tag:blogger.com,1999:blog-146547512011-12-15T05:07:08.757+02:00It used to be about a place, now it's about whateverFrankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.comBlogger1701100tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-3614850297939767962008-11-24T00:00:00.002+02:002008-11-24T00:11:38.653+02:00<div dir="ltr" align="left">This blog is now officially gone loco. I mean GLOBAL - it has gone global.</div><div dir="ltr" align="left"> </div><div dir="ltr" align="left">I'm writing this from Rome, having just got here a few hours ago. My hotel \ hostel, Papa Germano is conviniently located within minutes (walking) from Termini train station. So says their site, and so says I, having verified it. I actually am quite proud of myself, I got from the airport to my hotel without a herd of tourists to follow, just me, a small sketch map I printed minutes before leaving my house, and my amazing intuition.</div><div dir="ltr" align="left"> </div><div dir="ltr" align="left">After showering and checking out the room's TV and fridge, I went down and asked the guy in the lobby (could it be Papa himself (question mark suspiciously absent from Italian keyboard)) about a place to eat something cheap, nearby. He pointed me to a place where I just had the pleasure of eating a brilliant (that means very very tasty, not shiny) Tortelinni (if that's how you spell it). It was so Italian and so Good Italian, that it's price (5 euro) seems totally ridiculous. </div><div dir="ltr" align="left"> </div><div dir="ltr" align="left">Coming back to the hotel lobby, I used the 30 minutes free internet (really papa, you're pretty great) to check a little online stuff and write this blog post.</div><div dir="ltr" align="left"> </div><div dir="ltr" align="left">Why (question mark)</div><div dir="ltr" align="left"> </div><div dir="ltr" align="left">Because this trip, even if somehow unconnected to everything else in this rarely updated blog, is not only a gift to myself, it's also another "station", another point I want to be remembered, if only by me. It (along with my decision to quit my job, exactly a week ago today actually) signifies another one of those moments where I heard myself think or feel, when I knew what I wanted to do, or what I wanted not to do anymore. And this small revelation, coming around my 25th birthday, should be celebrated. Rome and Venice is a great place for that, with the right food, the right company (seeing as I am not only going to meet my old friend Irene but apparently meet some new CouchSurfing friends as well), and the right food (theres a lot of food here).</div><div dir="ltr" align="left"> </div><div dir="ltr" align="left">Good night.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-361485029793976796?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-5593348418705561652008-11-12T01:14:00.002+02:002008-11-12T01:18:24.002+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right; font-family: arial;">25 שנה מאחוריי. חצי יובל.<br /><br />את חצות שלי העברתי עם פיליפ, בהרמת כוסית בירה. האמת שבחצות בדיוק עברנו ליד אםפם ויצא לי להציץ פנימה ולראות להרף עין, לא - לא את הדס, אלא את אבי ירקות (ופירות). תכננתי לשתות את הכוסית הזאת ביהושוע אבל לאחר שנכנסתי המקום היה מעושן מדי ונטול עמית מדי. אז המשכנו בסקפטיות (שלי) אל האינגליש פאב (מקום חלאה, אמרתי, אפילו שזה כנראה המקום שאני נמצא בו יחסית הכי הרבה בתקופה האחרונה, אם כבר יוצא לי להיות במקום שכזה).<br /><br />ומה תגיד(ו), דווקא היה נחמד מאוד. מוזיקה חזקה, ברמניות חביבות, קצת אנגלית ברקע. הכוסית עברה בהצלחה.<br /><br />לילה טוב ושתהיה לי אחלה של שנה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-559334841870556165?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-11619929797775569212008-08-16T04:03:00.002+03:002008-08-16T04:13:14.594+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right;">איכשהו, זנות זה נושא משמעותי לבלוג הזה - או לפחות נושא שכנראה קרוב לליבי?<br /><br />הנה העדכון המשמעותי ביותר - אני אזרח. לא עוד מדים, לא עוד מדי קבע, דרגות ומשמעת, תספורת וגילוח. בעצם אולי כן תספורת וגילוח, אחרי הכל, שש שנים זו תקופה משמעותית, ככה שמנטלית קצת קשה לי להפוך לפרא מוחלט.<br /><br />מה חדש?<br /><br />עוד קצת ימים אני נוסע עם מיי חביבתי, לברלין - להופעה של מדונה. וגם לעשות שמייח כללי בברלין - צריך להיות מגניב. אני מתמיד בימי ראשון בסאבקוץ' מילגה, וכמעט בכל יום שישי מופיע עם טל / מייקי באינגליש פאב - מקום מיוחד (לטוב ולרע) שתפס את המשבצת של מייק'ס בשביל לא מעט אנשים לאחרונה. מרבית האירועים החברתיים של הקבוצות החברתיות השונות שאליהן אני משתייך עוברים דרך האינגליש פאב, כולל מסיבת השחרור שלי (לפני שבוע בלבד). סקוט, הבעלים, הוא טיפוס מיוחד - ולא רק שהוא משלם לי ולמופיעים האחרים משכורת יפה ומכובדת, הוא גם משרה אווירה כללית של ביטחון (יחד עם חוסר ביטחון) כמו שרק בעלים של פאב על אלנבי יכול לתת. בינתיים הכל מסתדר יפה, אנחנו מופיעים לא מעט, מקבלים לא מעט - ואין תלות במספר האנשים שאנחנו מביאים (כמו כמעט בכל מקום אחר שמארגן הופעות) אלא הרבה יותר על הקהל האקראי המזדמן. סיפורים יפים? לפעמים יש, לרוב אין, אבל בסך הכל מקום טוב להיות בו לעת עתה.<br /><br />וחזרה לזנות - הלילה אני חוזר מאחת מההופעות באינגליש (הפעם רק אני וטל, הופעה מספר 7-8? מי סופר). בדרך הארוכה מז'בוטינסקי-ביאליק אל הרצל אני מרגיש שחם ומאוחר מדי, אז אני מוריד את החולצה וממשיך בדרכי לבוש למחצה בלבד. השעה ארבע לפנות בוקר. בכיכר רמב"ם (מול העירייה) יושבת לה אישה ומעשנת, צנומה, שחומה, קצת גברית למראה. "איפה אתה?" היא שואלת, ואני מספר לה שבאתי מהופעה. היא מתעניינת לדעת כמה הרווחתי, ומתלהבת כשאני מספר לה על סכום, שהוא בעצם חצי מהסכום שקיבלתי. "בוא שב איתי" היא מציעה. אני מודה אבל מסרב. היא רוצה לדעת בן כמה אני ומספרת לי שהיא אוהבת צעירים. "אני גרה קרוב, רוצה לבוא אליי הביתה?" היא שואלת. למרות שאני משוכנע לחלוטין שהיא בסך הכל רוצה מישהו שישחק איתה בפלייסטשן 3 החדש שלה, אני אומר לה תודה אבל לא תודה. הלאה אל הבית.<br /><br />קדימה אל החיים האזרחיים. בואו נקווה לטוב, ובמיוחד לטוב בשבילי :)<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-1161992979777556921?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-41993774605639552192008-07-12T18:37:00.002+03:002008-07-12T18:47:52.933+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right; font-family: arial;">לא לקח הרבה זמן להבין שיש לי בעיות קשות עם ריכוז במשימה אחת - מעסיקים פוטנציאליים להפסיק לקרוא עכשיו. אני חושב שזה תופעה נפוצה כשאתה שומע מוזיקה, קופץ לבדוק משהו בויקיפדיה, מדלג בין זה לבין פייסבוק, כמה חיפושי גוגל, עוד ויקיפדיה ופתאום אתה תופס שאתה קורא משהו מאוד מאוד מעמיק בנושא שהכי לא קשור אליך או מעניין אותך בעולם. ההמשך - אתה מסתכל אחורה ושמאלה ומגלה את מחצית תכולת הארון שלך על הרצפה ועל המיטה - אתה נזכר שבעצם היית באמצע לסדר את החדר. אתה הולך להכין קפה כדי להתיישב ולעשות את זה כמו שצריך, פתאום אתה מסדר דברים במטבח.<br /><br />בקיצור לא קל לפעמים. אבל בסופו של דבר הצלחתי למלא 4 שקיות ענק בזבל שיצא מתוך הארון - ממ"נים בדוקים בסטטיסטיקה, כל מני פתקיות ושטויות שהתאספו במהלך הצבא, ואפילו איזה מכתב אישי שהזכיר לי עד כמה אפס היה בעל תפקיד אחד מסויים מעליי.<br /><br />איפה אני?<br /><br />לקראת הסוף של השרות הצבאי שלי, ממש בעוד 20 ומעט ימים. לקראת נסיעה לחו"ל עם מיי המשובחת - אנחנו טסים לגרמניה לראות את מדונה. אחרי פסטיבל רוק די מדהים שהייתי בו עם ויקטור, ועם הילה וסרגיי (רוק אים פארק). ויש עוד חוויות פה - הופעות די קבועות שלי עם טל / חן / מייקי במקום בשם אינגליש פאב על אלנבי - מקום משונה עם בעלים מיוחד במינו. ועוד שלל דברים אישיים שמתרוצצים.<br /><br />רציתי לעשות איזו נקודה קטנה כאן, כי כשאומרים פרק חדש, אז זה באמת כאן ועכשיו בשבילי. החיים שלי ייראו בצורה כלשהי בעוד נגיד שלושה חודשים, ויהיו הרבה דברים שונים מאוד מהיום. יהיה מעניין.<br /><br />להית.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-4199377460563955219?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-68019267439645622102008-04-25T03:50:00.002+03:002008-04-25T03:56:09.964+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right; font-family: arial;">חופש פסח הביא איתו את אחד הימים הכיפיים שהיו לי הרבה הרבה זמן. זה היה אתמול.<br /><br />לאחר התעוררות מפונקת קבעתי להיפגש עם יעל וללכת לים. הטיול לים התארך והפך לחצי יום כיף, עם מיץ תפוזים סחוט, קפה איטלקי, וגם גלידה. אז נכון, הרבה הליכה בשמש, ובדרך הביתה ניקרתי, אבל היה ממש ממש מהנה.<br /><br />המשך הערב, נסעתי לחולון להיפגש עם מיי וללכת להופעה של אסף אמדורסקי (כרטיסים חינם מתנת פורום רוק ישראלי). הופעה אינטימית ומיוחדת, עם המון שירים שאני אוהב + לתדהמתה של מיי מיד בסוף ההופעה דילגתי אל אחורי הקלעים להודות לאסף באופן אישי.<br /><br />משם המשכנו לברזילי, למסיבת אייטיז - מה שהיה גם כיף בזכות עצמו - אבל במהלך המסיבה, עוד יותר כיף - הופעה קצרה של יובל מסנר, ערן צור ואלונה דניאל. אני ומיי בשורות הראשונות, קופצים, משתוללים ומסתכלים ישר בעיניים של אלונה, המקסימה. אני לא יכול לכתוב כל כך הרבה פעמים את המילה 'כיף' אבל היא כל הזמן חוזרת. גם כאן, בסוף ההופעה אני ניגש לערן וניגש לאלונה, מודה להם - אלונה מזמינה אותי להופעה בקפה ביאליק, תוך כדי חיבוק חם - איזה, נו, כיף.<br /><br />אחד הימים הטובים. זהו. צריך לכתוב גם על דברים שכאלה מדי פעם.<br /><br />פשוט יום נהדר.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-6801926743964562210?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-14629836117443612302008-04-20T11:03:00.002+03:002008-04-20T11:21:26.644+03:00<div dir="rtl" style="text-align: right; font-family: arial;">אני יושב בבית של מתן מלמד בטבעון, ליתר דיוק בחדר של עדי (אחות) שבדיוק לא בבית בשביל משהו.<br /><br />הגעתי לכאן אתמול בשביל ליל הסדר - היה ממש כיף, לראות את המשפחה "המורחבת" שלו שלא ראיתי המון זמן - בתקופת התיכון הייתי נמצא המון אצלהם בבית בקריות. עכשיו ראיתי את אמא שלו ואת בן הזוג שלה ואת הילדים בפעם הראשונה מאז המון המון זמן.<br /><br />היו לי הרבה חוויות בבית הזה בטבעון. כל מיני מסיבות וחזרות ממסיבות. לילות מעניינים. ובעיקר בקרים איטיים ובודדים. תמיד בבית הזה, ואולי גם בבתים גדולים אחרים, אני לא מצליח לישון בנוחות עד מאוחר. גם כשיוצאים עד הבוקר, אני מוצא את עצמי מתעורר הרבה הרבה לפני כולם. כל הניסיונות להירדם נכשלים. במסיבה הראשונה שהייתי בה בטבעון (יכול להיות שאפילו בבית הקודם של מתן) מצאתי את עצמי אוסף את כל כוסות הפלסטיק המשומשות שהתפזרו בבית (ויש הרבה בית). הפעם קצת יותר בנאלי, הכנתי לי קפה וחיפשתי פינה טובה למחשבות. כשעלתה המחשבה לכתוב החלטתי ללכת על זה - לא קורה הרבה אז הנה הגענו.<br /><br />סיפור שנזכרתי בו אתמול על הבית הזה, מהתקופה שיצאתי עם מיכל כחצי שנה. מיכל באה לאסוף אותי בבוקר מהבית של מתן - אבל טעתה בכתובת (דלת ליד). אישה פתחה את הדלת והייתה קצת בשוק לשמוע שהיא רוצה לראות את פרנקי. הסיבה - לבעלה של אותה שכנה קוראים פרנקי. כך כמעט פורקה משפחה. בסוף לכולם שלום, לכל הידוע לי.<br /><br />יש לי זכרונות טובים מהחדר של מתן. החדר שלו נמצא מתחת להמון חפצים אבל אני עדיין קורא לזה החדר שלו. חלק גדול מהם דווקא לא קשורים למתן כל כך (חלק גדול מהזכרונות וגם מהחפצים). אבל למרות כל אלה, בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מבלה פחות ופחות זמן איתו - בעיקר בגלל ההבדל בטעם לגבי מקומות בילוי. אחרי כמה שנים ירד לי ממועדונים ומריקודים - אני לא נהנה מזה ברוב הפעמים, בגלל המוזיקה ובגלל הקושי לתקשר, ובגלל הקושי לתקשר עם בחורות. אני צריך סיטואציה שבה אני יכול לדבר, להקרין את האישיות שלי, וזה לא עובד כל כך בזמן שאני צריך לנענע את עצמי לצלילי 50 סנט או ג'ו השמן או ריאנה. לפעמים זה נחמד, ובעיקר כשיש מוזיקה יותר טובה, אבל כבילוי 4-5 שעות.. יותר מדי.<br /><br />אז הנסיעות לצפון בשביל יציאה משותפת עם מתן וחברים נשארו בעבר. אתמול, אחרי ליל הסדר, ואחרי התלבטויות מצידי (על בסיס הנ"ל) החלטתי בכל זאת לנסוע איתו (ועם רזי, הדר, דייב, מרינה, אהרון ועוד קצת). המועדון שאליו הם תיכננו ללכת נראה (און ארייבל) כמקום לא מוצלח, לכן נסענו לבית המרזח, שם באופן משונה לא יצא לי להיות עד עכשיו. יצא ערב נחמד ביותר, עם בירה, מוזיקה סבירה ורקידה והרבה הרבה סמים. סתם.<br /><br />בוקר פסטוראלי בטבעון הירוקה. יש פה בריכה, נוף לואדי. בהמשך היום אני כנראה מצטרף לעל האש עם החלק של המשפחה של מתן שהתגעגעתי אליו. המנוחה של פסח מרגישה טוב, ובעיקר עם חוויות, כמו שרציתי.<br /><br />שיהיה חג שמח גם למי שאינו אני.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-1462983611744361230?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-25354900352377602852008-04-07T22:56:00.002+03:002008-04-07T23:24:55.048+03:00<span style="font-family: arial;">לא הפוסט הזה, הוא אולי תחנה לא מרכזית - דווקא התחנה המרכזית האמיתית.<br /><br />היום יצאתי הביתה מהעבודה בשעה מאוחרת יחסית, סביבות 21:00. ממש ליד היציאה ממקום העבודה (צבא צבא צבא לא צריך להסתיר, מדובר בבסיס גדול קצת דרומה ממרכז הארץ, מתחרז עם שריפין, תתבעו אותי זונות) עמדה שוטרת צבאית עצלה. אני עברתי לידה, עם אוזניות, מקשיב ל'הפי' בקולי קולות ומהרהר בו בשקט. במעלה הגשר להולכי הרגל (עולי הרגל) לצד השני של הכביש חשבתי שמזל שהשעה כזאת מאוחרת, ואולי נראיתי כזה מותש שאפילו היא כבר בחרה להתעלם ממני. ממשיך במעלה הגשר. כל קורא (וכותב אחד לפחות) חושב שכאן היא בטח רצה אחריי, עוצרת אותי באמצע הגשר ונותנת לי דו"ח תוך כדי שאני מפסיד אוטובוס ונאלץ לחכות עוד 40 דקות. דווקא לא.