רגע של טקסט

את הפוסט הזה רציתי להתחיל ב- 01/06, בבוקר. ישבתי והקלדתי אותו על המחשב של פאשה בדירה של ויק (ויובל וסיסו). רק התחלתי לכתוב על ההערכה שלי כלפיהם ועל התקופה הארוכה הזאת, 4 חודשים (!) שגרתי איתם, ובדיוק אז ויק התעורר ובא לחדר. מובן שלא רציתי להקליד לידו אז עזבתי את זה. מאז העבודה הייתה לחוצה (ועודנה) ולא היה זמן לכתוב את הפוסט הזה.

אז הנה אני. לכמה דקות.

יש דירה. סוף סוף שלווה, שקט נפשי, צוהר לחיים יציבים וטובים יותר. בדירה גם שותפה שהיא ידידה, אולגה. הדירה ברמת גן, ברחוב הרצל, מיקום שלא ציפיתי שיהיה כל כך משמח בשבילי. יש פסטורליות בדמות עץ, יש פרטיות בדמות מרפסת קטנה משלי, יש נוחות בדמות שטח רב לניצול. מיטה חדשה ונוחה. בגדים שמסודרים בארון שניקיתי (9 שעות ניקיון חדר כולל), בקבוקי קולה מסודרים במקרר שלנו. ולא רחוק, העיר הגדולה ופיתוייה, אך גם העיר הקטנה שלנו וזו שליד (גבעתיים) משמחת - עם קפה ויולה והפסנתר הלא מכוון, עם הסביח של עובד, עם טיב טעם ואמפם (רק בלי הדס).

ההחלטה המהירה על הדירה שהיא לא בתל-אביב הייתה ללא ספק החלטה נכונה. לא חסר לי, ואם חסר לי זה זמין מאוד.

ומעבר לעולם הדירה, עולם מייק'ס ממשיך להיות עשיר, מגוון, משמח. לפני כמה שבועות הגעתי למייק'ס מאוחר מאוד - הייתי עם ויק בגוזניק בבמה הפתוחה שם. בחצי השעה הקצרה הזאת קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים, נשיקות, חיזוקים ובאופן כללי אהבה - לא יכולתי שלא לשמוח. בשבועות האחרונים המונדיאל מקשה מאוד על חובבי ימי שני - הערבים מתחילים אחרי 23:00 ולפעמים קרוב לחצות, אנשים מבצעים רק שני שירים ומקבלים מספרים (באופן לא הגיוני בארי שלא מצליח לרוב לקשר פרצופים לשמות, מצליח לחלק מספרים ולזכור מי מתי). המצב צפוי להימשך עד סוף המונדיאל, ואסתכן באיבוד אשכיי אבל אני כן קצת מחכה לזה. מה לעשות.

הפרצופים במייק'ס שומרים על יציבות יחסית. השותפים של ויק מתמידים יותר, גלעד חסר בפתאומיות, אולגה השותפה מתווספת למעגל הקבועים. סיימון והבנות (טל, טל, טל) מתייצבים מדי שבוע, וגם איתי, המוכשר עם הכובע שמזמן הגיע לו שיהיה לו שם.

ועוד בעולמי, שתי הופעות נוספות סולו שהיו. האחת הייתה שוב בגוזניק ביפו, ב - 07/06, הפעם בשיתוף עם ברדוגו (שהפך פתאום לסוכן שלי). ההופעה הייתה פיגוזית. מאוד מאוד נהנתי. הופעה נוספת הייתה ב - 17/06, ב - GoodBar באלנבי, ושוב ברדוגו היה מי שהמליץ עליי. הפעם ניגן לפניי הרכב ברזילאי תחת השם 'החברים של רונאלדו'. גם ההופעה הזאת הייתה מאוד מהנה בשבילי, למרות שהיו כמה קשיים טכניים (כבלים, במה קטנה, מיקרופון זז ומיתר שנקרע לג'ני ואפילו רוסי לא הצליח לתקנו). בשתי ההופעות היה לי חופש יצירתי מאוד גדול, שילבתי הרבה קטעי סטנד-אפ והומור כללי, גם פיזי. אלה דברים שתמיד רציתי לעשות, הם נבנים על ניסיון הבמה הקודם שלי אבל עכשיו צריך ללטש אותם.

חלונות ההזדמנויות של ההופעות האלה באו לבד, בלי שרדפתי אחריהן, ויש לי רגשות מעורבים לגביהן. אבל השורה התחתונה בפישוט רב היא שכל עוד אני אוהב את מה שאני עושה, אני אהיה בסדר ואין סיבה להגיד לא למה שבא.

אולי יש כאן יותר מדי מחשבות בשביל הפוסט. המסר העיקרי שלי הוא תודה - למי שהשקיע ובא לשמוע בהופעות האחרונות, למי שממש השקיע ובא מרחוק, למי שמכיר כבר הרבה מהשירים ובכל זאת בא לתמוך. תודה ענקית לויק ופאשא ויובל וסיסו שנתנו לי קורת גג והמון תמיכה ברגעים קשים שלי, ובעצם בכל הרגעים שלי. לא חשבתי שאמצא חברים טובים כאלה. ובאשר ל'יומן בית' כמו שפיליפ הציע, זה יצטרך להמתין להגעת האינטרנט לדירתי. יכול לקחת לא מעט זמן.