייתי במייק'ס שנתייים. חבל שהרבה מהפרצופים שעד לפני זמן קצר היו מזוהים כל כך עם המקום, לא יהיו שם לצידי.

לילה טוב.

פלייליסט:
עכשיו קוף
ארונות מטבח
קקי כבד
רן

Aqua – Barbie girl עם עדי

Tenacious D – Tribute עם יואב