<br /><br />אבל כשכבר הגעתי לתחנה בצד השני, תוך כמה דקות הגיעה שוטרת צבאית אחרת עם איזה אוטו ודי מהר ניגשה אליי (לא היה הרבה אופציות חברתיות אחרות). היא חבשה את הכובע שלה וביקשה חוגר ברשמיות (אלוהים הכל כל כך צבאי כאן בפוסט). הושטתי לה והיא שאלה איפה הכומתה שלי. בשלומיאליות מעושה שלפתי אותה ממתחת למעיל שלי - שם היא בדרך כלל יושבת בשעות כאלה ומחכה למזג אוויר חמים יותר. חייכנו, וחזרנו לחכות כל אחד לשלו. בשלב מסויים עברה מונית שירות (ואני כבר החלטתי שעדיף להגיע הביתה במהרה, ולא נורא על השקלים). עשיתי את הצעד המקובל אל שפת הכביש ונופפתי לנהג - היה מלא, הוא המשיך לנסוע.<br /><br />לפתע קופצת מולי שוטרת צבאית נוספת, שלישית (או הראשונה), להזכירכם שעה 21:20 בתחנה ריקה ליד בסיס המתחרז עם שריפין. גם היא מבקשת חוגר ודורשת לדעת למה נופפתי והאם אני לא מבין שאסור לי לעצור טרמפים. רס"ל בקבע, יורד לזנות הטרמפים? נאו אייב סין אברית'ינג. תוך שניה היא מסכימה שהיא עצמה ראתה שניסיתי לעצור מונית ולא טרמפ, ואני מסביר לה ממרומי הקבע שלי, שהכל באמת בסדר. תוך כדי שאני שמח לגלות שהיא לא שמה לב שהכומתה השחורה (במקום ירוקה) שלי לא כוללת סיכת חיל.<br /><br />את המונית הבאה עוצר זוג אזרחים ואני עולה אליה בשמחה - לא הייתי רוצה לנסות את המזל שלי מול שוטרת נוספת.<br /><br />דרום תל אביב, התחנה המרכזית הישנה, אזור כל כך מחליא ומלוכלך. זה מפתיע כל פעם מחדש, שאתה יכול לראות שם מחלון המונית את כל מה שהיית מצפה לראות שם. ובסוף המסלול, התחנה המרכזית החדשה, באמת המקום הנמוך ביותר בעולם.<br /><br />אבל התחנה המרכזית החדשה מדהימה אותי כל פעם מחדש. כשאני מגיע אליה או לסביבתה בשעות הערב המאוחרות, בדרך לאנשהו - אני תמיד חושב את אותה מחשבה. איפה כל האנשים הנורמליים שהם בדיוק כמוני, בדרך לאנשהו? למה כל מי שאני רואה נראה כאילו הוא היה רק בדרך לתחנה המרכזית? שמן במכנסיים סגולות שר מזרחית ומתנדנד בין הרציפים. גבר עם גופייה ואוברול צהוב (שליח? בואו נקווה שלא) עושה תנועה "ג'נטלמנית" של "ליידיס פירסט" לבחורה לפני הכניסה לרציף האוטובוס, תנועה שהולכת לאיבוד עוד לפני שהיא מתחילה כשמדובר בו. ועוד כהנה וכהנה. פעם, גבר מבוגר עם קביים מסתער בכל כוחו על דלת נעולה ונופל. פעם גבר מאיים ביותר שעון על קיר צמוד לבחורה צמודה אל קיר. אוכל אני לא קונה שם. מדי פעם מנסה להוציא צעצועים במכונות של ה(שני) שקל, אבל למען האמת אם משהו ייצא אני אצטרך לחשוב פעמיים אם לשמור אותו או לא.<br /><br />שוב, לא שאני שונא אדם, או פסיכופט של סטריליות - אבל יש משהו בבניין המעוות (ארכיטקטונית) הזה שפשוט יאק.<br /><br />אז רציתי לעשות תחנה. ולכתוב.<br /><br />לפני שאני עושה כל דבר אחר היום. ויש עוד כמה דברים לעשות.<br /><br />דיברתי אתמול עם אמא. הנתק עם המשפחה ממשיך ואולי אפילו מוגבר. מדהים שבסדר היום הלחוץ שלי (לימודים, צבא שבכל זאת תופס את מרבית היום, אינטרנט אינטרט אינטרנט, להקה להקה להקה ומעט מאוד שינה) אני עדיין מצליח למצוא זמן לאכול לא בריא ולפגוע בגוף שלי. בימים האחרונים הגוף התחיל לתת כמה סימנים שהוא רוצה הפסקה, שבתקווה גם תגיע בקרוב.<br /><br />אני לא בטוח בדרך לאיפה אני - אבל ממש כרגע זה לא נראה כמו מקום טוב במיוחד. אני לא מצליח אפילו לעצור ולעשות את הפוקוס מחדש כדי להסתכל על כל החלקים. כרגע אני בעיקר הולך או רץ או שוחה. מקדם הרבה דברים שלא ברור מה מהם בצורה ישירה עושה לי טוב, עושה לי בריא.<br /><br />חלק מהנתק שלי מהמשפחה נובע מהבנה גדולה שלי של השנים האחרונות, ואפילו לא כזו עצובה, שבאמת אני לבד. את כל מה שיש, את כל האנשים הטובים בחיי אני מקבל בברכה ושמח שהם כאן - אני גם מוכן בכל רגע לאבד אותם. שום דבר לא לנצח, את זה בטח מיטיבים להבין אלו לידי שאיבדו דברים משמעותיים יותר. כרגע, ללא הפוקוס, אפילו קשה לי להעריך מה הדברים שאני רוצה קרוב, שאני רוצה ליד. חלק מהאנשים - בוודאות. חלק אחר, אני לא ממש יודע. חלק לא מבוטל כבר עכשיו רחוק בעבר, בתמונות.<br /><br />אח הנשים בחיי (אח - אנחה, לא ציון קרבה משפחתית). אתן חבורה עליזה בראשי הלא מסודר. לפעמים אני חושב לכתוב על זה, בשיר, אבל כל מה שיוצא הוא אוסף משפטים, שיכולים להתפרש כציניות, או משהו שלילי אחר - במקום דברים שבאמת הייתי רוצה לבטא (או להרגיש, לפעמים).<br /><br />לילה טוב<br /></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-2535490035237760285?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-48351854124915066732008-03-15T18:07:00.002+02:002008-03-15T19:51:10.638+02:00<div dir="rtl" style="text-align: right;"><span style="font-size:100%;">החלטתי באיזה שלב מוקדם של היום שאני אכתוב היום. פייסבוק גאט אין דה וויי. מה לעזאזל עשיתי על המחשב כל הזמן הזה לפני שהיה את הפייסבוק? כמובן אז היה לי הרבה פחות יחצ"נות להקה לעשות. נראה שזה לא נגמר, כמות הפעולות שצריך לעשות בשביל כל הופעה.<br /><br />היום אני גאה בעצמי, אפילו שזה הישג לא ספורטיבי במיוחד - הצלחתי לאתר את הפרטים של אומן מייספייס לא מוכר, בעל תוצאות חיפושים מועטות ביותר. הגעתי מדף המייספייס שלו <a href="http://www.myspace.com/hepi2">http://www.myspace.com/hepi2</a></span></div><span style="font-size:100%;"> עד לפרופיל בפייסבוק, והכל כדי להתעניין אם הוא עדיין חי/מופיע. אני לא זוכר איך המייספייס הזה הגיע לפלאפון שלי (להודעות השמורות) אבל מאז שביקרתי בדף שלו לפני כמה שבועות לפחות אחד מהשירים לא יצא לי מהראש ("אל תדאג").<br /><br />בכל מקרה, מספיק על הרפתקאות היום. הבלוג הופך למעין תחנה חודשית, כל כך רחוק ממה שזה היה פעם. רציתי לכתוב על חלום שהיה לי היום, על ילדה שהלכה לאיבוד ליד איזה סופרמרקט. אני גורר אותה לכל מני מקומות מחפש את ההורים שלה או משהו. אני לא מצליח למצוא אותם. יש שלב שבו אני וויק מדברים על מי ייקח אותה הביתה. אני אומר שאני אקח אותה וכועס עליו שהוא רוצה לעשות את זה במקומי. "לך יש את סיגל" אני אומר לו בכעס. מעניין מה הכוונות שלי לגביה. אבל החלום התמוסס ונשאר לי רק התיאור הקצר הזה בראש. למרות שהיה חלום מעניין.<br /><br />לפני כמה ימים יצאתי לשתות בערב/לילה המאוחר. זה היה אחרי שישבתי בבית של ויק בסוג של שיחת להקה. אחרי השיחה שניים מהשותפים לדירה חזרו אחרי דייטים (אחד כושל אחד מוצלח). חשבתי לעצמי, אני אלך לבאר וארים את השאריות - כל הבחורות האלה שהיו בדייטים הכושלים הן יושבות שם בבארים ומחכות רק לי. השיקול השני שלי, שהוא בדרך כלל היחיד, זה שיש סיכוי טוב שדווקא היום יושבת שם 'אהבת חיי' ואני צריך ללכת כדי לפגוש אותה.<br /><br />אז נסעתי לי במונית בערך באחת וחצי, תוך כדי שאני כבר רדום, ל'יהושוע'. 'יהושוע' (בן יהודה 22) הוא פאב שאני אוהב מאוד. קודם כל יש ללהקה היסטוריה חיובית שם. ההופעה השלישית שלנו הייתה שם ואחר כך עוד 2-3, ובכל פעם נתקלנו ביחס אנושי מאוד מאוד חם מהמקום. בעיקר מעמית שהוא הבארמן/מנהל. לא הייתה פעם שבאתי לשם כשעמית היה ולא זכיתי בפינוקים. אני יודע שזה צריך להיות נפוץ אבל בתור קבוע/מזדמן לכל מיני מקומות, זה קורה לי הרבה פחות ממה שהייתי מצפה. מעבר לזה, הייתה תקרית אחת שאני לא אשכח, כשרגע לפני ההופעה שלנו הגיעה קבוצה ענקית מ'תגלית' ומילאה את הבאר. הם רצו לעשות איזה חלק שקשור ל'תגלית' שהמדריכים שלהם עושים על הבמה, תוך כדי שהם דוחקים אותנו (גם בזמן התחלת ההופעה וגם את הקהל שלנו מהמקום בפרונט מול הבמה). הכרזתי איזו הכרזה על המיקרופון שהרגיעה את הרוחות (עוד רגע חיובי שנזכרתי בו רק עכשיו). בכל זאת, אמרנו לעמית שזה מפריע לנו כי האנשים שלנו באו לראות אותנו ורוצים גם שנתחיל וגם את המקום מקדימה. עמית ללא היסוס, תוך כמה דקות פינה את האנשים של 'תגלית' לבאר אחר, ובכך ויתר על מאות/אלפי שקלים פוטנציאלים מהשתיינים של 'תגלית'. רק כדי שאנחנו כלהקה והקהל שלנו נהיה מרוצים.<br /><br />בקיצור, התיישבתי ביהושוע, עמית היה שקוע בשיחה עם מישהו ובירך אותי לשלום. רק יום/יומיים לפני זה עברתי שם כדי להגיד לו שלום לפני שאני הולך הביתה, מצאתי את עצמי יושב אצלו עד לפנות בוקר מדבר על מוזיקה, בידור, להקה, ניהול, עתיד והמון המון דברים. הפעם תורי היה להיות לקוח פשוט יותר, ששותה, מתחיל בשיחה עם אחת שיושבת, שיחה שמסתיימת בעצם לפני שהיא מתחילה. אחרי שני חצאי גינס ושלושה צ'ייסרים אני מוכן לעבור בבלום באר. הולך קצת מתנדנד ברחוב, אומר שלום לדייב המאבטח בטמפטיישן (לשעבר המאבטח במייק'ס פלייס), ומגיע לבלום באר. עוד קצת גינס, ושניצלונים ואני מוצא את עצמי באמת רדום ביותר. בשלב הזה בערך אני מחליט לשלוח איזה SMS. מההודעות האלה שאתה יודע שאתה לא אמור לשלוח ואתה שולח רק כשבאמת שתית. פעם שלחתי SMS לכל האקסיות שלי עם הטקסט 'insert drunk sms you send to your ex here'. חלקן אפילו חשבו שזה משעשע. הפעם שלחתי הודעה אחת למישהי שנמנעתי במשך כמה שנים מלשלוח לה הודעה, כדי שלא יהיה לה את המספר שלי. המצב רע? לא בהכרח, המצב שתוי. חשבתי על מה יקרה אם היא תענה לי ובעיקר חשבתי שנראה אז. אבל היא לא ענתה, ולי לא היה משהו חוץ מלשלם וללכת. פה הדברים באמת הופכים מטושטשים. אני יודע שהגעתי למונית ועד הבית, למרות שיש לי זיכרון שלי הולך ברחוב במקום שלא הגיוני לי שהייתי הולך בו (לאור זה שהמונית הייתה אמורה להגיע עד הבית שלי). בבוקר הבא, יום שישי, אני מתעורר מטושטש (מילה בולטת בטקסט הזה) ומנער מעצמי את החלקים של אתמול. אני מקבל SMS אל תוך היום 'WHO ARE YOU?' דווקא לא מטושטש. אוי, אני חושב. ההשלכות של הפעולות של אתמול. אולי טוב שלא היו יותר. היום ממשיך וגולש, עד להיום בעצם.<br /><br />לא יודע למה חלקתי את הערב הזה. פעם היו לי הרבה יותר ערבים דומים לזה. אבל התייצבתי. עכשיו יש ויש.<br /><br />ומחוץ לחוויות האישיות שלי, בעולם הלהקה יש גם כל מיני דברים. אני אכתוב עליהם בשלב אחר.<br /><br />ערב טוב.<br /></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-4835185412491506673?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-49487424043225323592008-02-22T14:52:00.002+02:002008-02-22T15:45:39.799+02:00<span style="font-family: arial;">תמיד התקשיתי להבין אנשים שכותבים על החיים האישיים שלהם באופן פתוח בבלוג. במיוחד כשמתייחסים לאנשים באופן ישיר, עם ציון השם שלהם. שורות כמו "אני לא יודעת מה לעשות, הוא לא מקשיב לי". או "אני חושבת שהוא <כל דבר>".<br /><br />מה עושים איתן? האם בני זוג יושבים בזמן ארוחת הערב, הגבר קורא עיתון ואז בין שלוק קפה ללעיסת עוגיה, "מותק, קראתי שכתבת שאני חלאה ולא מתייחס אלייך. הממ." האם זה בכלל דברים שמדברים עליהם? או שהעולם שקיים בבלוג מתקיים קצת בניתוק מהעולם האמיתי? "אני כועסת עליו" אפשר לכתוב לעצמך, אבל כשכותבים לכולם אז בעצם כותבים לבן אדם השני גם... מבלבל.<br /><br />אני כן מעלה לפעמים על הפונט דברים שקורים אצלי. אולי לא דן בהם ממש ממש באופן פתוח. אבל נגיד עכשיו, אני כן רוצה לכתוב שעוברת תקופה לא הכי קלה, אחרי פרידה משירן. זה אגב לא כתב אישום על הצורה שאנשים מסויימים מנהלים את רישום החיים שלהם, אלא תהייה כנה על קנקנה של כתיבה זו. "לא הכי קלה" אמרתי ישר בהסתייגות. אני בעצמי יודע שלי קשה לכתוב 100% חופשי על דברים כאלה.<br /><br />האם זה שחצני להגיד שאני מרגיש שאני תמיד צודק? או אולי לא תמיד צודק, אבל אני מכיר את עצמי טוב, ולכן אני מרגיש שאני יודע לפעמים לאן דברים הולכים? אולי זאת נבואה שמגשימה את עצמה, שבגלל שאני חושב שאני יודע מה יקרה אני מגשים את זה. אבל גם אם כן, אני לא אוהב להיאבק בעצמי. אני מקשיב לעצמי, ורוב הזמן אני די מבין מה שעצמי אומר. אני חי בשלום עם עצמי השנה - ובכלל בשנים האחרונות. חלק מההקשבה הזאת הביאה אותי למקומות ממש טובים.<br /><br />אחד מהמקומות האלה הוא המקום החדש הזה, חדש בשבילי, הסבקוץ' מילגה. פאב בסגנון הודי עם קומה עליונה מלאה בריהוט ביתי שננטש / נבזז - ספות, מיטות נמוכות וכריות. ובמה נמוכה להופעות מגוונות (כולל אלונה דניאל שבאמת בא לי לראות מתישהו) וגם לערב במה פתוחה בימי ראשון.<br /><br />מיד אחרי שעזבתי את מייק'ס הרבה אנשים פנו אליי בשאלה ובקשה להגיד להם "לאן הולכים עכשיו". אני לא מנסה לעשות רושם של מנהיג ולהגיד שכולם חיפשו את עצתי, אבל היו כמה שרצו (בלי המטען הכבד במשפט) ללכת לאן שאני אלך. אני הייתי עסוק בשבוע הראשון בלהעסיק את עצמי ולהתרפא. אני לא אשכח את יום שני הראשון שבו לא הלכתי. בערב כשיצאתי מהעבודה, תחושה עצומה של Misplacement. "אין מקום כלשהו שאתה צריך להיות בו?" שואל חלק מעצמי, ואני עונה לו, באמת עם דמעות, שלא, אין דווקא. כן, הערב הזה באמת התחיל קשה, אחרי ארבע השנים שיום שני היה פשוט. ביליתי את הערב עם שירן חברתי - דאז.<br /><br />בשבוע השני, הכל היה פתאום רגוע. כל כך הרבה דברים התרחשו בחיים שלי, העבודה, החברה והמון עיסוקים שקשורים ללהקה - בין יום שני הריק הראשון ליום שני הריק השני הרגיש כאילו עברו חודשים, אולי שנים. ובכלל לא הייתה לי את התחושה שהייתה לי אז. ערב יום שני היה פשוט הערב של יום שני. אבל עדיין לא רציתי ללכת למקום אחר. לא שהייתי עצוב כרגע אבל לא רציתי להתחיל את התהליך באותה נקודת זמן. נתתי לזה עוד זמן ומרחב. קונדרה המשיך להציע מקומות ללכת אליהם, אני המשכתי לחכות.<br /><br />בסופו של דבר החלטתי ללכת לבמה פתוחה ב"בר גיורא" אחרי שרוני שפנדורף, חמודה, התקשרה אליי ואמרה לי לבוא. הלכתי לבית של ויק שהיה אצלו את הפסנתר, ירדתי למטה לחכות למונית ואז קיבלתי את הטלפון מרוני - היא עשתה טעות, היום הם משפצים שם ולכן אין ערב במה פתוחה. הייתי מאוכזב אבל לא הייתי מוכן להיכנע, עשיתי עוד כמה טלפונים ורק לאחר שוידאתי שעם כל הקשרים שלי, פשוט אין לי לאן ללכת ולנגן, רק אז עליתי חזרה לבית של ויק. בסופו של דבר הערב היה נחמד, חגגו יום הולדת לחבר, הכל הסתיים בטוב.<br /><br />מתישהו אחר כך החלטתי לנסות ללכת לסבקוץ'. פעם ראשונה הלכתי עם... התקשיתי להיזכר לרגע אבל עכשיו נזכרתי שהלכתי לשם לבד. ממש כמו בהתחלה של מייק'ס. ליאנה פגשה אותי, היא מנחה את הערב ורושמת את האישים והאישות שרוצים לנגן. היא הייתה באמת והכי בצורה כנה שמחה - שהגעתי לשם. היא חיבקה אותי ותוך כדי החיבוק אמרה שהיא יודעת מה קרה לי עם מייק'ס (והיא באמת יודעת לפרטים) ושאני אדע שכאן לא יקרה דבר כזה. אני מחייך, או שיש בי טיפה של סקפטיות או שיש בי טיפה של תקווה. למעלה אני פוגש גם את קונדרה, וגם את טל שמגיע מאוחר יותר. אז לא בדיוק כמו במייק'ס. מתחיל הערב שמתגלה כחוויה מעניינת וחדשה.<br /><br />כששואלים אותי מה ההבדל, אני אומר שלדעתי האווירה שהייתה במייק'ס מחוץ למקום (האנשים שמנגנים משהו לפני שהם נכנסים או משהו בכלל לא קשור) היא האווירה שיש בתוך המקום בסבקוץ'. הכל מואר, והנה כבר משהו שמתקשר לדברים שיקרו ולא יקרו. הערב מתחיל ונגמר אבל האנשים מנגנים ושרים גם לפני וגם אחרי. מקום שיש בו, לפחות לפי מה שאני רואה, הרבה יותר סבלנות וסובלנות - פשוט כי אין את הצמא ל'בידור'. מה שקורה על הבמה מגוון מכל הבחינות, ודברים שבמייק'ס היו טובעים בים של הערות ביניים וקולות רקע זוכים כאן להאזנה לפעמים אילמת. בהחלט מקום מספיק סבלני כדי שאני אוכל לנגן שירים שבאמת רוצה לנגן - שירים לפעמים עצובים, שירים לפעמים שקטים. זה עושה לי טוב.