מוטרד

משהו מטריד אותי שבוע ימים.

ועכשיו אני צריך להוציא את זה.

הנה מהלך הדברים. לפני שלושה שבועות (מייק'ס פלייס מס' כלשהו) היה היום הולדת שלי. כמה ימים אחרי ההופעה הגדולה של הלהקה, ה High עדיין היה מאוד מורגש, ולכן האירוע המיוחד הזה (יום הולדת ביום שני במייק'ס) לא הורגש כל כך בשבילי. התחושה הכללית הייתה כל כך טובה שאפילו להיות מוקף בכל כך הרבה חברים ואוהבים, ולעשות את מה שאני אוהב על במה, שום דבר מזה לא נגע בי כל כך. ואולי בגלל זה גם דברים שליליים יותר לא נגעו בי כל כך.

ספציפית, התנהגותו של אדם אחד, בעל שם. הוא גדול, בעצם מגודל. הוא נראה כמו איש פרא ויצא לי לראות אותו במייקס מדי פעם, שיכור ושמח. וגם באותו יום שני הוא היה שיכור ושמח, אבל הרבה יותר מדי. הוא עמד ליד הבמה, מצד שמאל, ליד המדף הקטן ששומר בדרך כלל את הגינס המתאדה שלי או את השוט לדוגמא. העיר הערות קולניות שכמעט ולא ניתן היה להבין. בעיקרות צעקות ללא קשר. באיזה שלב ניגשה אליי החברה שלי ואמרה משהו על זה שהוא דיבר על החזה שלה. משהו מעורפל שכזה. רציתי שהיא תתרחק ממנו. ואני חושב שמתישהו באותו הערב הוא גם נתן לה מכה על הראש, ממשפחת האב של המכות בראש שבדרך כלל שמורות למכרים או לצחוק - רק שזאת לא מכרה וגם המכה כנראה הייתה די חזקה.

בשלב אחר של הערב אני רואה שאותו אדם מדבר אל (לא עם) מייקי, וגם שולח ידיים ונוגע לה בגב. מייקי מסתובבת ומעירה לו, אפילו גוערת בו. הוא מצידו עושה את זה שוב וגם צועק עליה "Shut the fuck up". אני מסתכל בכל זה ובאירועים נוספים ובאיזשהו שלב ניגש אליו ואומר לו, תשמע, יש גבול. תירגע. (אני מלא בתחושות שקשורות לחברה שלי, לכבוד שלי ולכבוד שלה, ובמוכנות לקבל את המכות של החיים שלי, אבל מסיבה מוצדקת). הוא מתחיל לאיים אליי. הוא מתקרב ואומר לי שהוא מאנייק עם הוא לא יהיה עם שירן הלילה. וגם שהוא will fuck me up.

אני בוחר שלא לממש את הפוטנציאל של הסיטואציה הנפיצה הזאת והולך לג'ייסון על הבאר. אני מספר לו שהבן אדם הזה מדבר לא לעניין, שולח ידיים אל הבחורות, ושהוא איים עליי אישית. ג'ייסון מגיע, אני חוזר אל תוך הבועה הכללית שלי והבן אדם כבר לא שם. אחר כך ג'ייסון ניגש אליי ואומר לי שהוא העיף אותו. אני חוזר לשארית חיובית של הערב פלוס מינוס.

קצת ימים אחרי זה ובהקשרים שונים אני מדבר עם שירן. אנחנו מדברים על מה שהיה ביום שני ופתאום אני וגם היא, מבינים שהסיטואציה הייתה הרבה יותר חריגה וכן, למה לא, טראומטית - ממה שחשבתי במקור. קודם כל, שירן הודתה שבאותו הרגע ההתנהגות של הבן אדם הזה נראתה לה חריגה, אבל לא חשבה על זה יותר מדי. מאוחר יותר בערב כשראתה את ההתנהגות הזאת חוזרת ומתגברת ובעיקר מופנה לכמה בנות אחרות - פתאום הבינה כמה זה חריג. ובמילים שאני רוצה להגיד, הוא פאקינג נתן לבחורה שלא דיברה איתו בחיים מכה, חזקה מספיק, על הראש. בהמשך אני אגלה שהוא הטריד בחורות נוספות, בשמות שמתחילים בנ', בה' ובל'.

