יש עוד כוח

תמיד התקשיתי להבין אנשים שכותבים על החיים האישיים שלהם באופן פתוח בבלוג. במיוחד כשמתייחסים לאנשים באופן ישיר, עם ציון השם שלהם. שורות כמו "אני לא יודעת מה לעשות, הוא לא מקשיב לי". או "אני חושבת שהוא <כל דבר>".

מה עושים איתן? האם בני זוג יושבים בזמן ארוחת הערב, הגבר קורא עיתון ואז בין שלוק קפה ללעיסת עוגיה, "מותק, קראתי שכתבת שאני חלאה ולא מתייחס אלייך. הממ." האם זה בכלל דברים שמדברים עליהם? או שהעולם שקיים בבלוג מתקיים קצת בניתוק מהעולם האמיתי? "אני כועסת עליו" אפשר לכתוב לעצמך, אבל כשכותבים לכולם אז בעצם כותבים לבן אדם השני גם... מבלבל.

אני כן מעלה לפעמים על הפונט דברים שקורים אצלי. אולי לא דן בהם ממש ממש באופן פתוח. אבל נגיד עכשיו, אני כן רוצה לכתוב שעוברת תקופה לא הכי קלה, אחרי פרידה משירן. זה אגב לא כתב אישום על הצורה שאנשים מסויימים מנהלים את רישום החיים שלהם, אלא תהייה כנה על קנקנה של כתיבה זו. "לא הכי קלה" אמרתי ישר בהסתייגות. אני בעצמי יודע שלי קשה לכתוב 100% חופשי על דברים כאלה.

האם זה שחצני להגיד שאני מרגיש שאני תמיד צודק? או אולי לא תמיד צודק, אבל אני מכיר את עצמי טוב, ולכן אני מרגיש שאני יודע לפעמים לאן דברים הולכים? אולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה, שבגלל שאני חושב שאני יודע מה יקרה אני מגשים את זה. אבל גם אם כן, אני לא אוהב להיאבק בעצמי. אני מקשיב לעצמי, ורוב הזמן אני די מבין מה שעצמי אומר. אני חי בשלום עם עצמי השנה - ובכלל בשנים האחרונות. חלק מההקשבה הזאת הביאה אותי למקומות ממש טובים.

אחד מהמקומות האלה הוא המקום החדש הזה, חדש בשבילי, הסבקוץ' מילגה. פאב בסגנון הודי עם קומה עליונה מלאה בריהוט ביתי שננטש / נבזז - ספות, מיטות נמוכות וכריות. ובמה נמוכה להופעות מגוונות (כולל אלונה דניאל שבאמת בא לי לראות מתישהו) וגם לערב במה פתוחה בימי ראשון.

מיד אחרי שעזבתי את מייק'ס הרבה אנשים פנו אליי בשאלה ובקשה להגיד להם "לאן הולכים עכשיו". אני לא מנסה לעשות רושם של מנהיג ולהגיד שכולם חיפשו את עצתי, אבל היו כמה שרצו (בלי המטען הכבד במשפט) ללכת לאן שאני אלך. אני הייתי עסוק בשבוע הראשון בלהעסיק את עצמי ולהתרפא. אני לא אשכח את יום שני הראשון שבו לא הלכתי. בערב כשיצאתי מהעבודה, תחושה עצומה של Misplacement. "אין מקום כלשהו שאתה צריך להיות בו?" שואל חלק מעצמי, ואני עונה לו, באמת עם דמעות, שלא, אין דווקא. כן, הערב הזה באמת התחיל קשה, אחרי ארבע השנים שיום שני היה פשוט. ביליתי את הערב עם שירן חברתי - דאז.

בשבוע השני, הכל היה פתאום רגוע. כל כך הרבה דברים התרחשו בחיים שלי, העבודה, החברה והמון עיסוקים שקשורים ללהקה - בין יום שני הריק הראשון ליום שני הריק השני הרגיש כאילו עברו חודשים, אולי שנים. ובכלל לא הייתה לי את התחושה שהייתה לי אז. ערב יום שני היה פשוט הערב של יום שני. אבל עדיין לא רציתי ללכת למקום אחר. לא שהייתי עצוב כרגע אבל לא רציתי להתחיל את התהליך באותה נקודת זמן. נתתי לזה עוד זמן ומרחב. קונדרה המשיך להציע מקומות ללכת אליהם, אני המשכתי לחכות.

בסופו של דבר החלטתי ללכת לבמה פתוחה ב"בר גיורא" אחרי שרוני שפנדורף, חמודה, התקשרה אליי ואמרה לי לבוא. הלכתי לבית של ויק שהיה אצלו את הפסנתר, ירדתי למטה לחכות למונית ואז קיבלתי את הטלפון מרוני - היא עשתה טעות, היום הם משפצים שם ולכן אין ערב במה פתוחה. הייתי מאוכזב אבל לא הייתי מוכן להיכנע, עשיתי עוד כמה טלפונים ורק לאחר שוידאתי שעם כל הקשרים שלי, פשוט אין לי לאן ללכת ולנגן, רק אז עליתי חזרה לבית של ויק. בסופו של דבר הערב היה נחמד, חגגו יום הולדת לחבר, הכל הסתיים בטוב.

מתישהו אחר כך החלטתי לנסות ללכת לסבקוץ'. פעם ראשונה הלכתי עם... התקשיתי להיזכר לרגע אבל עכשיו נזכרתי שהלכתי לשם לבד. ממש כמו בהתחלה של מייק'ס. ליאנה פגשה אותי, היא מנחה את הערב ורושמת את האישים והאישות שרוצים לנגן. היא הייתה באמת והכי בצורה כנה שמחה - שהגעתי לשם. היא חיבקה אותי ותוך כדי החיבוק אמרה שהיא יודעת מה קרה לי עם מייק'ס (והיא באמת יודעת לפרטים) ושאני אדע שכאן לא יקרה דבר כזה. אני מחייך, או שיש בי טיפה של סקפטיות או שיש בי טיפה של תקווה. למעלה אני פוגש גם את קונדרה, וגם את טל שמגיע מאוחר יותר. אז לא בדיוק כמו במייק'ס. מתחיל הערב שמתגלה כחוויה מעניינת וחדשה.

כששואלים אותי מה ההבדל, אני אומר שלדעתי האווירה שהייתה במייק'ס מחוץ למקום (האנשים שמנגנים משהו לפני שהם נכנסים או משהו בכלל לא קשור) היא האווירה שיש בתוך המקום בסבקוץ'. הכל מואר, והנה כבר משהו שמתקשר לדברים שיקרו ולא יקרו. הערב מתחיל ונגמר אבל האנשים מנגנים ושרים גם לפני וגם אחרי. מקום שיש בו, לפחות לפי מה שאני רואה, הרבה יותר סבלנות וסובלנות - פשוט כי אין את הצמא ל'בידור'. מה שקורה על הבמה מגוון מכל הבחינות, ודברים שבמייק'ס היו טובעים בים של הערות ביניים וקולות רקע זוכים כאן להאזנה לפעמים אילמת. בהחלט מקום מספיק סבלני כדי שאני אוכל לנגן שירים שבאמת רוצה לנגן - שירים לפעמים עצובים, שירים לפעמים שקטים. זה עושה לי טוב.

פגשתי כמה אנשים טובים בדרך החדשה הזאת, ואולי זה הדבר הגדול ביותר - אנשים חדשים וטובים.

שתהיה לכולנו שבת.