<br /><br />פגשתי כמה אנשים טובים בדרך החדשה הזאת, ואולי זה הדבר הגדול ביותר - אנשים חדשים וטובים.<br /><br />שתהיה לכולנו שבת.<br /><br /><br /></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-4948742404322532359?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-29293725966593501422008-01-11T22:40:00.000+02:002008-01-11T22:48:11.998+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial; font-style: italic;">[אני רוצה לסגור חוב ולפרסם כאן את תוכנו של אימייל ששלחתי לקבוצת חברים ומכרים לפני כחודש (08/12/07).]</span><i><br /><br />חברים ומכרים - אנשי יום שני ואחרים,</i><br /><br />אני אתחיל את המייל הזה מהסוף.<br /><br /><b>אחרי ארבע שנים, החל מהשבוע הבא אני מפסיק ללכת למייק'ס פלייס.</b><br /><br />עכשיו כמה מילים על מה הוביל לזה.<br /><br />כמו שרובכם יודעים, לפני כמה שבועות קרתה תקרית לא נעימה עם בחור מסויים. הוא השתכר והתחיל להטריד בחורות (בחלקן מכותבות למייל הזה) בצורה בוטה, לשלוח ידיים, להמשיך לגעת בהן כשביקשו ממנו להפסיק, ולאיים עליי כשהערתי לו. דאגתי שיעיפו אותו משם באותו ערב וקיבלתי הבטחה מאחד מהעובדים הבכירים (ג'ואי) שהוא לא ייכנס לשם יותר.<br /><br />אחרי שבועיים האדם הזה המשיך להגיע ללא הפרעה. פניתי למנהלים והסתבר שמדובר במישהו שמגיע לבאר הרבה מאוד, ושהוא "בדרך כלל בסדר גמור" ולכן הם החליטו לתת לו הזדמנות שניה.<br /><br />בתור מישהו שהיה שם, התקשיתי מאוד לקבל את מתן ההזדמנות השנייה הזאת על חשבון האנשים שנפגעו בהזדמנות הראשונה. <br /><br />כתבתי על הנושא ועד כמה שהוא מציק לי לשלושת הבעלים של מייק'ס פלייס ת"א - גל, אסף ודייב. הם השיבו לי והתכתבנו במהלך הימים האחרונים.<br /><br />[...]<br /><br />מתוך המיילים שלהם (ובעיקר גל ואסף) עלתה גישה (ומדיניות) של הקטנת ראש די גלויה בנושא של אלימות והטרדה מינית בבאר. מבחינתם ההתנהגות של אותו בחור הייתה נסלחת בהחלט, כל עוד מישהו "לא באמת נפגע", בגלל שהוא "חבר", בגלל שזה רק פעם אחת.<br /><br />בנוסף לטיעונים הלא רלוונטיים ברובם, צורת הפנייה אליי הפגינה ברוב המקרים זלזול אישי בי - ואף ירידה לפסים אישיים.<br /><br />מעבר לתקרית האחת הזאת - הגישה הסלחנית לנושא ולהתנהגות הזו היא הדגש. אני רואה בעצמי מישהו שהוא לא סתם לקוח, אלא מזמין בצורה אקטיבית עשרות אנשים, מקדם ללא הפסקה את הבמה הפתוחה, לוקח חלק פעיל בערב בנגינה וגם מבחינה חברתית, כבר ארבע שנים.<br /><br />לא אמשיך להזמין חברים למקום שהבעלים שלו לא מבינים מה הבעיה בהתנהגות הזו.<br /><br /><b>מבחינתי מקום שמתייחס כך אליי, אחרי ארבע שנים של השקעה מדי שבוע - לא מגיע לו שאמשיך להשקיע בו ולקדם אותו.<br /><br /></b><b>מבחינתי מקום שמתייחס כך ללקוחות שלו, לקבוצת קבועים איכותית ומתמידה שהופכת את מייק'ס למקום הכי אטרקטיבי מדי שבוע - לא מגיע לו את קבוצת האנשים הזאת.<br /></b><br />אלו שיחליטו לעזוב, אם בעקבות התקרית הזאת ואם מסיבות אחרות - אני מעריך את בחירתכם.<br />אלו שימשיכו ללכת - הרבה בהצלחה וניפגש בהמשך הדרך.<br /><br />פרנקי<br /><br /><span style="font-family: arial; font-style: italic;">[עכשיו אחרי שתיעדתי את המייל המשמעותי הזה, אני מניח שאפשר לעבור הלאה.]</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-2929372596659350142?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-80250542068649403102007-12-03T20:54:00.000+02:002007-12-03T21:45:36.364+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">משהו מטריד אותי שבוע ימים.<br /><br />ועכשיו אני צריך להוציא את זה.<br /><br />הנה מהלך הדברים. לפני שלושה שבועות (מייק'ס פלייס מס' כלשהו) היה היום הולדת שלי. כמה ימים אחרי ההופעה הגדולה של הלהקה, ה High עדיין היה מאוד מורגש, ולכן האירוע המיוחד הזה (יום הולדת ביום שני במייק'ס) לא הורגש כל כך בשבילי. התחושה הכללית הייתה כל כך טובה שאפילו להיות מוקף בכל כך הרבה חברים ואוהבים, ולעשות את מה שאני אוהב על במה, שום דבר מזה לא נגע בי כל כך. ואולי בגלל זה גם דברים שליליים יותר לא נגעו בי כל כך.<br /><br />ספציפית, התנהגותו של אדם אחד, בעל שם. הוא גדול, בעצם מגודל. הוא נראה כמו איש פרא ויצא לי לראות אותו במייקס מדי פעם, שיכור ושמח. וגם באותו יום שני הוא היה שיכור ושמח, אבל הרבה יותר מדי. הוא עמד ליד הבמה, מצד שמאל, ליד המדף הקטן ששומר בדרך כלל את הגינס המתאדה שלי או את השוט לדוגמא. העיר הערות קולניות שכמעט ולא ניתן היה להבין. בעיקרות צעקות ללא קשר. באיזה שלב ניגשה אליי החברה שלי ואמרה משהו על זה שהוא דיבר על החזה שלה. משהו מעורפל שכזה. רציתי שהיא תתרחק ממנו. ואני חושב שמתישהו באותו הערב הוא גם נתן לה מכה על הראש, ממשפחת האב של המכות בראש שבדרך כלל שמורות למכרים או לצחוק - רק שזאת לא מכרה וגם המכה כנראה הייתה די חזקה.<br /><br />בשלב אחר של הערב אני רואה שאותו אדם מדבר אל (לא עם) מייקי, וגם שולח ידיים ונוגע לה בגב. מייקי מסתובבת ומעירה לו, אפילו גוערת בו. הוא מצידו עושה את זה שוב וגם צועק עליה "Shut the fuck up". אני מסתכל בכל זה ובאירועים נוספים ובאיזשהו שלב ניגש אליו ואומר לו, תשמע, יש גבול. תירגע. (אני מלא בתחושות שקשורות לחברה שלי, לכבוד שלי ולכבוד שלה, ובמוכנות לקבל את המכות של החיים שלי, אבל מסיבה מוצדקת). הוא מתחיל לאיים אליי. הוא מתקרב ואומר לי שהוא מאנייק עם הוא לא יהיה עם שירן הלילה. וגם שהוא will fuck me up.<br /><br />אני בוחר שלא לממש את הפוטנציאל של הסיטואציה הנפיצה הזאת והולך לג'ייסון על הבאר. אני מספר לו שהבן אדם הזה מדבר לא לעניין, שולח ידיים אל הבחורות, ושהוא איים עליי אישית. ג'ייסון מגיע, אני חוזר אל תוך הבועה הכללית שלי והבן אדם כבר לא שם. אחר כך ג'ייסון ניגש אליי ואומר לי שהוא העיף אותו. אני חוזר לשארית חיובית של הערב פלוס מינוס.<br /><br />קצת ימים אחרי זה ובהקשרים שונים אני מדבר עם שירן. אנחנו מדברים על מה שהיה ביום שני ופתאום אני וגם היא, מבינים שהסיטואציה הייתה הרבה יותר חריגה וכן, למה לא, טראומטית - ממה שחשבתי במקור. קודם כל, שירן הודתה שבאותו הרגע ההתנהגות של הבן אדם הזה נראתה לה חריגה, אבל לא חשבה על זה יותר מדי. מאוחר יותר בערב כשראתה את ההתנהגות הזאת חוזרת ומתגברת ובעיקר מופנה לכמה בנות אחרות - פתאום הבינה כמה זה חריג. ובמילים שאני רוצה להגיד, הוא פאקינג נתן לבחורה שלא דיברה איתו בחיים מכה, חזקה מספיק, על הראש. בהמשך אני אגלה שהוא הטריד בחורות נוספות, בשמות שמתחילים בנ', בה' ובל'.<br /><br />אחרי השיחה הזאת אני מחליט להתקשר לג'ואי ולדבר איתו. ג'ואי שמע כבר מג'ייסון על מה שקרה. הוא מבטיח לי שאני לא אראה את הבן אדם הזה שם יותר - אחרי שאני מספר לו שוב על כל מה שקרה באותו הערב. הוא לא יבוא לשם יותר, אומר לי ג'ואי.<br /><br />נו ומה קורה אז? אפשר לנחש פחות או יותר. אבל בכל זאת.<br /><br />אחרי שבוע, מייק'ס שקט ונקי. אבל בשבוע שלאחר מכן, אני עולה על הבמה ורואה, בדיוק באותו המקום בדיוק את אותו האדם. אני מסתכל טוב טוב, כן אני לא טועה. הבן אדם שהמילים האחרונות שלו אליי היו איום יושב בדיוק במעבר שאני עובר דרכו כ-25 פעם בערב. אני מנגן את הסרט של הכניסה שלי למייק'ס שוב בראש שלי ונזכר במאבטח המפהק וחסר העניין. איפה הימים של חברת האבטחה הקודמת - שבהם תיקים היו באמת נפתחים והייתה תשומת לב לנכנסים? אני קופץ שוב בראש, הפעם קדימה, מדמיין תסריט שבו אני עובר והעויין הזה דוקר אותי עם סכין שהייתה אצלו במעיל. מוגזם? כנראה שכן. אבל ידעתי שאין לי שום סיבה לחשוב מחשבות חיוביות על אותו אדם, לאור איך שהסיטואציה הקודמת הייתה ונראתה, והסתיימה.<br /><br />למען האמת, אני משותק. אני מפחד. אני רואה בן אדם שאיים עליי, שידעתי שהוא לא יהיה שם יותר, שוב שם. זה פשוט מרגיש רע, ויחד עם הפחד מגיע הכעס, אני מרגיש מרומה. אלו התחושות הראשונות שלי. פחד וכעס ואכזבה. אני יורד מהבמה, עובר ממקום אחר והולך ישר אל הבאר. ג'ייסון עובד שם. אני אומר לו את דברי ה WTF שלי, ומספר לו שג'ואי הבטיח לי שאני לא אראה את הבן אדם הזה. This is uncool אני אומר. ג'ייסון אומר שג'ואי לא תדרך אותו על דבר כזה, ושולח אותי להדס, ששולחת אותי בתורה לגל. היא מקדימה ואומרת משהו על כך שאין מצב שהבן אדם הזה לא יהיה כי הוא לקוח קבוע.<br /><br />אי שם אחר כך מגיע גל ומדבר איתי. אולי 20 דקות של שיחה, שכנראה נראות לי הרבה יותר, ובהן גל מסביר לי על מייק'ס פלייס. הוא מסביר שאותו אדם הוא חבר טוב, גם שלו וגם של מייק'ס, שהוא קבוע ושזה אף פעם לא קרה לו. הוא מסביר לי שבאר זה מקום של אלכוהול, ושהלקוחות שלו הם צרכני אלכוהול. הוא מסביר שלמקום יש מדיניות של דלת פתוחה, ושיש אנשים שלא רצויים בכל מקום אחר בתל אביב, ועדיין מתקבלים בברכה במייק'ס ודווקא בגלל זה הם 'הולכים על קליפות ביצה' - נזהרים מאוד. אי אפשר לדעת מה קרה אומר גל, אולי היה לבן אדם יום ממש רע בעבודה, או סתם משהו רע בחיים, וככה זה מתפרץ.<br /><br />אני מתווכח אל מול הבעלים של המקום, מנסה לטעון שבארבע השנים (אורך תקופה שגל נוקב בה גם כשהוא מתאר את היותו של אותו קבוע קבוע) שבהן אני מגיע למייק'ס בימי שני ראיתי תקרית אלימה אחת בלבד. שהסצנה הזאת נקייה, ולא סתם. אני לא מבין את הרעיון של ההזדמנות השנייה ואומר שאם אני מתנהג בצורה כזאת אני מצפה ליחס אחד בלבד, הרחקה שלי מהמקום לתמיד. גל מסביר לי שלא נחצו באמת קווים שגורמים להרחקה לתמיד - שזה משהו מאוד מאוד חריג. אני לא מבין את הביזנס - והוא נמצא בו 15 שנה.<br /><br />בסופו של דבר. כן, אני מבין שהויכוח לא הגיוני כי אחרי הכל הוא הבעלים, הבוס, והוא כבר החליט את ההחלטה שלו. כל שיחת הפסאודו-ויכוח הזאת היא כבר בגדר ג'סטה לכיווני כיוון שהוא לא חייב להסביר את ההחלטות שלו. אני נכנע, ומפסיק לדבר על זה. כן, אני אומר לו שאני מכבד את ההחלטה שלו, אבל, אבל אבל. שוב במבוי סתום. אני לא באמת יכול להתווכח. כמה דקות אחר כך יואש (שחזר מחו"ל ארוך) מתמצת את הדברים, כמו שהוא יודע (ויצא לי לקבל את עצתו רק לעיתים רחוקות, אך זכורות לטוב). בסופו של דבר, גל הוא הבוס. אז או שתקבל את הדבר הזה, או שהנה הדלת.<br /><br />אני מרגיש רע, ורואים את זה עליי. אבל לקראת סוף הערב האדם הזה (שישב לו בשקט במקומו) נעלם. הערב נגמר. אני איכשהו משאיר את הדברים האלה מאחוריי.<br /><br />וכאן צריך להגיד ששירן לא הייתה שם באותו הערב. אני מדבר איתה על זה, אולי יום אחרי, והיא אומרת לי דבר פשוט מאוד. היא המומה והיא לא רוצה לבוא לשם אם הוא שם.<br /><br />פתאום אני מתמלא בהבנה ומודעות - ברגע אחד אני מבין על מה אני ויתרתי, ומה רציתי להשאיר מאחוריי. אני בעצם אמרתי שהבן אדם הזה היה בסדר, שזה רק חד פעמי, שזה לא כזה נורא, שמגיעה לו הזדמנות שנייה ונו באמת. כאילו שלא מספיק כל המחשבות המטרידות האלה, אבל ביום רביעי, כשאני חוזר למייק'ס בשביל לראות את ההופעה של סיימון ומייקי אני רואה אותו שוב. הפעם הוא שוב שמח ושוב שיכור. אני באמת בשוק. ניגשים אליי כמה אנשים, מדברים איתי, שואלים אותי מה קרה. לחלק אני גם מספר. בעיקר לאוליבר שעומד לצידי כל הערב ויותר מחצי ההופעה אנחנו מדברים על זה ועל המסביב.<br /><br />ככל שהשבוע מתקדם אני מבין יותר ויותר, או נהיה יותר ויותר קשיח בדעתי. הדלת, הדרך החוצה, הסוף, הכל נראה לי פתאום מאוד מאוד קרוב. על עיקרון? פרינציפ? שלא ישנה את כמות האלימות או הטרדת הנשים בעולם? או בבארים אחרים?<br /><br />זה מסתכם בכך. אני לובש את החולצה של מייק'ס והופך למייצג שלו. כמו עובד. עובד שמרגיש רע כשלמישהו שהזמנתי לבוא למייק'ס נגנב תיק או פלאפון. ועובד שמרגיש רע כשהוא מבין שהמדיניות הרשמית של המקום מתירה התנהגות שאני לא יכול לקבל. הערב אלך למייק'ס, כנראה. אולי בלי החולצה. אולי בלי הקלידים. אולי עם הכל. אבל בדיוק כמו זמן קצר לפני פרידה במערכת יחסים - פרידה שאתה יודע שתכאב אבל אתה גם יודע בדיוק למה היא חייבת לקרות - אני מרגיש את הדבר הזה בבטן.<br /><br />עד כאן עכשיו.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-8025054206864940310?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com6tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-49978572871962287482007-11-17T15:26:00.000+02:002007-11-17T15:46:19.836+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">הכתיבה כאן רחוקה מאוד ממני. יותר מדי חיים קורים בזמן אמת, ואין כל כך הרבה רגעים שבהם אני יכול לשבת ולסכם חוויות. רוב הזמן יש עוד חוויות בדלת.<br /><br />היום, סתם לדוגמא, דפק בדלת השכן ליד, רועד, עם סימפטומים שונים שקשורים לסמים (לפי התחושה שלי), אמר שהוא במצב לא טוב והוא צריך להגיע לבית חולים ואם יש לי כמה גרושים. אמרתי לו שלא, אבל שאחשוב מה אפשר לעשות. האמת שאין לי כל כך מה לעשות.<br /><br />בבוקר, עם ההתעוררות (יום שבת) המחשבה הראשונה היא רגע, מה השעה? ואז הרגיעה - היום לא צריך להגיע לצבא בזמן. אפשר לישון עוד. אני חוזר לחלומות - והפעם אני וויק באזור רכבת מרכז, מדברים עם קבוצת דתיות על ההופעה הקרובה שלנו, מחלקים פלאיירים. אחת מהן מקשיבה לליז פייר ואני לוחץ עליה קצת יותר מעל האחרות, נמנע בזהירות מלנשק אותה. אנחנו ממשיכים את ההליכה, אני עם הפסנתר. מגיעים להופעה באיזה קיבוץ, יותר מדי מדרגות ומכשולים... אבל מספיק עם החלומות.<br /><br />מייק'ס פלייס עדיין כאן, עדיין העוגן, ברמות מסויימות. מעט מאוד דברים בחיים שלי לא קשורים בסופו של דבר למייק'ס. ובעיקר מה שקורה בחיים זה הלהקה - עם הופעת הבכורה הגדולה והמוצלחת שלנו ביום שישי הקודם - כאילו הייתה לפני 100 שנה. 250 אנשים היו בהופעה הזאת, פרי של עבודה מאוד מאוד מאוד מאוד קשה. וגם מה שהיה על הבמה, המוזיקה והכימיה, פירות של עבודה קשה. עכשיו ממשיכים הלאה, ונלחמים קצת בירידת המתח.<br /><br />אין לי כוח לסיכומים בכלל. טוב לי עכשיו. מכל מני בחינות אבל שירן שירן שירן, חלק גדול מזה. השבועיים פלוס האלו ממש ממש מיוחדים, שונים, חדשים, הכל. את גם קוראת אז חיוך אלייך ואל העיניים היפות שלך.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-4997857287196228748?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-14879803263617575552007-10-16T03:30:00.000+02:002007-10-16T03:30:24.893+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">ימים קשים.<br /><br />הלהקה בהכנות להופעת הבכורה של ההרכב המלא, ב-9 לנובמבר. וזה נראה כאילו אין סוף לדברים שצריך לארגן, לאסוף, לשלם עליהם, להפיץ, ליצור, להמציא. הכל.<br /><br />ויק באבט"ש וחבל כי הוא היה יכול לעזור כאן בחלוקת הנטל. וגם לעזור במשחקי השוטר הטוב והרע.<br /><br />לא קל.<br /><br />יום ארוך, שהייתי בו בכמה מקומות, יותר מדי מקומות, והסתיים במייק'ס.<br /><br />זקן אחד מיותר ומציק, שעה עד שהוא עלה ושחט בנביחות כמה שירי בלוז.<br /><br />בחורה מקסימה וחובבת אלוהים.