מייק'ס פלייס 59 - הרוסים הרוסים

בלה בלה בלה בלה בלה.

זאת הייתה המיני התנצלות הקבועה שלי על כתיבה הרבה זמן אחרי ההופעה עצמה. כמעט שלושה שבועות ליתר דיוק. למה ככה? שאלה טובה. תשובה: אני לא רוצה להיות לא אמיתי כשאני כותב. אני רוצה לכתוב רק כשאני רוצה לכתוב, לא כי אני חייב למישהו לדווח. חוץ מזה, לפעמים ההופעות ממש כיפיות, וביום אחרי זה כשאני בעבודה אני מרגיש לא כיף, ואני יודע שזה לא מתאים לי לכתוב על הצחוקים של אתמול. כמו שאפשר להסיק מזה, העבודה שלי לא משהו, כי לפעמים עובר הרבה מאוד זמן עד שיש לי מצב רוח לכתוב משהו שמח.

לא שאני מאוד שמח עכשיו (בזמן המסתורי והסודי שבו אני באמת מקליד מילים אלה) אבל עכשיו יש לי מוטיבציה אחרת לכתוב - חשוב לי להגיע ולכתוב על מה שקורה ממש עכשיו (באותו זמן מסתורי חהחהחה!!) ואני לא רוצה להשאיר מאחור יותר מדי חורים ריקים על ימים שבהם היו הופעות.

יום שני אם כן. כשהגעתי למייק'ס, מייקל (שעשה קאמבק היסטרי לבלוג ואפילו החליף כמה תספורות בדרך) כבר ישב בשולחן קרוב לכניסה עם חבורת בנות 19 (כמובן) שחגגו יומולדת לאחת מהן. איתם ביחד ישב בקבוק שמפניה, הסיידקיק המגניב של מייקל. בתוך הפאב נתקלתי בהנס שחזר לארץ לא מזמן. הנס שאל אותי אם אי פעם שמעתי על וויסקי Johnny Walker Blue Label. אמרתי שלא, הכרתי שיש Red/Black Label אבל אני לא כזה חובב וויסקי. (למרות שוויסקי זה מאוד משמח ואני בדרך כלל לוקח צ'ייסרים בפאבים, פשוט לא מתמחה בסוגים). הנס אמר שגם הוא לא הכיר עד היום. מייקל הביא בקבוק כזה, ומסתבר שיש גם כחול, ושזה סוג מאוד יקר ונחשב. מזל שלא באתי מוקדם יותר, או שהייתי רוקד ברחובות עד עכשיו.

אם אני זוכר נכון, הערב היה ממש ממש לא משהו בשבילי. לא נהניתי כל כך לנגן, אני חושב שקיבלתי יותר מדי שירים ולא שימחתי אף אחד, כולל עצמי. עד כאן ההופעה.

אחרי ההופעה, בדרך לדירה, נתקלתי בחבורת רוסים עליזה במיוחד. הם מאוד התלהבו מזה שיש לי גיטרה והתחננו לנגן קצת. אמרתי בכיף. אחרי שהם ניגנו כמה שירים, לקחתי את הגיטרה והתחלתי לשיר את אחד השירים המעטים ברוסית שאני מכיר. הם השתגעו שם, עד אותו רגע לא אמרתי להם בכלל שאני רוסי. כמה מהם רצו לקיוסק לקנות בירות, "לשחד" אותי להישאר. אבל לא הייתי צריך שוחד, זה היה די נחמד, אפילו שהם צרחו על עוברים ושבים (בעיקר צרפתים) ואחד מהם התעקש לצעוק מילים שהוא המציא בשפה הספרדית (הוא בדיוק חזר מטיול ארוך בספרד, למרות שבמצב שלו אני לא בטוח איך הוא זכר את זה). בסופו של דבר הספרדי קפץ וקפץ והצליח להיתקע עם הראש בקצה של הגיטרה (לא אני ניגנתי). הוא התנדנד בדרמטיות והתמוטט על הכביש. כולנו חשנו לעזרה, אבל הוא קם, צוחק ומאושר. אנחנו צחקנו קצת פחות, בעיקר כי הוא דימם מהמצח. בשלב הזה התחלתי לרצות לחזור לדירה, כדי לישון קצת. וזאת עשיתי, כמובן אחרי שעברתי להגיד שלום וביי להדס, ציפור הלילה מאמפם.

פלייליסט:

נו מה זה חשוב.