כמעט דף חדש

אני נשאר יותר בתל-אביב. כמעט כל יום. בפאזה הנוכחית, הנסיעות מעייפות אותי ולא שוות את המאמץ. חוץ מזה, העבודה מאתגרת ודורשת יותר מתמיד, ואני רוצה לתת את מה שאני יכול. אז אני נשאר יותר.

יש לי לספר על יום רביעי שהיה (לא משהו) ועל יום שני שהיה (משהו), על שירי והצילומים, ועל מגנוס והפגישה אחרי תקופה ארוכה, ועל רוני השכנה שנשארת ועל שחר הלא-שכנה שטסה לתאילנד עוד מעט, ועל רותם גם. אה כן, ועל יעל-ג'ו שאיתה גנבתי את הקורבן של עדי אלטשולר שלא הייתה (יענו Sacrifice). לא על הכל יש הרבה לספר. אבל גם את מה שיש אני לא אכתוב, לפחות לא עכשיו. אין לי כוח.

מה שכן, איזה שני דברים שרציתי כן לכתוב.

דבר ראשון בקשר ליואב האמריקאי. לפעמים אני הולך ברחובות תל-אביב בשעות ערב או לילה ואני מתגעגע. חבל לי שאני לא יכול פשוט לשלוח SMS כמו בתקופה הקצרה והטובה ההיא, שבה יכולתי סתם לקפוץ לבקר או שהיינו הולכים לשתות או לאכול. כמו חברים ביסודי, שאתה בא אליהם הביתה לשחק במגאסון ונשאר בשביל לאכול צהריים. זאת הייתה תקופה כיפית (זאת עם יואב, לא זאת עם המגאסון). והמחשבה הזאת על יואב קופצת יותר פעמים ממה שהייתי מצפה. אני חושב שהוא לא קורא פה כבר הרבה זמן, אבל אני עדיין אשלח לו איחולי הצלחה, מכאן לשם.

ודבר אחר שנזכרתי בו. הרבה דברים קטנים קורים כשאתה הולך ברחוב בלילה בתל-אביב (ואולי בכל מקום אחר גם, אבל אני מדבר על אלה שקורים לי). וחלק מהם הייתי רוצה לשמור, רגעים כאלה. אז אני אולי אכתוב אותם פה.

לא כל הדרכים מובילות למייק'ס. אבל יש שתיים לפחות שכן, ואלה השתיים שאני הולך בהן. דרך אחת היא בקו די ישר על רחוב פרישמן עד הים, ומשם שמאלה לאורך הטיילת עד מייק'ס. דרך אחרת שאימצתי לעצמי לפני חצי שנה בערך היא ללכת על רחוב פינסקר מכיכר דיזנגוף ועד הפינה עם בוגרשוב, ומשם למטה אל הטיילת ושמאלה למייק'ס. לא זוכר למה התחלתי ללכת בדרך השנייה הזאת, היא כנראה נראתה לי יותר מעניינת. אני לא בטוח אם היא יותר קצרה.

אני חושב שזה היה ביום רביעי שעבר, החלטתי ללכת על פרישמן, סתם כי הרבה זמן לא עברתי שם. רחוב פרישמן באמת פחות מעניין מפינסקר-בוגרשוב. שם יש בתי קפה וחנויות ואנשים. בפרישמן יש רק בתים וחושך (יחסי) וכמה גלריות אומנות סגורות לסוף היום. אבל הלכתי על פרישמן בכל מקרה, גם למייק'ס וגם בחזרה. ובדרך חזרה, באמצע רחוב פרישמן פתאום נזכרתי בשני דברים מיוחדים שקרו לי דווקא על הרחוב החשוך והפחות מעניין הזה. אחד מהם היה לפני הרבה זמן. הלכתי הביתה (טייס אוטומטי) ופתאום נעצרתי כששמעתי קול של אישה מאחד מהחלונות. זה היה קול שאי אפשר היה לטעות מה גורם לו. לא שמעתי צד שני בסיפור ונשאר לי רק הדימיון כדי להשלים אם העונג היה הדדי או אישי, חד-מיני או לא. אבל יותר מהכל זה היה מרגש סתם ללכת על רחוב ופתאום לשמוע אינטימיות לא עצורה, אולי בכוונה אולי בטעות, מחלון. וחשבתי על הדיירת או המבקרת הזאת, ועל שכנים. ועכשיו כשאני כותב אני נזכר גם במשהו שגלעד אמר לי פעם, על המרדף שלנו אחרי הרגע הזה שבו באמת כלום לא משנה ויש רק אותנו וכל המסביב נעלם. אני זוכר שעמדתי וחייכתי במשך דקה של שקט, ואז הלכתי.

דבר אחר פחות מיוחד שקרה לי גם על פרישמן. מישהי חלקה איתי את הרחוב, אני חושב שהייתה לה גם גיטרה. הלכנו זה מאחורי זו והתחלנו לדבר. היא הייתה גרמניה ולא יהודיה (קונספט) וביקרה בכל מיני אתרי קודש בארץ. השיחה הייתה די נורמלית ואז בסוף היא פתאום התחילה לשלוף חוברות על ישו ועל נצרות והשתמשה כמה פעמים בביטוי Our Lord Jesus Christ או Savior (אם אני זוכר נכון). בכל מקרה, לקחתי את החומר, לא זוכר לאן הוא הגיע. היא הלכה לדרכה. זאת לא המיסיונרית שהתכוונתי אליה בתפילות, אם היו תפילות.

זהו. אולי יהיו עוד טקסטים על העבר מתישהו. העתיד מגיע בקרוב. החל מיום ראשון אני איש קבע, והחל מהראשון למרץ אני אדם שמקבל משכורת בעלת ארבע ספרות. חבר בצוות שלי ציטט מישהו: אי אפשר לקנות אהבה, אבל אפשר לשכור אותה. לא שאני אלך לזונות אבל היי, אם להאמין לכתוב (בשירותים במקומות ציבוריים), הן כולן זונות.

ערב טוב.