<br /><br />טרמפ נדיב הביתה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-1487980326361757555?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-47559191881167464312007-09-13T20:23:00.000+03:002007-09-13T20:23:48.541+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">נכון, הרבה זמן שלא כתבתי, ואולי יותר מדי זמן. יש בטוח מה לעדכן, אבל לא הרבה דברים גורמים לי לכתוב בתקופה זו. בכל זאת עכשיו רציתי לחלוק משהו.<br /><br />אני חושב שלפני שנתיים בערך כתבתי כאן על דיסק שהכנתי לאחת המלצריות של מייק'ס שטסה לאוסטרליה. ניסיתי ליצור את הדיסק המושלם עם השירים הכי הכי, וישבתי על זה שעות רבות. עכשיו הייתה לי חוויה דומה, אומנם קצת יותר ממוסדת אבל בכל זאת מיוחדת.<br /><br />נרשמתי לפרוייקט מיקסטייפ בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בואיינט. הרעיון הוא ממש יפה - לכל מי שנרשם מגרילים אדם אחר שנרשם, ועד תאריך מסויים צריך להכין לו מיקסטייפ (כמו בימים שבהם היו באמת קלטות מיקס). דיסק עם שירים, רצוי עם עטיפה. אפשר לשלוח באינטרנט או בדואר - שולחים עד לתאריך מסויים וכשמקבלים כותבים על זה בפורום.<br /><br />זה רעיון מיוחד מאוד - להכין מתנה מושקעת לאדם שאתה לא מכיר, ועוד בתחום שהוא כל כך חשוב - מוזיקה. זה נראה לי מעניין ומיוחד אז נרשמתי. ואחרי כמה זמן קיבלתי אימייל עם הפרטים של מי שאני צריך לשלוח לו את הדיסק. החלק ממני שגולש הרבה באינטרנט ומאוד מחובר ללהיות מחובר לא התאפק ועשה חיפוש או שניים בגוגל. החיפוש הניב תוצאה, לא פחות ולא יותר מפרופיל באתר דייטינג פופולרי. בסיטואציה הזאת זה כמובן זה לא כל כך עוזר, אלא שהיה לי מזל והבן אדם כתב באופן די מפורט על מוזיקה שהוא אוהב (נכון למרץ לפחות). ואני חייב להודות, זה די מאתגר. אני חושב שאני מקשיב למוזיקה די מגוונת ומכיר הרבה דברים שמכירים מעט אנשים מחוץ לסצנות הנישה (ואני לא חושב שאני משתייך אל הסצנות האלה), אבל הדברים שהוא רשם בפרופיל באמת לא נתקלתי בהם עד לאותו זמן. מנוע חיפוש פנימי של אותו אתר הכרויות הוכיח שאני לא לבד, והוא כן - רוב הדברים שהוא רשם כאהובים עליו במוזיקה לא נרשמו כאהובים על ידי אף אחד באתר.<br /><br />הלכתי קצת לאינטרנט בחיפוש אחר הדברים שאותו גולש אהב במרץ, כדי לקבל כיוון. לשם הפרוטוקול או התיעוד, הוא ציין בעיקר את Sol Seppy ואת ההרכב Sparklehorse שהוא יותר כמו פרוייקט של איש אחד. בנוסף הוא ציין את Helium, שאני דווקא מכיר, יותר מכיוון אלבומי הסולו של הזמרת שלהם Mary Timony, אבל לא נתקל באחרים שמכירים. זה הפך לדי מעניין. אבל אז התחלתי להרגיש חרטה מסויימת שחיפשתי אחר אותו גולש. אולי זה היה לא הוגן. מצד שני, זה לא שהמוזיקה שרציתי לתת לו היא לא דברים שאני אוהב - פשוט רציתי לדעת מאיפה לגשת. ואם הייתי שואל אותו באימייל, זה היה איכשהו מפספס משהו...<br /><br />לבסוף השלמתי עם זה והתחלתי לגרור קבצים לתיקיה ייעודית. מכאן והלאה, חצי יום עבר בסינון ארוך וקשה שמטרתו להישאר עם אוסף שירים שאיכשהו נמצאים באותו עולם, שנשלט על ידי זמרות וצלילים שלא תמיד נטולי דיסטורשן ורעש כללי.<br /><br />ועכשיו רציתי לשתף ברשימה הזאת:<br /><br /><div style="text-align: left;">01 - Shannon Wright - Absentee<br />02 - Scout Niblett - So Much Love<br />03 - PJ Harvey - Pocket Knife<br />04 - Shannon Wright - Ribbons of You<br />05 - Sonic Youth - Superstar<br />06 - Mary Timony - I Fire Myself<br />07 - Cat Power - Good Clean Fun<br />08 - Joni Mitchel - This Flight Tonight<br />09 - Mary Timony - 1542<br />10 - Sparklehorse feat. Thom Yorke - Wish You Were Here<br />11 - The Dresden Dolls - Delilah<br />12 - PJ Harvey - Send His Love To Me<br />13 - Shannon Wright - Within the Quilt of Demand<br />14 - Mary Timony - Tiger Rising<br />15 - Hole - Northern Star<br />16 - Zero 7 - Somersault<br />17 - PJ Harvey - We Float<br />18 - Beck - Already Dead<br /><br /><div style="text-align: right;">עדיין לא יודע אם אני אכתוב לאותו גולש על כל שיר. אבל הנה זה בכל מקרה. לדורות. ממליץ מאוד כמובן לכולם על כל השירים, אחרת הם לא היו שם, וגם על האלבומים שמהם הגיעו בשלמותם.<br /></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-4755919188116746431?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-88094076491479557532007-08-04T03:49:00.000+03:002007-08-04T03:49:18.111+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">בגלל איזה פאק-אפ מצדי לגבי הרישום לסמסטר הבא של האוניברסיטה הפתוחה נוצר מצב עצוב שבו יצא הרבה יותר כסף ממה שנכנס. הבנתי שהמצב רע כשקפצתי להתעדכן במצב החשבון שלי באינטרנט. אבל מאוחר יותר בערב, כשהגעתי למייק'ס ורציתי להוציא כסף מהכספומט גיליתי שהמצב רע יותר משחשבתי. לא יכולתי להוציא כסף בכלל, המכונה לא נתנה לי, מה שאומר שפשוט לא היה לי כסף לחזור הביתה. כשהבנתי את זה הרגשתי פיזית שנפלו פניי. זאת אומרת לא הרגשתי דגדוגים באזור הפנים או משהו, אבל התחושה הייתה מאוד חזקה.<br /><br />אני חושב שזה קרה לי פעם, מצב דומה לזה, לפני הרבה זמן.<br /><br />בכל מקרה, איריס (סקופ) ודן (סקופ/ברדוגו/100 שנה אחורה) אמרו לי שלום אבל אני בכלל לא הקשבתי להם. יצאתי החוצה בשביל לחשוב מה אני עושה. זה לא שחשבתי שאני לא אסתדר לגבי הערב הזה ספציפית, אבל הייתי מוטרד מהמצב שלי לימים הקרובים. עשיתי טלפון להורים והכנתי אותם לזה שאני אצטרך כסף, פעם ראשונה או שנייה שאני מבקש כסף מההורים מאז שאני בקבע. דיברתי עם עדי, בזמן שהוא אוסף את הטיפים ללהקת יוד, והוא אמר לא לדאוג ושהוא יעזור לי הערב. חזרתי פנימה ואמרתי שלום שוב לאיריס ודן, הסברתי להם למה קודם הייתי קצת באוויר בזמן שהם אמרו לי שלום. דן ישר קפץ והיה פחות או יותר מוכן לכתוב צ'ק. אמרתי לו שזה בסדר ותודה.<br /><br />הצטרף עוד אדם מוכר, יואב, כן כן יואב ארז, כן כן חזר מניו יורק. אפילו הספיק להיות ביום שני האחרון. מי זוכר שפעם הייתי כותב על כל שבוע. במצב כזה החזרה שלו לא הייתה חומקת מהיומן בצורה כזאת. אבל היו לי דברים על הראש, ודברים על הלב והנשמה. בכל מקרה, ממש כמו בימים טובים, יואב פשוט היה שם וישבנו בחוץ ודיברנו על נגני אם פי 3 ושאר דברים שיואב מבין בהם הרבה ואני מקשיב. הצגתי לראווה את הנגן החדש שקניתי, ממש ללא קשר למצב הכספי הנוכחי (באמת! זה יורד מהאשראי בכלל! וזול), 30 ג'יגה של קריאייטיב. והנה מגיעה גם נטלי, גברת דוטן. אז נטלי לקחה אותי טרמפ הביתה ויואב עוד דחף לי שטר של 100. בקיצור הרגשתי מאוד "cared for".<br /><br /><br />זהו. התחושה שרציתי להעביר זה שהייתי בנקודה קשה, ומיד קפצו אנשים שרצו לעזור, ועזרו. יום למחרת ואנשים יקרים נוספים, לא קשורים כל כך למייק'ס, הציעו לעזור וגם עזרו מאוד. בקיצור תודה. יום אחד אני אהיה ממש עשיר. לא שזה משנה.</span><span style="font-family: arial;"></span><br /><br /><span style="font-family: arial;">לילה טוב</span>.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-8809407649147955753?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-21259908515208329742007-08-04T03:30:00.000+03:002007-08-04T03:30:40.170+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">רציתי לכתוב פוסט על חוויה מוזרה שהייתה לי, כשהלכתי למייק'ס בתשעה באב, שנפל ביום שני. מאז עבר הרבה זמן ולא נשאר הרבה מהכוונה המקורית, אבל את הדרפט כבר יצרתי אז עכשיו אני ממלא קצת.<br /><br />בזכות הפייסבוק (לכל מיני אנשי מייק'ס יש שם נוכחות מרשימה) הבנתי שמייק'ס יהיה פתוח אבל לא יהיה ערב במה פתוחה, וכמו שדייב-עיר-תחתית כתב "לא תהיה מוזיקה". לא ידעתי בדיוק מה זה אומר. אבל בסופו של דבר הגעתי לשם בכל זאת, אפילו שבטלפון כשאנשי מייק'ס שאלו אותי אם יש משהו אמרתי להם שכנראה שלא יהיה כלום. הייתה איזו יוזמה של הברמן עדי להביא קבוצה של אנשים עם גיטרות אבל לא עלה בידו להוציא לפועל את הכפירה הקולקטיבית הזו. וככה יצא שהגעתי לשם באמת לבד ולא מצפה לאיש. וזה היה מאוד מאוד מוזר - והנה למה.<br /><br />המקום היה מלא לחלוטין, אנשים ישבו בכל מקום פנוי, בפנים ובחוץ. על הבמה לא היה כלום, אבל גם לא הייתה מוזיקת רקע - שום מוזיקה. זה מה שעיר-תחתית התכוונן, לא תהיה מוזיקה, אבל המקום פתוח. כמובן שזה היה מוזר שיום שני ואין את כל מי שצריך להיות שם עם החולצות והגיטרות, אבל הרבה יותר מוזר היה מעין רחש, זמזמום שנדמה היה לי שעומד באוויר. כאילו כל המגברים הודלקו ושומעים מעט חשמל סטטי ובעוד רגע תתחיל המוזיקה. בכלל זה הרגיש לי בגלל כל הרחש של האנשים והאווירה, כאילו הכל נמצא באיזו ציפייה למשהו שיתחיל. זה היה מוזר נורא. אני שתיתי את הגינס שלי בשקט. עד שבסופו של דבר כן באו כמה שאני מכיר: רוני ואולגה, ואחר כך צביקה. ישבנו ביחד. לרגע לא הייתי בטוח בזמן שכתבתי אם זה היה באותו הערב אבל מיד נזכרתי בעובדה מסייעת. ישבנו בחדר ה'ראשי' ועדיין הצלחנו לנהל שיחה בלי צעקות, מה שאומר שוודאי שלא היתה מוזיקה.<br /><br />זהו לגבי התשעה באב.<br /><br />לילה טוב.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-2125990851520832974?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-69965763216172792562007-07-27T12:13:00.000+03:002007-07-27T12:13:34.090+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">שראתה אותי במטושטש?<br /><br />אני חושב שכתבתי כבר קודם על השיר של עדי ושטרית שהתארחתי בו: Girl in the Dreds. עוזי הפיק והקליט ועשה את כל הדברים החשובים האלה שצריך לעשות, וגם יעל התארחה בקולות.<br /><br />בכל מקרה השיר בולט לטובה ב GarageBand ואפילו קיבל את התואר Featured track of the Day להיום.<br /><br />וגם היה שם איזה Best Keyboards אז מה רע :)<br /><a href="http://www.garageband.com/song?%7Cpe1%7CS8LTM0LdsaSiZVC1a2A">http://www.garageband.com/song?|pe1|S8LTM0LdsaSiZVC1a2A</a><br /><br />לחיצה על החץ הירוק תגרום לו גם להתנגן.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-6996576321617279256?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-55533612957154463422007-07-16T21:21:00.000+03:002007-07-16T21:21:49.697+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">בדרך חזרה הביתה מהעבודה (שלישות הפעם) ממש אחרי מעבר החצייה הבחנתי בה - אישה מבוגרת, קשישה אפילו, הולכת לאט וממררת בבכי. נזכרתי בזקנה כזאת שהייתה ברחוב שלי בקריות, אחת שפעם הייתה סתם סבתא ואחר כך, לא יודע למה התחילה לבכות ואף פעם לא הפסיקה, לפחות עד כמה שראיתי. הקשישה הזאת של עכשיו, החזיקה משהו בידיים, כמו תינוק - אבל זה לא היה תינוק, זה היה כלב קטן. היא הלכה איתו צמוד לחזה שלה בדיוק כמו תינוק ובכתה. אני לא יכולתי - שאלתי אותה מה קרה, תוך כמה מילים עברנו לרוסית. זה הכלב שלה - הוא גוסס. כלבה. יש לה סרטן. היא סיפרה לי שהיא גידלה אותה שנה וחצי, מצאה אותו, הבעלים הקודמים שלו זרקו אותה החוצה. היא חשבה שהיא סתם קצת חולה, בטן נפוחה, קיוותה שתבריא, ומסתבר שיש לה סרטן. היא סיפרה לי על זה שרק לפני שנה מת הכלב שהבן שלה הביא לה, קוקר ספניאל, מת ממשהו בקיבה שכנראה קרה לו ברוסיה. והיא כל כך נקשרת אליהם, היא כמו בת משפחה. התרגלה אליה, ישנה ביחד. הבעלים הקודמים קראה לכלב ליידי, אבל איך היא זרקה ליידי לרחוב? אז היא שינתה את השם, לנסטיה. הלכתי איתה את רחוב קרניצי עד הבית שלה. היא עוד הספיקה לספר לי על הוטרינר שפעם היא הביאה לו חתלתול שנתנו לו מכה והיה לו משהו עם העצמות והוא בחינם עשה רנטגן וריפא אותו. אבל עכשיו הוא אמר שזה חבל לעשות את הניתוח כי הכלבה מבוגרת וזה רק יגרום לסבל.<br /><br />לא ידעתי מה להגיד, ניסיתי רק להקשיב לה כי אולי זה יעזור. מתישהו היא אמרה שלפחות איתה הכלב חי עוד קצת חיים יותר טובים, ואני נאחזתי בזה מאוד כי לא היה לי ממש מה לומר. אמרתי לה שכן, אם היא לא הייתה מגדלת אותה אז היא בטח הייתה מתה עוד מזמן, ושהיא עשתה לה הרבה טוב. רשמתי לה את המספר שלי - למרות שלא היה לי שום מושג איך לעזור. רק אמרתי כמה פעמים שאם יש משהו שאני יכול לעשות, שתתקשר. היא אמרה לי שהבן שלה יביא לה כלב אחר מרוסיה, גם כלב שלו. ייחלתי לה הרבה בריאות. כשהלכתי כמעט ופרצתי בבכי. החזקתי קצת את הפנים. זה היה כל כך כל כך כל כך עצוב. אני יודע שזה לא צער על בני אדם שהלכו, אבל זה היה כל כך עצוב.<br /><br />רציתי לכתוב על זה אז. קצת נדחק לי הצידה. חזרתי הביתה אחרי קצת קניות ישבתי מול המחשב. עשיתי דברים. עכשיו קצת לפני מייקס. הלכתי לחדר וניגנתי את השירים שאני אמור לנגן היום עם אנשים. אחרי שעברתי את כולם פחות או יותר ניגנתי שיר שחשבתי לנגן בעצמי היום - 'אל תתפשטי לי' של החברים של נטשה. עברתי אותו פעם אחת ושרתי, הפסנתר היום קצת מצלצל יותר, חזק יותר. איך שסיימתי התחלתי עוד פעם אבל משהו היה שונה - הקול שלי רעד. לא הבנתי למה. אני אוהב את השיר, ואת המילים, אבל לא הרגשתי חיבור מיוחד אליהם. ופתאום בפזמון ממש הרגשתי איך הקול שלי רועד ואפילו נשבר. והידיים שלי - מעבירות את הכל הכל אל הפסנתר. מחליקות על הקלידים ומכות אותם, בנגינה הכי כנה שהייתה לי. סיימתי את השיר ומיד התחלתי לבכות, פרץ פתאומי ומהיר. הרגל שלי רעדה ליד הפדאל. אף פעם לא הרגשתי ככה, לפחות ממה שאני זוכר. כנראה שהיה שם משהו bottled up, עם כל המחשבות והכתיבה בנושאים הקרובים ללב. וזה יצא בצורה שלא הכרתי.<br /><br />זהו. עכשיו מייק'ס. אני לא יודע איך יהיה. אולי אני אבצע את השיר. אולי לא. בכל מקרה אני בספק שזה יקרה שוב שם. ערב טוב.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-5553361295715446342?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-72757222079908544992007-07-15T08:51:00.000+03:002007-07-15T08:51:04.809+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">בוקר אחרי לילה.<br /><br />אתמול בערב הייתי אצל פיליפ לראות מעט אבודים. בדרך הביתה קשה שלא לעצור במייק'ס (וגם אצל גנית לכמה דקות). על הבמה להקת Yood הפציצה בלוז. הבסיסט היה שיכור לחלוטין, אבל בסטייל. צ'לי שליח הבלוז הצטרף אליהם לכמה שירים בסוף הערב ובאמת מרשים ומגניב והכל.<br /><br />משהו מצחיק אחר כך אבל. הולך בכיוון המדרגות שליד מקדונלדס ומישהי שואלת אותי אם חוף גורדון זה פה. אני אומר שנראה לי יותר בכיוון הזה והזה. היא נראית בת 30 מאוחר, 40 מוקדם או אני לא יודע. היא לא נראית משהו. תיק קטן ולוק שאומר שאו שהיא יוצאת עכשיו למועדון כשהיא כבר עייפה, או שהיא אחרי שהיא יצאה. אני ממשיך לעלות במדרגות והיא הולכת בכיוון החוף. ליד מקדונלדס אני עוצר ורואה שהדלת סגורה והעובדים מנקים. לפי הדלת אמורות להיות לי עוד 18 דקות, אבל הדלת לא יודעת. אנשים רוצים ללכת הביתה. אני חושב על כל זה ופתאום איפה-חוף-גורדון נמצאת שוב לידי - כשראיתי אותה הולכת לכיוון השני לפני רגע.