אחרי השיחה הזאת אני מחליט להתקשר לג'ואי ולדבר איתו. ג'ואי שמע כבר מג'ייסון על מה שקרה. הוא מבטיח לי שאני לא אראה את הבן אדם הזה שם יותר - אחרי שאני מספר לו שוב על כל מה שקרה באותו הערב. הוא לא יבוא לשם יותר, אומר לי ג'ואי.

נו ומה קורה אז? אפשר לנחש פחות או יותר. אבל בכל זאת.

אחרי שבוע, מייק'ס שקט ונקי. אבל בשבוע שלאחר מכן, אני עולה על הבמה ורואה, בדיוק באותו המקום בדיוק את אותו האדם. אני מסתכל טוב טוב, כן אני לא טועה. הבן אדם שהמילים האחרונות שלו אליי היו איום יושב בדיוק במעבר שאני עובר דרכו כ-25 פעם בערב. אני מנגן את הסרט של הכניסה שלי למייק'ס שוב בראש שלי ונזכר במאבטח המפהק וחסר העניין. איפה הימים של חברת האבטחה הקודמת - שבהם תיקים היו באמת נפתחים והייתה תשומת לב לנכנסים? אני קופץ שוב בראש, הפעם קדימה, מדמיין תסריט שבו אני עובר והעויין הזה דוקר אותי עם סכין שהייתה אצלו במעיל. מוגזם? כנראה שכן. אבל ידעתי שאין לי שום סיבה לחשוב מחשבות חיוביות על אותו אדם, לאור איך שהסיטואציה הקודמת הייתה ונראתה, והסתיימה.

למען האמת, אני משותק. אני מפחד. אני רואה בן אדם שאיים עליי, שידעתי שהוא לא יהיה שם יותר, שוב שם. זה פשוט מרגיש רע, ויחד עם הפחד מגיע הכעס, אני מרגיש מרומה. אלו התחושות הראשונות שלי. פחד וכעס ואכזבה. אני יורד מהבמה, עובר ממקום אחר והולך ישר אל הבאר. ג'ייסון עובד שם. אני אומר לו את דברי ה WTF שלי, ומספר לו שג'ואי הבטיח לי שאני לא אראה את הבן אדם הזה. This is uncool אני אומר. ג'ייסון אומר שג'ואי לא תדרך אותו על דבר כזה, ושולח אותי להדס, ששולחת אותי בתורה לגל. היא מקדימה ואומרת משהו על כך שאין מצב שהבן אדם הזה לא יהיה כי הוא לקוח קבוע.

אי שם אחר כך מגיע גל ומדבר איתי. אולי 20 דקות של שיחה, שכנראה נראות לי הרבה יותר, ובהן גל מסביר לי על מייק'ס פלייס. הוא מסביר שאותו אדם הוא חבר טוב, גם שלו וגם של מייק'ס, שהוא קבוע ושזה אף פעם לא קרה לו. הוא מסביר לי שבאר זה מקום של אלכוהול, ושהלקוחות שלו הם צרכני אלכוהול. הוא מסביר שלמקום יש מדיניות של דלת פתוחה, ושיש אנשים שלא רצויים בכל מקום אחר בתל אביב, ועדיין מתקבלים בברכה במייק'ס ודווקא בגלל זה הם 'הולכים על קליפות ביצה' - נזהרים מאוד. אי אפשר לדעת מה קרה אומר גל, אולי היה לבן אדם יום ממש רע בעבודה, או סתם משהו רע בחיים, וככה זה מתפרץ.

