Oh Papa

This blog is now officially gone loco. I mean GLOBAL - it has gone global.

I'm writing this from Rome, having just got here a few hours ago. My hotel \ hostel, Papa Germano is conviniently located within minutes (walking) from Termini train station. So says their site, and so says I, having verified it. I actually am quite proud of myself, I got from the airport to my hotel without a herd of tourists to follow, just me, a small sketch map I printed minutes before leaving my house, and my amazing intuition.

After showering and checking out the room's TV and fridge, I went down and asked the guy in the lobby (could it be Papa himself (question mark suspiciously absent from Italian keyboard)) about a place to eat something cheap, nearby. He pointed me to a place where I just had the pleasure of eating a brilliant (that means very very tasty, not shiny) Tortelinni (if that's how you spell it). It was so Italian and so Good Italian, that it's price (5 euro) seems totally ridiculous.

Coming back to the hotel lobby, I used the 30 minutes free internet (really papa, you're pretty great) to check a little online stuff and write this blog post.

Why (question mark)

Because this trip, even if somehow unconnected to everything else in this rarely updated blog, is not only a gift to myself, it's also another "station", another point I want to be remembered, if only by me. It (along with my decision to quit my job, exactly a week ago today actually) signifies another one of those moments where I heard myself think or feel, when I knew what I wanted to do, or what I wanted not to do anymore. And this small revelation, coming around my 25th birthday, should be celebrated. Rome and Venice is a great place for that, with the right food, the right company (seeing as I am not only going to meet my old friend Irene but apparently meet some new CouchSurfing friends as well), and the right food (theres a lot of food here).

Good night.

חצי יובל - 25

25 שנה מאחוריי. חצי יובל.

את חצות שלי העברתי עם פיליפ, בהרמת כוסית בירה. האמת שבחצות בדיוק עברנו ליד אםפם ויצא לי להציץ פנימה ולראות להרף עין, לא - לא את הדס, אלא את אבי ירקות (ופירות). תכננתי לשתות את הכוסית הזאת ביהושוע אבל לאחר שנכנסתי המקום היה מעושן מדי ונטול עמית מדי. אז המשכנו בסקפטיות (שלי) אל האינגליש פאב (מקום חלאה, אמרתי, אפילו שזה כנראה המקום שאני נמצא בו יחסית הכי הרבה בתקופה האחרונה, אם כבר יוצא לי להיות במקום שכזה).

ומה תגיד(ו), דווקא היה נחמד מאוד. מוזיקה חזקה, ברמניות חביבות, קצת אנגלית ברקע. הכוסית עברה בהצלחה.

לילה טוב ושתהיה לי אחלה של שנה.

גרה קרוב

איכשהו, זנות זה נושא משמעותי לבלוג הזה - או לפחות נושא שכנראה קרוב לליבי?

הנה העדכון המשמעותי ביותר - אני אזרח. לא עוד מדים, לא עוד מדי קבע, דרגות ומשמעת, תספורת וגילוח. בעצם אולי כן תספורת וגילוח, אחרי הכל, שש שנים זו תקופה משמעותית, ככה שמנטלית קצת קשה לי להפוך לפרא מוחלט.

מה חדש?

עוד קצת ימים אני נוסע עם מיי חביבתי, לברלין - להופעה של מדונה. וגם לעשות שמייח כללי בברלין - צריך להיות מגניב. אני מתמיד בימי ראשון בסאבקוץ' מילגה, וכמעט בכל יום שישי מופיע עם טל / מייקי באינגליש פאב - מקום מיוחד (לטוב ולרע) שתפס את המשבצת של מייק'ס בשביל לא מעט אנשים לאחרונה. מרבית האירועים החברתיים של הקבוצות החברתיות השונות שאליהן אני משתייך עוברים דרך האינגליש פאב, כולל מסיבת השחרור שלי (לפני שבוע בלבד). סקוט, הבעלים, הוא טיפוס מיוחד - ולא רק שהוא משלם לי ולמופיעים האחרים משכורת יפה ומכובדת, הוא גם משרה אווירה כללית של ביטחון (יחד עם חוסר ביטחון) כמו שרק בעלים של פאב על אלנבי יכול לתת. בינתיים הכל מסתדר יפה, אנחנו מופיעים לא מעט, מקבלים לא מעט - ואין תלות במספר האנשים שאנחנו מביאים (כמו כמעט בכל מקום אחר שמארגן הופעות) אלא הרבה יותר על הקהל האקראי המזדמן. סיפורים יפים? לפעמים יש, לרוב אין, אבל בסך הכל מקום טוב להיות בו לעת עתה.