<br /><br />"מה, סגור? זה לא כתוב עד 04:00?"<br /><br />כתוב שלוש, ועכשיו קצת לפני. אני משתף אותה במחשבות הפסקה הקודמת. היא אומרת שיש פיצה דומינו שם בפינה ואולי שם יהיה עוד פתוח. אני אומר שלא משנה כבר. אני ממשיך לעלות במדרגות, היא הולכת גם. פתאום היא שואלת כבדרך אגב:<br /><br />"אתה מחפש בחורה אולי?"<br /><br />ואז הבנתי מה היא עושה. אני מניח שיש כל מני תגובות מצחיקות אפשריות בעולם של אחרי. אבל אני פשוט חייכתי ואמרתי לא. אחרי שניה:<br /><br />"את מחפשת בחורה?" היא חייכה פחות או יותר. היא נראתה כאילו היא מתאמצת לשמור על המראה שלה כאילו היא מחפשת את חוף גורדון כל הזמן, מסתכלת לכל הכיוונים.<br /><br />היא הוסיפה או השלימה:<br /><br />"אתה רוצה לעשות משהו בכסף אולי?" ואז מיד "בעצם, לא אם אתה אוכל במקדונלדס אז כנראה שאין לך הרבה כסף..."<br /><br />אני אומר לא על השאלה. וצוחק בגלל הערת הכסף, צחוק קצת יומרני. "דווקא אני בסדר עם הכסף, סתם התחשק לי מקדונלדס". אולי הייתי צריך להגיד לה שאני בוגר ממר"ם. אבל אז היא בחיים לא הייתה מאמינה לי שאני לא רוצה (או חייב) לעשות משהו בכסף. היא מוסיפה גם:<br /><br />"אל תאכל במקדונלדס, זה לא בריא. אם אוכלים הרבה."<br /><br />אנחנו מדברים קצת על מקדונלדס. ובמחשבה לאחור, סקס עם זרים לא יכול להיות כוסית יין ביום.<br /><br />בסוף המדרגות נפרדות דרכינו, ביי, אני עובר את הכביש והיא חוזרת לחפש את חוף גורדון. יום אחד אולי היא תמצא אותו. ואני חושב אוף, כל השאלות שיכולתי לשאול אותה. האם יש בכלל בחורות עצמאיות בעסק או שתמיד יש סרסור? האם היא מכירה את זאתי וזאתי שאני רואה מדי פעם? אולי זה כמו תחנות מוניות. קבוצות מתחרות. וסדרן? או חדרן?<br /><br />בכל מקרה, מי יודע כמה עוד בחורות מסתובבות להן ומחפשות את חוף גורדון. אפשר בלילה לספור אותן במקום כבשים, כדי להירדם. אחת איפה חוף גורדון. שתיים איפה חוף גורדון. שלוש איפה חוף גורדון. ארבע איפה חוף גורדון. חמש איפה חוף גורדון. כשאני מגיע לזונה השש-עשרה אני נרדם?<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-7275722207990854499?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-59862092430744474092007-07-05T03:13:00.000+03:002007-07-05T03:13:29.471+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">פרנקי רעב.</span><br /><br /><span style="font-family: arial;">פרנקי כנראה היה צריך לדאוג למוצרים בבית, או לחילופין לאכול בחוץ.</span><br /><br /><span style="font-family: arial;">עכשיו הוא רעב.</span><br /><br /><span style="font-family: arial;">אוף.</span><br /><br /><span style="font-family: arial;">מה חזק:</span><br /><span style="font-family: arial;">Nouvelle Vague</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-5986209243074447409?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-23350543025391662862007-07-03T06:20:00.000+03:002007-07-03T06:20:50.453+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">לא תמיד אני חכם במיוחד.<br /><br />במילים אחרות, לפעמים אני טיפש. כנראה שזה היה טיפש מצידי היום (אתמול) לא לנסוע הביתה בסוף הערב. חשבתי שאני אחכה לעדי הבארמן, קצת בהשראה מחברה שלו נטלי - שדווקא בסופו של דבר הלכה הביתה. הסתבר שסגירה של מייק'ס יכולה לקחת המון זמן, במיוחד כשיש לקוחות שמתעקשים לא ללכת הביתה אפילו אחרי שמשמיעים Closing Time של Semisonic בראש חוצות.<br /><br />אני שוכח לפעמים שמייק'ס הוא עולם ומלואו שלא מתחיל ונגמר בימי שני, ולא משנה כמה הם מרכזיים בשבילי. מייק'ס נסגר, לפחות הפעם, כמעט בחמש לפנות בוקר. וכחמש שעות לאחר מכן הוא ייפתח. צי של מלצריות ועוד כמה בארמנים מאיישים את המקום בכל השעות האלה שאין להם קשר אליי. ככה יוצא שיש גם מלצריות שאני פוגש מדי פעם ביום שני ולא פגשתי לפני, למרות שהן יכלו לעבוד כבר שנה אולי.<br /><br />באיזשהו שלב נרדמתי על איזה שולחן בזמן שניקו. לקראת חמש עדי העיר אותי ונסענו הביתה. זה לא היה מאוד מאוד טיפש, אבל אולי גם לא חכם במיוחד. לילה טוב.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-2335054302539166286?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-70505090357355419612007-06-25T01:26:00.000+03:002007-06-25T01:26:35.148+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">האם אני משתנה עם השנים, או שזה רק משהו חיצוני, בקליפה, כשבפנים אני אותו ממזר או באופן כללי אותו בן אדם? לפעמים אני שואל את עצמי.<br /><br />חזרתי מאבט"ש בשדה-בועז, ישוב בן 7 קאראבאנים (נותן את כל ה'אלף'ים היום) מוקף ערבים. במהלך האבט"ש רשמתי את החלומות שהיו לי (אין לדאוג, לא בזמן השמירה). מניתוח שטחי נראה שאני סוטה מין שנמצא בתהליכים של חיפוש/ניתוח עצמי. לפחות פרויד היה אומר, אולי.<br /><br />מיד אחרי האבט"ש הייתה הופעה ללהקתנו ששת ביום הסטודנט של האו"פ. ומיד אחריה, מסיבת יום הולדת נהדרת על הגג של גנית. במסיבה הזו באמת שכמעט כולם היו, הייתה לי שיחה טובה עם רזי ושיחה שיותר מתחרט עליה עם דינה. באמת שכל הלילה שתינו בירות בלי הפסקה, ניגנו גיטרה ושרנו שירים. בבוקר, באמת בשש בבוקר, כשכבר היה אור, מישהו חשב שזה זמן טוב לשיר בקולי קולות 'קם בבוקר' של מגנוס. באמת צעקו האנשים, והשכנים לא יצאו. ובכל זאת, מגנוס יכול לישון בשקט, ולו רק כי לא העירו אותו בצעקות של השיר.<br /><br />מכאן לשם, דברים אישיים יותר, החלטות, דברים.<br /><br />ועכשיו, היום, אני קופץ לתל אביב לראות שטויות אצל פליפר, ובדרך חזרה נתקל בקבוצת אנשים מוכרת מתקופות קודמות יותר, הכוללת את דניאל סוריזון, שלומי מוזס, שרית שם משפחה וענבר שטוענת שמכירה את אולגה והייתה אצלנו פעם בבית כדי לישון. האנשים הטובים האלה לקחו אותי הביתה בטרמפ, ובאמת היה מזל להיתקל בהם באחת בלילה. וממתי זה כותבים על מאורעות זמן כה קצר לאחר שקרו, הלא כבר מזמן אין כאן רשומות כאלה.<br /><br />קורה.<br /><br />לסיכום, כמה שירים בולטים לאחר האבט"ש - שהיה רווי בהאזנה לגלגל"ץ ורשת ג':<br /><br />אפרת גוש - לראות את האור<br />אלון אולארצ'יק - בעינייך<br />blonde redhead - silently<br /><br />ומצחיקים:<br />להקת חיל האוויר - כנפיים<br />אביבה אבידן - יהיה בסדר<br />מיקי גבריאלוב - בית וגיטרה<br />מעיין (מטעם סאבו וקוטי) - מסיבה<br />להקת הנח"ל - זמר שכזה<br /><br />הודות לגוגל, פאינה, אימייל ואימיול כולם ברשותי עכשיו.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-7050509035735541961?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-40657083840940099662007-06-08T02:51:00.000+03:002007-06-08T02:51:50.114+03:00<div style="text-align: center; font-family: arial;"><object width="425" height="350"><param name="movie" value="http://www.youtube.com/v/vmIEyQce8LU"></param><param name="wmode" value="transparent"></param><embed src="http://www.youtube.com/v/vmIEyQce8LU" type="application/x-shockwave-flash" wmode="transparent" width="425" height="350"></embed></object><br /><br /><div style="text-align: right;">איזה סרטון!<br /><br />כתבה על ימי שני של מייק'ס!<br /><br />ילדים,<br />האם תצליחו למצוא את דמויות מייק'ס השונות?<br /><br />ג'סיקה ושיה, קיפי, דניאל, טל, סיימון, בארי כמובן, ג'ו וגם אני.<br /><br />ומי הלהקה ששרה שם ברקע בזמן שבארי מדבר?<br /><br />נכון מאוד.<br /><br />Sixth fuckin' Sense.<br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-4065708384094009966?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-91343230185873700322007-06-05T03:28:00.000+03:002007-06-05T03:28:51.801+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">הודות לטרמפ של יעל ואסי, הייתה לי ולויק דרך קלה הביתה. תודה!<br /><br />למרות שהערב היה עמוס באנשים, באמת כל המי ומי, אבל אי אפשר להגיד שהיה מאוד מוצלח, ולו רק מפני שלויק גנבו את הפלאפון.<br /><br />חוץ מזה, חיוכים וטשטוש, פירסינגים, בלגאנים. בלי פיצה הפעם.<br /><br />לילה טוב.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-9134323018587370032?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-66807609514981738612007-06-04T04:38:00.000+03:002007-06-04T04:38:00.654+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">רציתי לכתוב קצת לפני השינה אבל אני רואה שלא ייצא כל כך. אולי מתישהו מתוך רגשות אשמה על הסתרת מידע או סתם עצלנות אני אצליח לכתוב יותר על נוגה והדר שלא ראיתי הרבה זמן, על הבייקר עם השם הרגוע והכלבה שלו 'תשע', על דני דרומי, שהוא כנראה הבן אדם הכי ותיק מבחינת מייק'ס פלייס שקיים, על השיחה המעניינת שהייתה לי איתו. אולי על עוד דברים.<br /><br />אבל מה לעשות. צריך גם לישון.<br /><br />לילה טוב.<br /><br />וחלומות פז.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-6680760951498173861?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-62852980578733411382007-05-11T13:04:00.001+03:002007-05-11T13:04:17.583+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">החדר השני מתפנה שוב. פרבר עוזב ואני צריך לארח זרים בדירה שוב, להראות להם את החדר והמיקרו ולא להיות חלאה :).<br /><br />אני מארח קבוצת קבועי מייק'ס בשעות הקרובות, לגישוש לגבי פרוייקט שרציתי לעשות כבר הרבה זמן. נראה איך זה מתקדם.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-6285298057873341138?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-24579421982365229812007-05-05T23:24:00.000+03:002007-05-05T23:24:07.817+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family:arial;">רגע לפני שאני נרדם. וממש ממש ללא שום קשר לכלום.<br /><br />רציתי לכתוב רשימה של סדרות שצפיתי בהן "במלואן" במהלך השנים האחרונות, וכאלה שאני עוקב אחריהן כרגע.<br /><br />אלה סדרות שראיתי בהן את כל הפרקים הקיימים (מממ אינטרנט), בערך מאז תחילת התיכון, ללא סדר מסויים:<br />Oz<br />Six Feet Under<br />Red Dwarf<br />The Fast Show<br />Babylon 5<br />Buffy the Vampire Slayer<br />Angel<br />Firefly<br />Freaks and Geeks<br />Huff<br />Action<br />Arrested Development<br />Invader Zim<br />Taken<br />X/1999<br />Neon Genesis Evangelion<br />Chobits<br />Futurama<br /><br />עוקב אחריהן עכשיו (רואה לאט לאט את הפרקים שיוצאים)<br />The Shield<br />The Office<br />Scrubs<br />Lost<br />South Park<br /><br />הוצאתי את זה, אפשר לישון.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-2457942198236522981?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-11645005144006478452007-04-18T00:57:00.001+03:002007-04-18T00:57:26.396+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">אז רק שלבים ושלבים. אפשר לחשוב שדברים מתקדמים.<br /><br />אין לי אשליות - ברמן אני כנראה לא אהיה. הידיים שלי טובות לנגינה, הקלדה ועוד כמה שטויות אבל בכל הקשור למזיגת משקאות או אפילו חיתוך ירקות - אני לא כזה מוצלח. אבל בכל זאת, יכול להיות שיש לי הזדמנות לשרת את מייק'ס דווקא בתפקיד אחר, בתחום יותר קרוב אליי, אינטרנט. מי יודע.<br /><br />זה יהיה מעניין אם זה באמת יקרה.<br /><br />ובלי קשר צריך גם ללמוד.<br /><br />לילה טוב.<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-1164500514400647845?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-27890657267507594152007-04-06T04:49:00.001+03:002007-04-06T04:49:17.382+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">הכתיבה כאן הפכה נדירה. וכמו שכבר כתבתי בפעמים הנדירות שכתבתי - זה לא שלא קורה שום דבר, פשוט קשה להגיע לכתיבה. או עייף או מתעסק בדברים אחרים. כרגע אני בערך במצב של פוסט לחודש.<br /><br />רק רציתי לציין נקודת דרך - היום נחתו בדירה השותף החדש פרבר (אלעד) וחברתו איה. תקופה חדשה עם השותף החדש - בהצלחה לאולגה בדרכה הקצינית, ובהצלחה לי ולפרבר בחיינו המשותפים. נקווה לטוב.<br /><br />רוב הזמן שלי מוקדש ללהקה בשלב הזה. אנחנו מבלים המון זמן פנוי בחזרות - לפעמים בערך 4 פעמים בשבוע. מופיעים בערך 4 פעמים בחודש. עכשיו מתקרבת אלינו ההופעה הגדולה ביותר שהייתה, בקולטורה, עם עוד להקה - במחיר כניסה של 40 ש"ח. אפשר ממש לחשוב שאנחנו להקה אמיתית. מעניין איך כל זה יילך.<br /><br />וביום שישי, שזה ממש עכשיו - מחכה לנו הופעה מעניינת נוספת - הופעה במייק'ס בירושלים. אני חושב שכתבתי כבר כאן על ההופעה שהייתה לנו במייק'ס ת"א - עכשיו כשנופיע בירושלים נהפוך רשמית לאחת הלהקות בפנתיאון (טוב נו, בסבב) של הלהקות של מייק'ס. שזה מגניב מאוד. לדעתי. כל עניין השלבים שכבר כתבתי עליו.<br /><br />עכשיו באמת שצריך לישון.<br /><br />לילה טוב לי.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-2789065726750759415?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-5738743197410348172007-03-06T17:55:00.001+02:002007-03-06T17:55:56.904+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">בהרבה נסיעות מפה לשם אני נזכר בכל מני סיפורים שכדאי לכתוב פה. אני חושב על זה אבל עד שאני מגיע לבית אני כבר ללא כוח לכתוב. וגם עכשיו, יש יותר מדי דברים 'להבליג' עליהם.<br /><br />אני אכתוב לפחות על איזו תחנה אחת חשובה, לגבי הלהקה. ה - Sixth Sense - מתקיימים כבר ארבעה חודשים כמעט. הספקנו לעשות שמונה הופעות, עם עוד שתיים-שלוש כבר בלו"ז. כיף לנו. זה מרגיש מלאכותי ולא טבעי לכתוב על זה, אבל להיות בלהקה ארבעה חברים ולא רק ארבעה '"חברי-להקה" - זה ממש כיף.<br /><br />ביום ראשון (שלשום) עשינו הופעה ראשונה ולא מתוכננת במייק'ס. יום לפני זה, במוצ"ש, אסף התקשר אליי ושאל אם אני מכיר מישהו שיכול לנגן במייק'ס. היינו בדיוק בתחילתה של חזרה לקראת הופעה אחרת וקפצנו על ההזדמנות, אפילו שזה בהתראה של יום. הרכבנו סט ארוך מאוד מאוד, עם כמעט כל השירים שאנחנו יודעים. היינו צריכים מספיק חומר למלא את משבצת הזמן שבין 23:00 ל - 02:00.<br /><br />ביום ראשון בערב הגענו למייק'ס אחרי ביקור קצר אצל גנית. היינו במצב רוח טוב ובטוחים בעצמנו - זאת הייתה הופעת הבית הראשונה שלנו : ) אני באמת מחייך. יתרונות ביתיים נוספים היו ג'ואי (המלך) שהיה בסביבה, ובארי (ה... מלך גם) שעשה את הסאונד שלנו. פשוט הפגזנו את הקהל באנרגיות - והיה לנו קהל נהדר. אנשים בשני שולחנות שחגגו שחרור של מישהו - לא הפסיקו לקפוץ ולרקוד כמעט עד סוף הלילה. גנית וסיימון וויק תקשרו עם הקהל וגנית הגדילה לעשות ורקדה עם הקהל. בקיצור ההופעה הכי כיפית שלנו עד עכשיו.