אני מתווכח אל מול הבעלים של המקום, מנסה לטעון שבארבע השנים (אורך תקופה שגל נוקב בה גם כשהוא מתאר את היותו של אותו קבוע קבוע) שבהן אני מגיע למייק'ס בימי שני ראיתי תקרית אלימה אחת בלבד. שהסצנה הזאת נקייה, ולא סתם. אני לא מבין את הרעיון של ההזדמנות השנייה ואומר שאם אני מתנהג בצורה כזאת אני מצפה ליחס אחד בלבד, הרחקה שלי מהמקום לתמיד. גל מסביר לי שלא נחצו באמת קווים שגורמים להרחקה לתמיד - שזה משהו מאוד מאוד חריג. אני לא מבין את הביזנס - והוא נמצא בו 15 שנה.

בסופו של דבר. כן, אני מבין שהויכוח לא הגיוני כי אחרי הכל הוא הבעלים, הבוס, והוא כבר החליט את ההחלטה שלו. כל שיחת הפסאודו-ויכוח הזאת היא כבר בגדר ג'סטה לכיווני כיוון שהוא לא חייב להסביר את ההחלטות שלו. אני נכנע, ומפסיק לדבר על זה. כן, אני אומר לו שאני מכבד את ההחלטה שלו, אבל, אבל אבל. שוב במבוי סתום. אני לא באמת יכול להתווכח. כמה דקות אחר כך יואש (שחזר מחו"ל ארוך) מתמצת את הדברים, כמו שהוא יודע (ויצא לי לקבל את עצתו רק לעיתים רחוקות, אך זכורות לטוב). בסופו של דבר, גל הוא הבוס. אז או שתקבל את הדבר הזה, או שהנה הדלת.

אני מרגיש רע, ורואים את זה עליי. אבל לקראת סוף הערב האדם הזה (שישב לו בשקט במקומו) נעלם. הערב נגמר. אני איכשהו משאיר את הדברים האלה מאחוריי.

וכאן צריך להגיד ששירן לא הייתה שם באותו הערב. אני מדבר איתה על זה, אולי יום אחרי, והיא אומרת לי דבר פשוט מאוד. היא המומה והיא לא רוצה לבוא לשם אם הוא שם.

פתאום אני מתמלא בהבנה ומודעות - ברגע אחד אני מבין על מה אני ויתרתי, ומה רציתי להשאיר מאחוריי. אני בעצם אמרתי שהבן אדם הזה היה בסדר, שזה רק חד פעמי, שזה לא כזה נורא, שמגיעה לו הזדמנות שנייה ונו באמת. כאילו שלא מספיק כל המחשבות המטרידות האלה, אבל ביום רביעי, כשאני חוזר למייק'ס בשביל לראות את ההופעה של סיימון ומייקי אני רואה אותו שוב. הפעם הוא שוב שמח ושוב שיכור. אני באמת בשוק. ניגשים אליי כמה אנשים, מדברים איתי, שואלים אותי מה קרה. לחלק אני גם מספר. בעיקר לאוליבר שעומד לצידי כל הערב ויותר מחצי ההופעה אנחנו מדברים על זה ועל המסביב.

ככל שהשבוע מתקדם אני מבין יותר ויותר, או נהיה יותר ויותר קשיח בדעתי. הדלת, הדרך החוצה, הסוף, הכל נראה לי פתאום מאוד מאוד קרוב. על עיקרון? פרינציפ? שלא ישנה את כמות האלימות או הטרדת הנשים בעולם? או בבארים אחרים?

זה מסתכם בכך. אני לובש את החולצה של מייק'ס והופך למייצג שלו. כמו עובד. עובד שמרגיש רע כשלמישהו שהזמנתי לבוא למייק'ס נגנב תיק או פלאפון. ועובד שמרגיש רע כשהוא מבין שהמדיניות הרשמית של המקום מתירה התנהגות שאני לא יכול לקבל. הערב אלך למייק'ס, כנראה. אולי בלי החולצה. אולי בלי הקלידים. אולי עם הכל. אבל בדיוק כמו זמן קצר לפני פרידה במערכת יחסים - פרידה שאתה יודע שתכאב אבל אתה גם יודע בדיוק למה היא חייבת לקרות - אני מרגיש את הדבר הזה בבטן.

עד כאן עכשיו.