וחזרה לזנות - הלילה אני חוזר מאחת מההופעות באינגליש (הפעם רק אני וטל, הופעה מספר 7-8? מי סופר). בדרך הארוכה מז'בוטינסקי-ביאליק אל הרצל אני מרגיש שחם ומאוחר מדי, אז אני מוריד את החולצה וממשיך בדרכי לבוש למחצה בלבד. השעה ארבע לפנות בוקר. בכיכר רמב"ם (מול העירייה) יושבת לה אישה ומעשנת, צנומה, שחומה, קצת גברית למראה. "איפה אתה?" היא שואלת, ואני מספר לה שבאתי מהופעה. היא מתעניינת לדעת כמה הרווחתי, ומתלהבת כשאני מספר לה על סכום, שהוא בעצם חצי מהסכום שקיבלתי. "בוא שב איתי" היא מציעה. אני מודה אבל מסרב. היא רוצה לדעת בן כמה אני ומספרת לי שהיא אוהבת צעירים. "אני גרה קרוב, רוצה לבוא אליי הביתה?" היא שואלת. למרות שאני משוכנע לחלוטין שהיא בסך הכל רוצה מישהו שישחק איתה בפלייסטשן 3 החדש שלה, אני אומר לה תודה אבל לא תודה. הלאה אל הבית.

קדימה אל החיים האזרחיים. בואו נקווה לטוב, ובמיוחד לטוב בשבילי :)

עושים סדר

לא לקח הרבה זמן להבין שיש לי בעיות קשות עם ריכוז במשימה אחת - מעסיקים פוטנציאליים להפסיק לקרוא עכשיו. אני חושב שזה תופעה נפוצה כשאתה שומע מוזיקה, קופץ לבדוק משהו בויקיפדיה, מדלג בין זה לבין פייסבוק, כמה חיפושי גוגל, עוד ויקיפדיה ופתאום אתה תופס שאתה קורא משהו מאוד מאוד מעמיק בנושא שהכי לא קשור אליך או מעניין אותך בעולם. ההמשך - אתה מסתכל אחורה ושמאלה ומגלה את מחצית תכולת הארון שלך על הרצפה ועל המיטה - אתה נזכר שבעצם היית באמצע לסדר את החדר. אתה הולך להכין קפה כדי להתיישב ולעשות את זה כמו שצריך, פתאום אתה מסדר דברים במטבח.

בקיצור לא קל לפעמים. אבל בסופו של דבר הצלחתי למלא 4 שקיות ענק בזבל שיצא מתוך הארון - ממ"נים בדוקים בסטטיסטיקה, כל מני פתקיות ושטויות שהתאספו במהלך הצבא, ואפילו איזה מכתב אישי שהזכיר לי עד כמה אפס היה בעל תפקיד אחד מסויים מעליי.

איפה אני?

לקראת הסוף של השרות הצבאי שלי, ממש בעוד 20 ומעט ימים. לקראת נסיעה לחו"ל עם מיי המשובחת - אנחנו טסים לגרמניה לראות את מדונה. אחרי פסטיבל רוק די מדהים שהייתי בו עם ויקטור, ועם הילה וסרגיי (רוק אים פארק). ויש עוד חוויות פה - הופעות די קבועות שלי עם טל / חן / מייקי במקום בשם אינגליש פאב על אלנבי - מקום משונה עם בעלים מיוחד במינו. ועוד שלל דברים אישיים שמתרוצצים.

רציתי לעשות איזו נקודה קטנה כאן, כי כשאומרים פרק חדש, אז זה באמת כאן ועכשיו בשבילי. החיים שלי ייראו בצורה כלשהי בעוד נגיד שלושה חודשים, ויהיו הרבה דברים שונים מאוד מהיום. יהיה מעניין.

להית.