<br /><br />אז ככה זה שדברים משתדרגים. ארבעה קבועי מייק'ס הופכים ללהקה (ואולי אפילו אחת מלהקות הבית) וקבוע אחר (עדי) הפך לברמן לרגל השחרור מהצבא. כרגע הוא טוחן משמרות אבל הוא מרוצה. בשבוע הבא אני מנחה את הערב במייק'ס (אלא אם אסף יוקפץ במקומי). פעם גם זאת הייתה תחנה משמעותית בשבילי. לא שזאת שגרה בשבילי אבל אני שמח שזה הפך לעוד חלק מהחוויה.<br /><br />ועוד חדשות. אולגה ממש בקרוב עוזבת את הדירה ואני בחיפושים אחר שותף/ה אחר/ת. גם זה יהיה מעניין.<br /><br />בקיצור. זהו. אולי אני אצבור כוחות ואכתוב עוד.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-573874319741034817?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-87935074456258019112007-02-11T10:40:00.001+02:002007-02-11T10:33:32.040+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;"><em>[המחשב בתיקון במעבדה אחרי נפילה פיזית. כתבתי במחברת בלילה של יום חמישי, ה-08/02/07:]</em></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">היום במייק'ס.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מרסי בנד במופע מצויין. ערן הגיטריסט הדהים בסולואים ובידיעת שפת הגיטרה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ג'סיקה הפכה טלי לרגע ומייד חזרה לשמע האמיתי. ברן החברה נשארה בחושך.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כתפיים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מה עושים כשאין כיסאות? מביאים כיסא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מה עושים כשגבר גדול יושב על הכיסא שהבאת? חושבת קצת ומביאים עוד כיסא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מימין, אחד הזוגות המוזרים והמפחידים. נשחק הוא והיא:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הוא - נמוך, מבוגר עד זקן, לקח בכל אודישן בלי תחרות את התפקיד של mean old guy #2.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">היא - זנותית מדי ומבוגרת מדי להיות זנותית מדי. נמרחת ומשועשעת מהגוף של עצמה: הבידור שבלשים רגל על הכיסא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ביחד - מפחיד וטיפה מגעיל.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בסיום ההופעה מסך ענק מקרין ציצי וכוס קופצים - רק 10 ימים לקרנבל בברזיל. (ערוץ האופנה).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ובסוף הערב במונית, ויקטור הנהג כועס על אחד שלכלך עליו ומסביר לחבר שלו שהוא לא רואה אותו מטר ושישמור על הלשון או שהוא (ויקטור) יחתוך לו אותה. תעזוב את זה, ויקטור.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לילה טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-8793507445625801911?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1170463822104271822007-02-03T02:45:00.000+02:002007-02-03T02:50:22.116+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;"> קפצתי למייק'ס היום (שישי). מסיבה כלשהי (למשהו) החלטתי שאני אכתוב היום כשאני אחזור.<br /><br />פגשתי במייק'ס שתי מתמידות מקסימות: ג'סיקה ושאיה (איות אפשרי). כשאני פוגש אותן מחוץ לימי שני הן תמיד שמחות רוקדות ושותות יותר ממני. מכיוון שהייתי במצב רוח בינוני, היה קצת מוזר להתיישב בשולחן שחלק מיושביו דווקא רוקדים עליו. העברתי שתי בירות ונהנתי מהמוזיקה הקצבית והמשמחת של SOBO אבל בכל זאת משהו לא היה בדיוק שם בשבילי. אולי זה הישבן של הבחור שרקד על השולחן 20 סנטימטר ממני.<br /><br />מה שכן, יצא לי לראות את הלנה שלא ראיתי המון המון זמן.<br /><br />מספיק ולילה טוב.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-117046382210427182?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1170448929054324752007-02-02T22:21:00.000+02:002007-02-02T22:42:09.080+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">זמן טוב ככל זמן אחר.<br /><br />לא כתבתי הרבה זמן.<br /><br />מייק'ס עודנו חי וקיים. בזמן האחרון התחלתי להביא לשם את הפסנתר (או בשמו הלא מלא, הקלידים). זה ממש כיף לנגן בכלי שאני שולט בו יותר, וזה שווה את הסיבוך שבלהביא את זה (והכסף, בשביל המונית לשם). כמובן הסיפור המיוחד ביותר (בינתיים) בהקשר של הקלידים הוא סיפור החשפנית. אפילו לא בצחוק. אולי מתישהו חן ישלח את הסרטונים ואני אקדיש לזה פוסט נפרד.<br /><br />חוץ מזה, הלהקה מתקדמת וצוברת הופעות ורפרטואר. למרות מתחים פנימיים מדי פעם, אנחנו די מצליחים להשתפר בין ההופעות. מתישהו בקרוב נוסיף את הכלים החסרים ונוכל ממש לבעוט.<br /><br />מדהים כמה מעט סבלנות יש לי.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-117044892905432475?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1165632664728146832006-12-09T04:46:00.000+02:002006-12-09T04:51:04.816+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">אני מאוד מאוד עייף. אבל רציתי לפני השינה לכתוב רק טיפה על הביקור שלי במייק'ס הלילה (יום שישי). קודם כל, SOBO ניגנו שזה תמיד תענוג, אבל בנוסף ביליתי את רוב הערב בישיבה עם ג'סיקה ושיה, שתי בריטות (אחת וחצי ליתר דיוק) מקסימות שבאות בימי שני רבים. הפעם נקווה לזכרון טוב של השמות כי יש אנשים, כמו לירון המלצרית שאני לא אוהב לטעות בשם שלהם או שלהן.</span><br /><br /><span style="font-family: arial;">לילה טוב.</span><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116563266472814683?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1165279737560503692006-12-05T02:43:00.000+02:002006-12-05T02:48:57.576+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">חזרתי ממייק'ס. כן, מייק'ס - הסיבה שהתחלתי לכתוב את הדבר הזה כאן מלכתחילה. אני לפי הכותרת די עייף וטיפה שתוי (במושגים שלי). רק רציתי לכתוב כמה מילים טובות על המקום שלי, שבזמן האחרון קצת לא כתבתי עליו בכלל.<br /><br />מייק'ס - הוא עדיין הבית, המקום שעושה לי הרבה הרבה טוב. הרבה אנשים מצחיקים וטובים, אלכוהול, מוזיקה טובה, כמו מסיבה ממש מוצלחת (אבל כזו שאתה לא צריך לנקות אחריה ולחפש את הכוסות החד-פעמיות עם הקולה והסיגריות בכל הבית). קשה להאמין שכל הסיפור הוא כולה ארבע שעות פלוס מינוס, בין עשר בלילה לקצת אחרי שתיים.<br /><br />אם זה דניאל, שהורג לחלוטין שירים, או הכיף של לשמוע את גנית עם ויק או את ויק עם סיימון, או הצחוקים עם טל/שירן/טל או הדברים הקטנים שאתה מגלה (אוליבר בן 34) והשוט של יום שני, והחולצות.<br /><br />זאת עדיין חבילת חוויות נהדרת וגם אם אני לא כותב עליה פה, אני מאוד שמח שהיא כאן.<br /><br />ועכשיו באמת צריך גם לישון (אחרי ביס גבינה מהמקרר).<br /><br />לילה טוב.<br /></span><br /><span style="font-family: arial;"> </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116527973756050369?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1165103281143854192006-12-03T01:20:00.000+02:002006-12-03T01:48:01.246+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">פעם בקניון רמת-אביב, בחנות דיסקים, אני וידידתי דאז נעה מנסים לבחור כמה דיסקים בשבילה. הבחור הנחמד מהחנות מביא כמה דיסקים שאת רובם אני מכיר ומאוד אוהב, כגון שני אלבומים של PJ Harvey וגם משהו אחר שאני לא זוכר. בכל מקרה הוא דואג לציין שההופעה האקוסטית הכי טובה בעולם היא של Alice In Chains, הדיסק של MTV Unplugged. פיסת המידע הזאת כמו מעטות אחרות השתמרה בזכרוני.<br /><br />עבר זמן רב והנה אני כאן, חורש על הדיסק הזה. באמת להקה מעניינת, לא רגילה, ובהופעה הזאת הם איטיים, השירים נמשכים ונמשכים ואתה לא רוצה שהם יסתיימו. השיר היחיד שלהם שהכרתי היה Got Me Wrong מהפסקול של Clerks. מאוחר יותר, מתן היה מזמר שורות מ - Rooster בדירה בתל-אביב.<br /><br />לא יודע למה כל הסקירה המוזיקלית. חזרתי מתל-אביב (הופעה של 'הקלישאות' בבלום-באר) והיו לי מחשבות וזכרונות במונית וחשבתי שכדאי לכתוב כמה מהם ומהן.<br /><br />בדרך כלל הנסיעות במונית 66 האחרונה מלוות בחששות וסלידה מהיושבים לצידי במונית. בדרך כלל האנשים האלה מנסים להגיע לבני ברק (ולא לפתח תקווה כמו שהייתי מצפה). הפעם הנהג היה חביב ומאוד לא רוסי ושיכור. הוא שאל לפני תחילת הנסיעה אם כולם שמו חגורות וביקש לכבות פלאפונים, ברצינות. הוא המשיך בלשים דיסק של הופעה אקוסטית ספרדית/יוונית, מהסוג שאתה שומע מדי פעם באיזה בית קפה וגם אם יגידו לך את שם הגיטריסט הפורטוגזי אתה בחיים לא תזכור. וההופעה הזאת עם הישיבה הרגועה במונית ללא הסלידה - הזכירה לי את התחושה של פסטיבלי השאנטי הראשונים שהייתי בהם ב-2003 ו-2004.<br /><br />תמיד הלכתי רק לפסטיבלים הממוסחרים יותר (אני לא מספיק רוחני ל'סגול' ו'אדמה') אבל גם הם נראו אז מאוד שונים מאשר היום. אני בטוח שזה נפוץ להתלונן על זה, ואני לא בחור מכוסה בראסטות והודו שמספר על זה שלפני 9 שנים בפרדס הקטן זה היה באמת אירוע מדהים. אבל כשנסעתי לפסטיבל הראשון עם מתן אריה זה היה באמת משהו קסום. מספיק קסום כדי לגרום לי לנסוע לכמה מהפסטיבלים לבד לגמרי (כשמישהו אחר לא נסע).<br /><br />בפסטיבלים הראשונים האלה אהבתי את הדגש על המוזיקה. בכל מקום בכל שעה הייתה מוזיקה, והרבה ממנה חיה. הדבר האחר שהכי אהבתי היה הצורה בה הזמן מאבד משמעות. כשנסעתי ללא קבוצת חברים הייתי בלי אוהל, רק אני, תיק אחד על הגב וגיטרה על הכתף. וככה אתה מסתובב חלק גדול מהיום, וכשאתה מתעייף אתה פשוט מוצא צ'אי-שופ רגוע ומוצל ושוכב לישון. אתה מתעורר כשמתאים לך וממשיך להסתובב או נשאר שם, מנגן עם אנשים שמצטרפים. והמון המון צ'אי, גם כן בכל שעה ובכל מקום. התחושה הכי מיוחדת, להתעורר בשעה כלשהי (חשוך) לצלילים של גיטריסט צועני וכנר ערבי שמנגנים על הבמה. לידך עוד אנשים, חלק ישנים, חלק צופים בהופעה, חלק קוראים, חלק מתמזמזים. באוויר ריח של צ'אי מתוק, ואתה לוקח עוד כוס. אתה יושב ליד איזו אש כשקר, מדבר עם האנשים שלידך. כמה ימים של קסם.<br /><br />מאז, נסעתי לפחות פסטיבלים אבל באלו שהייתי בהם התקשיתי למצוא את הקסם הזה. אולי הוא כבר לא קיים. יש לי עוד הרבה זכרונות טובים מהפסטיבלים המוקדמים האלה.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116510328114385419?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1164418189461651702006-11-25T03:06:00.000+02:002006-11-25T03:29:49.560+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">הציטוט לשם הפרוטוקול הוא של רק שם הסרט עם רובין וויליאמס, לא ציטוט של שייקספיר - שמדבר על המוות בקטע השירה הזה. אני חושב על חלומות.<br /><br />הייתי בבית של עדי אלטשולר, אחרי 2 שנות היכרות בערך. בזמן השיטוטים בחדרי הבית (הייתי עגום היום) מצאתי בחדר שלה 2 שקיות מלאות בקלטות וידאו שהיו אמורות לחזור ממני למירב(!). עממיות: איזה קטע! יוצא שאני ממש בן זונה אז - זה כל מני דברים מיוחדים שהוזמנו מ - eBay ו - Amazon. אני חושב שהיא צריכה לקבל אותם אבל אני לא מצליח להעלות בראש תסריט ריאלי שבו זה קורה. אולי צריך להשאיר אותם באיזה מקום עבודה קודם שלה או משהו, אבל זה הכל ביזאר.<br /><br />אלון הסיע אותי הביתה, רק כדי שנוכל לדבר בדרך (היה טרמפ אלטרנטיבי). השיחה איתו גרמה לי לחשוב. המחשבות גרמו לי לכתוב. הנה אנחנו כאן.<br /><br />בזמן האחרון אני חוזר ואומר לכל מי ששואל שאני מוטרד כי אין שום דבר שאני באמת רוצה לעשות. כל מטרה שאני מנסה לדמיין לא נראית לי כמטרה שאני רוצה באמת להשקיע, לעבוד, לתת בשבילה. לא בלימודים, כמובן שלא בעבודה, לא במוזיקה (למרבה ההפתעה). הדבר היחיד שיכול 'לעשות לי את זה' זה כנראה בני אדם - ובת אדם ייחודית, אבל אלה דברים שפשוט קורים, אלה לא מטרות כמו "אני אהיה עורך דין" או "השנה אלמד לנגן על נבל". והמחשבה הזאת מתלווה לסקפטיות, לזהירות ולציניות (כלשהי) שיש לי בתור מצב רוח כללי שכתבתי עליו כבר.<br /><br />אבל משהו בדברים שאלון סיפר לי עליהם טיפה חדר את הבועה. אלון דיבר איתי על החלומות שהוא הגשים, ועל התחושה שאחרי ההגשמה - דווקא לא סיפוק אדיר כמו שאפשר היה לצפות, אלא תחושה של (ללא התרגשות) אוקיי, אז עשיתי את זה. מה עכשיו? ולמרות שבראש שלי זה מצטייר כמעין תוצאה רעה של להגשים חלום, הוא פשוט ממשיך לדבר הבא, לחלום הבא. שאלתי אותו, אם הגשמת החלומות לא עושה אותו מאושר - למה הוא עושה את זה? האם הוא הולך אחרי איזו רשימה שהוא הרכיב בתיכון? התשובה שלו (לא במפורש, אבל זה מה שהבנתי) זה שזאת הצורה שבה הוא חי, למרות הפחדים שמתלווים לזה.<br /><br />אני מרגיש שכל דבר הוא אפשרי, שאני יכול לעשות מה שאני ארצה. ומה שחוסם אותי זה חוסר הידיעה לגבי מה אני רוצה, בגלל ששום דבר לא נראה לי חשוב. אלון מרגיש גם הוא שכל דבר הוא אפשרי - אבל הוא לוקח את התחושה הזאת ומגשים אותה - הוא עושה כל דבר. לא כל דבר לשם לעשות "הכל" כמובן, אבל אם משהו עולה בו הוא הולך עם זה, עד הסוף. וזה העיקרון שמוביל אותו, וגורם לזה שאחרי טיול ארוך מסביב לעולם ולימודי טיס הוא מדבר על עסקים בארה"ב ועל להפיק את האלבום של עצמו.<br /><br />כמו שכתבתי לעצמי קודם, אולי די, אולי די עם הזהירות. אני רוצה (כמו שכתבתי) לחיות בצורה שלמה יותר. אני מפחד, אבל אולי די גם עם זה. אני הולך לעבוד על להעלים ממני את הטיעון שלי מהפסקה הקודמת - זה הכל בולשיט. אני רוצה לחיות מתוך אהבה, למה שאני עושה, למי שאני חולק איתו את המשמעות של החיים שלי. אני לא רוצה יותר אפור. (כמובן כל עוד לא סיימתי את הקורסים בסטטיסטיקה ובשיטות מחקר, אני תמיד אשאר קצת אפור). אבל באמת, מרוב הגנות אני כבר לא מבין איפה 'אני'. כל ההסתיגויות האלה. איך אני יוצא מזה?<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116441818946165170?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1163285802050211032006-11-12T00:36:00.000+02:002006-11-12T00:56:42.113+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">הגעתי ל-23 שלי, ואני מרגיש עצוב. עצוב כמעט דמעות עצוב. ולמה? אולי זה הדאון שאחרי ה'היי' - ההופעה המוצלחת של להקתנו ששת (החוש השישי) ביום חמישי, הארוחה המשפחתית הגדולה מוקדם יותר היום, הצפייה המשותפת בוידאו ההופעה... אני מרגיש נפילת מתח פתאום.<br /><br />אבל זה לא בדיוק הפער בין הגבוה לנמוך. זאת התחושה שהעולם שלי הפך להרבה יותר שלי לבד, יותר ממה שרציתי. התנכרתי, התרחקתי, התנתקתי. הגנתי על עצמי, או נקמתי, או נמנעתי. ועכשיו אפילו מי שאני במידה מסויימת סולד ממנו ובכל זאת רוצה איזה קשר איתו - גם זה יתקשר רק כשבטעות נלחץ הפלאפון במכנס, או פתאום ישלח איזה מייל קבוצתי ואני במכותביו על החלפת מספר טלפון.<br /><br />אני מנסה להיזכר בנובמבר אשתקד, איפה הייתי ומה עשיתי. קפצתי לארכיון של עצמי וקראתי כמה פוסטים. בנובמבר של 05 עדיין גרתי בדירת האימים עם מתן ואדם, עדיין חיפשתי את עצמי ואת עצמה בלילות (אפילו בבלום באר) אבל הכי חשוב, הייתי לפני משבר הסטאס שלי. אני עדיין זוכר טוב איך רגע לפני ששנת 2006 התחילה כתבתי באופטימיות על התקוות שלי לשנה הזאת. אני חושב שההתחלה הזאת ברגל שמאל די הזיזה אותי מהמסלול הזה. למרות שאני מציין שוב ושוב שאני כן אופטימי, יש כל כך מעט אמת בזה... בעיקר אני סקפטי, בעיקר לגבי בני אדם - והזמן שעבר לא הקהה את התחושה הזאת. אפילו שפגשתי חברים שונים ומשונים, אפילו שהרגשתי קירבה מדי פעם, עדיין אני מודע לאפשרות שהכל ייעלם.