חבר'ה, איפה אנחנו לכל הרוחות?

אחרי הרבה זמן בלי כתיבה - הנה כתיבה.

בעבודה עמדת האינטרנט התרחקה ממני, אומנם לא רחוקה נורא אבל מספיק רחוקה כדי שאני לא אמצא את עצמי יושב ומקליד פוסטים. פשוט לא בא לי. אבל בזמן שעבר חוויות סיפורים נערמו (בערימות) וחבל לי שחלק יילכו לאיבוד. ואני לא מדבר על החוויה של לסיים לצפות בכל פרקי בבילון 5 או בכל פרקי העונה הראשונה של 'אבודים'. למרות שכבודן של אלה במקומן מונח.

פורים במייק'ס היה מעולה (ומאוד מאוד מזמן). התחפשתי לברי - רק הקבועים באמת זיהו וקלטו אבל זה כל מה שהיה צריך. לא זכיתי במקום הראשון בתחרות התחפושות אפילו שורוניקה (השווה!) הייתה מחוברת אליי באזיקים. שרה המלצרית לקחה מקום ראשון בתור אוהדת "שרופה" של מכבי תל-אביב (כדורגל). אבל גם בלי הזכיה, זה היה ערב כיפי מאוד.

רביעי טוב - רביעי מת. רציתי לכתוב על זה פוסט שלם אבל זה כנראה כבר לא יקרה. לפני כמה שבועות מייק'ס ציין את ערב רביעי במה-פתוחה האחרון שלו. קבועי מייק'ס השונים הגיעו בחולצות שחורות. בעקבות החלטות של הבעלים (במקרה הזה אסף) מעכשיו רק ביום שני יהיה ערב Open Mic וברביעי ינגנו לעומת זאת זוגות/הרכבים קטנים. אפילו שיום רביעי תמיד היה פחות חשוב לי - זה סוף של תקופה, שהתחילה בשבילי בימי רביעי עם אסף (וברי לפעמים), המשיכה בימי רביעי של ברדוגו, ונגמרה בימי רביעי האחרונים והעגומים לפעמים עם גיא. מבחינה כלכלית נראה שימי רביעי דווקא היו מאוד מוצלחים לעומת ימי שני, ודווקא בגלל זה נעשה השינוי. נקווה לטוב. באופן אישי, יש איזו הקלה בערב אחד בשבוע - המחוייבות שלי למקום פחתה. קשה לי להסביר את אותה המחוייבות אבל יש דבר כזה. אולי בפוסט אחר.

בתחום המגורים, אני עדיין מחפש דירה בתל-אביב אבל פחות במרץ. הפיתרון הזמני של לגור אצל ויקטור ושותפיו (יובל, פאשה וסיסו) מסתמן כאופציה לפיתרון קבוע. הכל ייפתר בתקווה בשבועיים-שלושה הקרובים. מרגיש כמו לכתוב הורוסקופ אבל זה מה יש.

ובחוויות אקראיות (חוץ משבע בום), ליסה קפצה למייק'ס לפני שבוע בערך, אחרי היעלמות של חצי שנה בערך. בינתיים היא הספיקה לעלות לכותרות כשהיא רצה בחצאית וחזיה במהלך משחק של בני סכנין. והכל בשביל מאבק של תסריטאים נגד חברת 'הוט'. חוץ מזה היא הופיעה בבלום-בר עם להקת "השלוליות", להקת הבנות הסטרייטית היחידה להגדרתה. לבריאות.

ראיתי משחק של מכבי (כדורסל). יוני לקח אותי עם המנוי של אחיו (בתשלום סמלי). חוויה ישראלית ומרגשת, מהפלאפל שלפני ועד ההמונים שהולכים על הכביש ומתווכחים בפלאפון עם סיום המשחק.

אחד הערבים המשונים ביותר שהיו לי היה ביום חמישי לפני שבוע. הלכתי עם יובל וחבר שלו, מוטי, להופעה של המורה של מוטי לגיטרה. הלכנו לאיבוד בדרך ולאחר שהסתובבנו בכל האזור החשוך מוכה הזונות, הפיצוציות והמוסכים, הסמוך לרחוב המסגר (שכונת מונטיפיורי?) הגענו לאיזה בניין שבקעה ממנו מוזיקת מטאל (או אולי יותר נכון להגיד גריינד-קור) חזקה מאוד. אחרי שבפיצוציה אמרו לנו שזה אולפן הקלטות, יובל החליט שעולים לראות מה קורה שם. הסתובבנו בין הקומות עד שמצאנו, חיכינו להפסקה בין השירים ודפקנו על הדלת. יובל אמר לחבר'ה בפנים ששמענו אותם מבחוץ ואם אפשר לשבת ולהקשיב להם. הסולן הזמין אותנו פנימה והתיישבנו על הספות/כורסאות. לקח 4 שירים עד שהבנתי שאני כן מכיר את הסולן ולא רק במראה (הייחודי) - זהו לא אחר מאשר מיסטר ג'ונס (אפילו לא בצחוק) והלהקה היא להקתו WhoreCore. הוא היה מגיע הרבה למייק'ס ולהופעות ברדוגו במקומות שונים (ברדוגו התגאה שהיה מהראשונים עם חולצה של הלהקה), הרבה פעמים עם הכלב/ה החמוד. אחרי עוד כמה שירים (הם פשוט מטורפים) המשכנו למקום שאליו תכננו להגיע מלכתחילה, מקום הופעות שאנטי נסתר בשם 'הודיה'. אפילו שזה לא היה קשור לאנרגיות של אותו הערב (במיוחד אחרי אולפן ההקלטות) היה מדהים לגלות שיש פינה של פסטיבלי שאנטי שמסתתרת בתל-אביב.

זהו, זה בערך כל מה שיש לי כוח לכתוב.

ליל מנוחה.