<br /><br />אז אני, שמצד אחד לא יודע מה ואיך לחגוג ביום הזה, שרוצה די להוריד פרופיל - בכל זאת מתבאס שבחצות אני לא מקבל שיחת טלפון, ממישהו. ושכמה שעות לפני זה, שיחות הטלפון שאני כן מקבל הן מועד הבית הכועס שלי ומאיש צבא שמסנג'ר אותי דווקא למחר, מכל הימים. אולי היושב במרומים אומר, רצית להנמיך פרופיל - קיבלת. לא מצחיק. עם או בלי יושב.<br /><br />כשאני מסתכל על שנת 22 שלי אני לא בטוח אם היא הייתה מלאה בחוויות והתנסויות או אולי שהכל די הצטמצם בגלל החוסר רצון שלי לחיות את החיים בצורה שלמה, לא מתוך זהירות וספק. הרבה מאוד דברים קרו, אבל גם מעט מדי דברים קרו. בהרבה נושאים אני כנראה לא יודע כל כך מה אני עושה, ויש גם לא מעט שבהם אני חושב שכן אבל 'על מי אני עובד'. גיל 22 היה שינויים ובלגאן. בתים חדשים וחברים חדשים. סגירות מעגלים אולי. צמצומים.<br /><br />לילה טוב.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116328580205021103?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1162775326961437882006-11-06T02:57:00.000+02:002006-11-06T03:08:46.973+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">קצת לפני שינה -<br /><br />כרגיל אני מפסיק לכתוב, ולא שהתקופה לא גדושה בפעילויות. פשוט בין לבין זה יוצא פחות ופחות. אולי זאת צריכה להיות הכותרת, פחות ופחות על ימי שני ופחות ופחות על מה שביניהם.<br /><br />מייק'ס - העסקים כרגיל. האמת - קצת לפני שברי נסע ונתן לי להנחות שני ערבים, התחלתי כבר לחשוב מה יהיה. האם באמת לא הזמן להפסיק, להשאיר את מייק'ס לעצמו (או עצמה), לעבור הלאה, לעשות הפסקה, מה שלא יהיה. אבל עם החוויה החדשה כאילו מימשתי עוד אספקט של הקשר שלי עם המקום. למרות זאת, אני לא יודע כמה זמן זה ימשיך ככה, קיבלתי כבר כל אגו טריפ אפשרי דרך המקום הזה. ברי מתייחס אליי בצורה... אני לא יודע אפילו איך לתאר את זה. אבל אני יודע שבהתחלה כשכתבתי על זה הייתי בשוק, אולי ניסיתי להתחמק מזה כמה זמן, אבל עכשיו זה ממש מורגש. הפכתי לחלק מיום שני, כמו שיום שני הוא חלק ממני. אפשר להגיד שאנשים יתחלפו והמקום יישאר, ואולי ישתנה, אבל בימי שני האחרונים אני ממש מרגיש את זה בכל שניה שאני שם. היו פעמים שאני לא רציתי לבוא, באתי בחוסר רצון מסויים, בהחלטה שלא לעלות, לא לנגן. אבל זמן קצר אחרי שאני נכנס למקום אני פתאום משתנה. הדיכאון מפנה את המקום לאנרגיה חיובית (לכל הפחות במימוש שלה) על הבמה. ובמשך 3-4 השעות האלה, כיף נורא.<br /><br />סוף הרהורים.<br /><br />מחוץ למייק'ס ברדוגו כבר לא משוייך עם הסקופ - מה שאומר שיעבור עוד הרבה מאוד זמן עד שאני אקבל גלידה חינם אחרי הופעה. הוא כן הזכיר מקום אחר שבתכנון להופיע שם באופן קבוע, אבל עוד נראה מה קורה עם כל זה.<br /><br />ודבר גדול שקורה עכשיו הוא זה: קמה לה קבוצה של ארבעה חברים ממייק'ס והקימה הרכב. יושבים בו ויק, גנית, סיימון ואנוכי. השם הוא Sixth Sense וההופעה הראשונה היא ביום חמישי הקרוב בבלום-באר. אני מקווה לטוב - אנחנו באמת עובדים בצורה יסודית על השירים, רובם שירים של ויק. אני רוצה לכתוב עוד על זה אבל מרוב עייפות אני לא אצליח להעביר את התחושות.<br /><br />לילה טוב.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116277532696143788?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1160525828021072822006-10-11T01:58:00.000+02:002006-10-11T02:17:08.933+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">אז ביום שני האחרון, כמו שכתבתי כבר, הייתי צריך להנחות את הערב במקום ברי (שנסע לאנגליה). רשמים כאן.<br /><br />קודם כל, הייתי צריך גיטרה. ברי לא הואיל בטובו להשאיר את שלו, ולי כבר הרבה זמן אין גיטרה משלי שמתחברת להגברה - אולי הדבר הבא שאני צריך להוציא עליו כסף. קפצתי להרצליה יום לפני והשאלתי את הגיטרה של עדי (ממין זכר) - תודה תודה תודה תודה תודה עדי! את הכבלים סיפק ויקטור, למרות שליתר ביטחון ביקשתי בערך מכל אחד שיביא כבלים, מפרטים, גיטרה אם אפשר. רציתי למנוע עד כמה שאפשר מצב שבו משהו חסר והורס הכל. אני חושב שהייתי די פרנואיד, לפחות בהתחלה.<br /><br />אחרי שהגעתי היה לי עוד מספיק זמן לשבת עם הבירה ועם אדריכלית גרמניה בשם ברברה. כשהבירה נגמרה והגרמניה התפוגגה חזרתי פנימה ועשיתי את הסאונד צ'ק. הכל נשמע די סביר, מתחילת הערב והייתה לי תמיכה טובה של אוליבר שעזר עם Tuner וגם סיפק מידע שימושי לגבי כל מני כפתורים שלא התעכבתי עליהם עם ברי. התחלתי את הערב ב - 22:20, והמספרים הגיעו מהר מאוד ל'עשרים ו'. השירי פתיחה (ארונות, רן) עברו בסדר, והקהל הגיב טוב. המשיכו אוליבר (עם הגיטרה המיוחדת ושירי הניינטיז/אייטיז), אייל אשכול שעובד על להיות קבוע, גלעד עם גיטריסט נוסף ומתופף, שניים מלהקה בשם 'הקלישאות' (עם שירים מצחיקים ומפרטים חתומים), ועוד רבים וטובים. הערב התחיל נורא נורא לאט, חששתי שאני לא אעבור את כולם בשלום. ברגע שירדנו ל-2 שירים כל אחד המצב התאזן. אבל בכל זאת, בשעה האחרונה, כל אחד עשה שיר אחד - כדי שאפשר יהיה לעבור את כל האנשים.<br /><br />חוץ מכמה טעויות טכניות (מיקרופון לא נכון, אי הבנות לגבי ערוץ האפקט) הערב עבר די חלק. הלקח העיקרי שלי הוא בתחום ה'נוכחות במה'. אני צריך להקטין את הרצון לתשומת לב ולהיות משעשע, להחליף אותו בחזית קולית ולשפר את היכולת לעבור בין האנשים שמנגנים ביעילות ובמהירות.<br /><br />אבל עם או בלי הלקח, אנשים נהנו וכל מי שרצה לעלות עלה. זה הכי חשוב. וגם אני נהנתי מאוד.<br /><br />אין לי כוח לספר על דברים נוספים שקרו או לא קרו. לילה טוב.</div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116052582802107282?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1160087155459379772006-10-06T00:05:00.000+02:002006-10-06T00:25:55.580+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">הרבה זמן עבר ואני חייב לפחות קצת סיפורים ועידכונים.</span><span style="font-family: arial;"><br /><br />קודם כל היו בוודאי כמה הופעות בין לבין, שלי, של ויק, של חברים אחרים. בעיקרון מתבססת קבוצה של חברים שמופיעים בסקופ, הקפה (גלידריה) שברדוגו עובד בו. פעם הוא היה גם גר ממש ליד, אבל לפי שמועות (והזמנה אישית ממנו) הוא עבר דירה. בימי רביעי מגיעים כמה חבר'ה שמופיעים, רובנו פליטי מייק'ס כמובן (גם הקהל כזה). בין האנשים שלא קשורים אפשר למצוא חברים ותיקים של ברדוגו, וגם חברי להקות 'אדרן' ו'קוליטיס', גם הם חברים של ברדוגו. מעניין אם נזכה לאכול גלידה ולשמוע הופעה של whoreXcore בימינו.<br /><br />ברדוגו קנה עבור המקום פסנתר חשמלי, די דומה לדגם שיש לי בבית. זה עושה את החיים הרבה יותר קלים - אפשר לבוא לשם ולנגן, בלי כל הסחיבה. הופעתי שם עם עדי (בחור) וחבר שלו בשם שטרית - אומנם מעט שירים משותפים אבל זה היה ערב מאוד כיפי.<br /><br />חוץ מזה, שירי הספיקה לחזור מקנדה (וכמובן להיות שם), וגם אלון blues-with-no-shoes צפוי לחזור מארה"ב. בקבועי מייק'ס, השורות מתרחבות, עם נוכחות יציבה של חברים של סיימון (טל, טל, טל, שירן), ושל חברים של עדי הבחור (ליאור שפי(ץ), דניאל). שמח בפאב.<br /><br />והכי חשוב, לכל הפחות לפוסט זה, עוד שלב במחזור חיי ה - irregular. ביום שני שהיה הנחיתי את ערב הבמה הפתוחה, במקום ברי. גם בשבוע הקרוב זה קורה. הסיבות - בשבוע הקודם ברי היה צריך ללכת מוקדם כדי לצלם קליפ בבוקר, ובשבוע הנוכחי הוא נמצא באנגליה הו אנגליה. כבר הנחיתי את הערב פעם אחת, בליל פרעות ברדוגו תרפ"ט, אבל הפעם זה היה מאוד שונה. אז גל (הבעלים) ועוזי דאגו לסאונד, הפעם ברי רצה שאני אלמד לעשות הכל לבד. טוב הוא כן הכין את הבמה כי הגעתי קצת מאוחר ממה שהוא רצה, אבל הוא הראה לי את הכל במשך דקות ארוכות אחרי זה, כדי לוודא שהבנתי. הייתי כל כך לחוץ. הפעם הראשונה של כל דבר כזה תמיד מאוד מלחיצה. עשיתי כמובן את הפאשלות הברורות והצפויות, טעויות במספרים, ניתוק גיטרה בצורה הלא נכונה (בום!), וכמובן רוב הזמן ניסיתי בכלל לא למעוד על כבל וליפול מהבמה. אבל לקראת אמצע/סוף הערב כבר הרגשתי הרבה יותר בנוח. זה בכל זאת משהו שאני עושה טוב. אני מאוד מצפה ליום שני הקרוב, ומקווה להפגיז. חיוכים כאן.<br /><br />אובססיה עדכנית: פרק המחזמר של באפי. אני מחפש בעקשנות זמר וזמרת שיוכלו לעבוד איתי על השירים, ובתקווה אם זה יילך גם להופיע באיזה מקום קטן.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-116008715545937977?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1158018982918396782006-09-12T02:48:00.000+03:002006-09-12T06:52:18.176+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family:arial;">חברים.<br /><br />זה האנשים האלה ששם ברקע של דברים שקורים לך, גם אם הם לא תמיד במרכז. הם חלק מהחוויות שלך.<br />זה האנשים שנשארים איתך.<br />האנשים שאיתם אתה יכול להיות עצמך, גם כשעצמך עצבני, או עצוב, או עייף, או תזזיתי, או מוזר. או רגוע, או שמח.<br />האנשים שאתה לפעמים מרגיש שאתה יכול לדבר איתם ברגע מסויים על משהו מסויים שקורה.<br />אנשים שייתנו מעצמם כדי לעזור לך, גם כשאין בזה תמורה כלשהי. לפעמים יציעו עזרה גם אם לא ביקשת.<br /><br />אני לא יודע למה כל ההגדרות האלה טובות. אבל אתמול, אחרי ההופעה שלי בגודבאר, הרגשתי בפעם הראשונה מזה הרבה הרבה זמן שיש בחיים שלי מעגל של חברים. אני רוצה להגיד תודה לכל מי שהיה שם ועזר ליצור את התחושה הנהדרת הזאת, שהתגעגעתי אליה מאוד.<br /><br />ההופעה הזאת הייתה הופעת מפתח בשבילי - ניסיתי בצורה קיצונית לעשות כמעט רק חומר רציני, ניגנתי באופן בלעדי רק על קלידים... בסך הכל כיוונתי גבוה ובכמה חלקים של ההופעה אני חושב שגם הגעתי לשם. כנראה שכל ההופעה הזאת הייתה הרבה יותר מוצקה אם הייתי עושה אותה בסקופ ולא בגודבאר.<br /><br />לילות ובקרים טובים.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115801898291839678?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1157497026350140632006-09-06T01:39:00.000+03:002006-09-06T01:57:06.496+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">אתמול כרגיל נראה כמו לפני מאה שנה. שלא לדבר על ימים שקדמו לו. בימים האחרונים, כשאולגה שואלת אותי אם נהנתי אתמול אני צריך לעצור ולהתרכז כמה שניות לפני שאני יודע מה היה אתמול. אבל עכשיו אני זוכר טוב את אתמול - כי זה היה ערב מיוחד כזה. עוד יום שני מאוד מאוד שמח ומאוד חברתי, התחככות נעימה בחברים, וברקע של כל זה יואב שרק נחת, כבר חוזר. בסוף הערב הלכתי עם יואב ברגל ממייק'ס לאבן גבירול, שם אכלנו בבורקס עמיקם. ממש כמו לפני המון זמן בפוסט שקבור אי שם.<br /><br />הפרידה הזאת מיואב היתה הרבה יותר קלה מהקודמת - כי הפעם, בגלל שהוא חזר, ידעתי שזה לא לתמיד ושזה לא סוף אלא עוד תקופה. אני חושב שגם עדי הייתה יותר יציבה בקשר לזה. נפשות פועלות אחרות בסיפור - לא יודע מספיק. להתראות בינתיים גורו.<br /><br />אחד הדברים היותר משעשעים (אותי) שקרו לאחרונה - היה ביום שני הזה, כשסיימון שר את One של U2, והתבלבל במילים. הוא שר, בטעות, את המילים:<br /><div style="text-align: left;"><br />... Have you come here for play Jesus...<br /><br /><div style="text-align: right;">מה שנשמע כמובן כמו Foreplay Jesus. שזה פשוט ביטוי נהדר!<br /><br />דוגמא לשימוש:<br /><br /><div style="text-align: left;">"Oh you've just got to get with him. He's a total foreplay Jesus! He's fuckin' amazing!"<br /><br /><div style="text-align: right;">עוד במחוזות, הופעות של אנשים הופכות לתכופות יותר ויותר. רק ברביעי הקודם היינו בסקופ (ברדוגו, יואב ואני), שלשום ישבתי בתמונע והקשבתי ל - MissFlag המדהימים, והנה היום ביקרתי שוב במייק'ס כדי לשמוע סט נדיר של ממורי סטיישן. מחר ויקטור מופיע בסקופ (וגם להקה בשם Big D-B), ביום ראשון של השבוע הבא אני מופיע בגודבאר, וקצת אחרי זה (יום רביעי) ממורי סטיישן מופיעיים בגוזניק.<br /><br />אפילו הפסקה הזאת עייפה אותי. לילה טוב.<br /></div></div></div></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115749702635014063?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1156982343963200142006-08-31T02:53:00.001+03:002006-08-31T02:59:03.983+03:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">אוקיי, אז בבית שלי ניצבים עכשיו הקלידים החדשים, Yamaha p-120 יד שניה מיואב. ומולי ממש עכשיו המחשב החדש. אולי הגזמתי עם הכל, קניתי יותר מדי טוב. אני די השגתי כל מה שהיה חסר לי חומרית: מחשב עם אינטרנט ופסנתר חשמלי. אבל אני לא מצליח לעשות עצירה לנשימה ולהסתכל על זה מהצד, ולהתלהב. בנוסף, יש לי שטף דם קטן באגודל ימין.<br /><br />ההופעה בגלידריה הייתה משונה, בוודאות ההופעה הכי פחות מאורגנת/מקצועית שלי. בזמן השירים שלי ג'וק (!) הופיע על הרצפה והסתובב ועשה בלגאן. מישהו מהנוכחים קם להורגו אבל בכל זאת, ג'וק בגלידריה זה לא מחזה נעים. חוץ מזה כולם אני חושב די נהנו. בסוף ההופעה חבר של יואב הקפיץ אותי הביתה עם הקלידים. פאק דיס שיט איז הבי.<br /><br />עם רמת הכושר הנוכחית שלי אני לא יודע איך אני אוציא את הקלידים מחוץ לבית. אפילו המדרגות זה אתגר עצום.<br /><br />ועכשיו רק לילה טוב.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115698234396320014?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1156917176680928262006-08-30T08:49:00.000+03:002006-08-30T08:52:56.690+03:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">בשעה טובה ומוצלחת אוטוסטרדת המידע הגיעה גם לבית החדש ברמת-גן. עם מחשב רב עוצמה ואינטרנט מהיר בצורה מגוחכת (בתקווה) אוכל לעצור את הרעים. או את צמד רעים.</span><br /><span style="font-family: arial;"><br />היום הופעה שלי, של ברדוגו ושל יואב בקפה סקופ. יהיה מעניין.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115691717668092826?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1155667483410865902006-08-15T21:18:00.000+03:002006-08-15T21:44:44.663+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">ממש בימים האלה מתגבשת הפסקת האש בין ישראל ללבנון. עם ובלי קשר, אני אנסה להשחיל כמה שורות על דברים שהיו ודברים ישנם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">קודם כל, אני חייב לציין משהו מיוחד שקרה ביום שני לפני שבוע. כמו שקורה לא מעט, הייתי על הבמה בסביבות אחת בלילה, כשכל החולצות הלכו לקבל את השוט החינמי שלהם. קפצתי ליואש מאוחר יותר בשביל השוט והוא שאל אותי אם אני נוהג. לא שיקרתי כשאמרתי שלא. הוא הגיש לי קשית ואמר לי ללקק אותה, כמו שאני בוודאי יודע. אה-הא, אז זה השוט B-52 ששמעתי עליו... קצת אחרי זה הוא הגיש לי את השוט, הצית לי אותו וצעק עליי לשתות אותו מהר. מבוהל מהלהבה ומהצעקות, עשיתי כמיטב יכולתי. בניסיון השני רוקנתי את הכוסית הבוערת - כמו משחק יום הולדת של כיתה א', אבל באקסטרים. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בעודי חוזר לעצמי מצטרפת לבר בחורה שחורה(*) שמבקשת שוט חינם מיואש. אבל אבוי, אין לה חולצת מייק'ס. יואש מציע דיל, היא תעשה לי Body Shot, ותקבל משקה חינם. לאחר התייעצות עם חברה לבנה, היא הסכימה. כנהוג, היא התיישבה על הבר. יואש חיפש קצת בין הבקבוקים ולבסוף הפטיר, "טקילה זולה איט איז". לימון בפה שלה, מלח על הפופיק, הכל מוכן כדי שאני אשתה מהכוסית (חולם מלא)האנושית. אבל אז שניה לפני שיואש מתחיל למזוג עליה את הטקילה, היא עושה מעשה לא מקובל במיוחד במחוזותינו ומורידה את מעט הבד שהיה לה לכסות את החזה. הטקילה נשפכת ואני לוגם אותה מהבטן שלה (ומשתנק קלות) ומסיים בנגיסת הלימון מהפה שלה. שניה אחר כך, השחורה מקבלת מיואש חולצה חדשה ורצה לשרותים להתנגב, מעט אנשים על הבר מוחאים כפיים בהתלהבות שיכורה, אני עדיין משתנק קלות, ויודע ששום דבר לעולם לא יהיה אותו הדבר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אבל מספיק עם השטות הזאת.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">דבר אחר מרגש ומשמח מאוד בעולם מייק'ס קרה ממש לפני כמה ימים. יואב, בן דוד של, חזר לארץ לתקופה קצרה. אז חוץ מזה שהתעגענו כולנו ושמתוכנן לו ערב שלם משלו ביום רביעי הבא, יש לי עוד סיבות אישיות לשמוח - יואב הביא איתו לארץ את הקלידים שלו, שהולכים להפוך להיות הקלידים שלי (לאחר מעבר מזומנים). חוץ מזה הוא גם עוזר לי בקניית מחשב. שני הדברים החומריים שאני ממש ממש צריך יותר מהכל. תודה יואב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לפני יומיים הלכתי למייק'ס (אני הולך לשם הרבה בשבועות האחרונים) ונתקלתי ביואב במקרה. אני זוכר שכשהוא רק טס, לפני שנה(?) עוד הייתי חושב לפעמים שאני רואה מישהו שנראה כמוהו, אבל אז חושב שזה לא הגיוני. לכן זה היה ממש מוזר פשוט להיתקל בו. מוזר וכיף. כל המשפחה שמחה, כולל סבתא לאה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עוד דברים לדחוף לכאן לפני שאני מסיים: חשבתי על זה אתמול - צריך לעשות איזה פרוייקט של תיעוד המלצריות/ברמנים של מייק'ס. יש הרבה מהן והרבה מהם, והיה לי הרבה פעמים לא נעים שאני לא יודע את השם של מישהי שאני רואה אחת לשבוע כבר שנה או יותר. אולי מתישהו. חשוב לי גם לכתוב על רעות, בחורה שמחה ומרקדת עם בד בשיער, שהתחילה לבוא בימי שני לפני שלושה-ארבעה שבועות ולא מוכנה להפסיק. שזה אחלה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ואיך כמעט שכחתי - הפסקתי בינתיים עוד הופעה ב - GoodBar, הפעם עם עוזי. הסט שלו היה מוצלח, למרות שהוא הצהיר מאוחר יותר על עייפות בחצי הדרך. הסט שלי, ובכן, הושפע מהמצב הבטחוני וכנראה לא לטובה. אנשים הקשיבו דרוכים, אפילו דרוכים מדי, ואני לא יכול להגיד שמאוד נהנתי. בשבוע לאחר מכן, ויקטור הופיע אף הוא ב - GoodBar ואירח את סיימון ואותי לכמה שירים. הופעה מוצלחת אבל גם היא לא מימשה עדיין את מלוא הפוטנציאל של ויק ושל השירים. נחכה לבאות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לילה טוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">(*) אולי כתבתי על זה פעם, אבל זה בכל מקרה ראוי לאיזכור נוסף. לפני אולי שנה ברי ראה אותי מדבר עם מישהי שחורה וחברה לבנה שלה ומאוחר יותר ניגש אליי ואמר לי ללכת על השחורה. הוא הוסיף: "You have to be with a black woman. It's like fucking an ALIEN!". לחיי ברי.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115566748341086590?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1152979915997766012006-07-28T19:50:00.000+03:002006-07-28T19:53:45.806+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">הנה הקטע האחרון שהקלדתי, כשהיה לי זמן מול המחשב, 15.07.06. רציתי לספר על האבט"ש שהייתי בו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">[ האבט"ש חלף הלך לו. שבוע שליו בישוב קרוואנים קטן ונטוש ברובו - <em>קידר זמני</em>. המציאות פואטית בערך כמו השם של היישוב. לפני 20 שנה בערך גרו שם אנשים בקרוואנים וחיכו שייבנו להם את הבתים הקבועים על גבעה ממול, ביישוב <em>קידר קבע</em>. עברו השנים, הבתים נבנו, כולם עברו מהזמני לקבע והשאירו קרוואנים נטושים עם ארטיפקטים כמו עיתון משנת 94' Mint Condition, או ספרים ישנים, או חשבוניות של חברת 'גרפיקס'. רק שלא נטשו לחלוטין - אחד התגרש מאשתו, נתן לה את הבית (בקבע) ונשאר בזמני עם פנסיון כלבים וחתולים קטן. לאחד אחר יש מסגריה. וכמה ילדים מהישוב הקבוע שרוצים לא לגור עם ההורים שכרו גם הם קרוואנים. כך יש משהו שנראה כמו עיירת רפאים רוב הזמן, עם ש.ג. וחייל ששומר עליהם ופותח וסוגר את השער החשמלי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני לא חושב שהצלחתי להעביר את הפואטיות. אבל היא שם. פואטיות. ]</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לקראת הסוף של האבט"ש נחטפו שני החיילים, והשאר היסטוריה בהתהוות. המצב גלש למלחמה והצפון הפך למקום מחריד להיות בו, לפחות לפי רוב העדויות. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אין לי כל כך הרבה מה לכתוב כאן. מייק'ס ממשיך כרגיל, עם הרבה אורחים שבאים מהצפון (ומקבלים 15% הנחה, לפי השלטים החדשים). בחיים האישיים קורים דברים, אישיים. לכתוב לא יוצא כי הלחץ בעבודה לא משאיר לי זמן, ובבית אין מחשב. אני מתכנן לקנות מחשב בקרוב מאוד, ואז להציב מצלמת רשת בשרותים שלי ושל אולגה, כמו שכולם ביקשו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עד אז.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115297991599776601?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1151942110810334902006-07-03T18:34:00.000+03:002006-07-03T18:55:11.316+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">העבודה/צבא דורשים הרבה לאחרונה, פחות שעות פנויות והרבה יותר לחץ. מחר אני יוצא לאבט"ש של כ-10 ימים. היום תהיה מנה רגילה של מייק'ס כדי להחזיק אותי (בניגוד למנות הקטנות שהיו עד עכשיו עקב המונדיאל).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אתמול חגגנו כולנו בהופעה הראשונה השלמה של ויק, ב - GoodBar. חוץ מהביצועים המוצלחים לשירים המקוריים, ויק הצליח להפתיע עם מחזורת אישית משלו על בסיס When I Come Around של Greenday. הוא שר ברמת אנרגיה רצויה מאוד וכמו שאומרים, עשה את זה. גם הסט המשותף שלי ושלו בסוף ההופעה היה סביר למדי. אני זהיר בניסוח כי לא נעים לי להודות שעשיתי כמה טעויות איומות. אבל הם לא החריבו את המקום.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ממש ליד ה - GoodBar נמצא ה - Temptation (באלנבי יש שלל מקומות שלא אומרים לי הרבה) ובו מדרמן דייב, אותו מאבטח שהזמין אותי למייק'ס רחוק רחוק ב - Square One או בפוסט הראשון. גם בערב ההופעה שלי וגם בערב של ויק יצא לי לדבר איתו קצת ולהתעדכן בשלומו. מייק'ס עובר דורות של מאבטחים, בדומה לעובדים האחרים. מהמשפחה הזאת דייב די רחוק, לפחות בשלב הנוכחי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחרי ההופעה של ויק</span><span style="font-family:Arial;"> עברתי לטיסת סולו למייק'ס. יום ראשון הוא יום מוזיקה שחורה ואכן, היה די שחור. ריק היה על הבמה ואילתר קטעי ראפ אקראיים בנוסח "We won't stop" ו - "Going Crazy". הקלידן הרוסי שיחק עם וריאציות על המנגינה של מאריו (לנצח כך אנו הקלידנים נרשים את הסובבים). בין לבין, הם קפצו לקטעים שהיו מוכרים לי ומאוד מפתיעים: Tyron של Erykah Badu ו - Say Yes של Floetry, בקיצור מוזיקה שבוודאי שולחת רעידות לרודוס יוון (שם נופשת ליאור קלינגר). כך או כך, עם ריק והבנות המאלתרות, הכל היה די בינוני ורק עודף האלכוהול, הפיצה ג'ואי הברמנית, יואש שחזר מהמילואים ועצם המקום עוררו חיוביות. במחשבה שניה זה לא כזה מעט...</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">נראה שזה הכל. רק נשאר להגיד על עדי - שהוא האיש עם הכובע שהוא מוכשר, עדי! עדי!!! כל פעם שניסיתי לזכור את השם שלו טעיתי, וכבר הייתי בטוח ב'איתי'. אחרי שערב שלם פניתי אליו בתור 'איתי' הוא אמר לי שהוא היה בטוח שאני צוחק. אבל זהו. זה עדי.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-115194211081033490?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1149144000551512342006-06-22T13:30:00.000+03:002006-06-22T13:34:24.083+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">את הפוסט הזה רציתי להתחיל ב- 01/06, בבוקר. ישבתי והקלדתי אותו על המחשב של פאשה בדירה של ויק (ויובל וסיסו). רק התחלתי לכתוב על ההערכה שלי כלפיהם ועל התקופה הארוכה הזאת, 4 חודשים (!) שגרתי איתם, ובדיוק אז ויק התעורר ובא לחדר. מובן שלא רציתי להקליד לידו אז עזבתי את זה. מאז העבודה הייתה לחוצה (ועודנה) ולא היה זמן לכתוב את הפוסט הזה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז הנה אני. לכמה דקות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">יש דירה. סוף סוף שלווה, שקט נפשי, צוהר לחיים יציבים וטובים יותר. בדירה גם שותפה שהיא ידידה, אולגה. הדירה ברמת גן, ברחוב הרצל, מיקום שלא ציפיתי שיהיה כל כך משמח בשבילי. יש פסטורליות בדמות עץ, יש פרטיות בדמות מרפסת קטנה משלי, יש נוחות בדמות שטח רב לניצול. מיטה חדשה ונוחה. בגדים שמסודרים בארון שניקיתי (9 שעות ניקיון חדר כולל), בקבוקי קולה מסודרים במקרר שלנו. ולא רחוק, העיר הגדולה ופיתוייה, אך גם העיר הקטנה שלנו וזו שליד (גבעתיים) משמחת - עם קפה ויולה והפסנתר הלא מכוון, עם הסביח של עובד, עם טיב טעם ואמפם (רק בלי הדס).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ההחלטה המהירה על הדירה שהיא לא בתל-אביב הייתה ללא ספק החלטה נכונה. לא חסר לי, ואם חסר לי זה זמין מאוד.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ומעבר לעולם הדירה, עולם מייק'ס ממשיך להיות עשיר, מגוון, משמח. לפני כמה שבועות הגעתי למייק'ס מאוחר מאוד - הייתי עם ויק בגוזניק בבמה הפתוחה שם. בחצי השעה הקצרה הזאת קיבלתי כל כך הרבה חיבוקים, נשיקות, חיזוקים ובאופן כללי אהבה - לא יכולתי שלא לשמוח. בשבועות האחרונים המונדיאל מקשה מאוד על חובבי ימי שני - הערבים מתחילים אחרי 23:00 ולפעמים קרוב לחצות, אנשים מבצעים רק שני שירים ומקבלים מספרים (באופן לא הגיוני בארי שלא מצליח לרוב לקשר פרצופים לשמות, מצליח לחלק מספרים ולזכור מי מתי). המצב צפוי להימשך עד סוף המונדיאל, ואסתכן באיבוד אשכיי אבל אני כן קצת מחכה לזה. מה לעשות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הפרצופים במייק'ס שומרים על יציבות יחסית. השותפים של ויק מתמידים יותר, גלעד חסר בפתאומיות, אולגה השותפה מתווספת למעגל הקבועים. סיימון והבנות (טל, טל, טל) מתייצבים מדי שבוע, וגם איתי, המוכשר עם הכובע שמזמן הגיע לו שיהיה לו שם. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ועוד בעולמי, שתי הופעות נוספות סולו שהיו. האחת הייתה שוב בגוזניק ביפו, ב - 07/06, הפעם בשיתוף עם ברדוגו (שהפך פתאום לסוכן שלי). ההופעה הייתה פיגוזית. מאוד מאוד נהנתי. הופעה נוספת הייתה ב - 17/06, ב - GoodBar באלנבי, ושוב ברדוגו היה מי שהמליץ עליי. הפעם ניגן לפניי הרכב ברזילאי תחת השם 'החברים של רונאלדו'. גם ההופעה הזאת הייתה מאוד מהנה בשבילי, למרות שהיו כמה קשיים טכניים (כבלים, במה קטנה, מיקרופון זז ומיתר שנקרע לג'ני ואפילו רוסי לא הצליח לתקנו). בשתי ההופעות היה לי חופש יצירתי מאוד גדול, שילבתי הרבה קטעי סטנד-אפ והומור כללי, גם פיזי. אלה דברים שתמיד רציתי לעשות, הם נבנים על ניסיון הבמה הקודם שלי אבל עכשיו צריך ללטש אותם. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">חלונות ההזדמנויות של ההופעות האלה באו לבד, בלי שרדפתי אחריהן, ויש לי רגשות מעורבים לגביהן. אבל השורה התחתונה בפישוט רב היא שכל עוד אני אוהב את מה שאני עושה, אני אהיה בסדר ואין סיבה להגיד לא למה שבא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אולי יש כאן יותר מדי מחשבות בשביל הפוסט. המסר העיקרי שלי הוא תודה - למי שהשקיע ובא לשמוע בהופעות האחרונות, למי שממש השקיע ובא מרחוק, למי שמכיר כבר הרבה מהשירים ובכל זאת בא לתמוך. תודה ענקית לויק ופאשא ויובל וסיסו שנתנו לי קורת גג והמון תמיכה ברגעים קשים שלי, ובעצם בכל הרגעים שלי. לא חשבתי שאמצא חברים טובים כאלה. ובאשר ל'יומן בית' כמו שפיליפ הציע, זה יצטרך להמתין להגעת האינטרנט לדירתי. יכול לקחת לא מעט זמן.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114914400055151234?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1149019966828904922006-05-30T22:59:00.000+03:002006-05-30T23:12:46.846+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אחרי שלושה וחצי חודשים בסלון של ויק, יכול להיות שזה קורה. אם דברים ילכו כמתוכנן אני אחתום חוזה בימים הקרובים. לא בתל-אביב, דווקא ברמת-גן. לא לבד או עם אדם לא מוכר, ולא עם חבר ותיק - דווקא עם מישהי חדשה ונחמדה (בשם אולגה) שהכרתי לפני שבוע, דרך רוני.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">דילגתי בערך על שני ערבי מייק'ס שהיו מאוד כיפיים - האחד קצר ומרוכז, השני ערב מסורתי בנוהל (רק יואש היה חסר). בכל מקרה, מייק'ס נותן הרבה אהבה ואני מרגיש את החיים שוב במסלול של משני לשני.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ביום רביעי הבא עוד הופעה ב'גוזניק' ביפו, הפעם עם ברדוגו. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">נגמר לי הכוח מאוד מהר להקלדה הזאת. אני די מותש. לילה טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114901996682890492?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1147849473998143932006-05-17T09:56:00.000+03:002006-05-17T10:24:32.696+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אההההההההההה!!!</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">עוד כמה 'ע'ינים בשורה למעלה וזה היה הופך לבלוג של אינץ'. אבל לא אכפת לי - אני מאוד שמח. כי סוף סוף הגיע הוידאו מהופעת הפרידה של יואב. ההופעה תועדה (והוקלטה+צולמה), אבל עד להיום הייתי חצי בטוח שדווקא החלק המשותף שלנו - 4 שירים וחולצות תואמות - אבד לנצח. אבל יואב עידכן אותי לפני דקות מספר - ולא אבד ולא נעליים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">חוץ מזה שזה היה ערב מאוד מיוחד (אפשר להבין מהפוסט הארוך אי שם בארכיון), זה תיעוד הוידאו הארוך ביותר עד היום שלי על במת מייק'ס (בשיתוף או לבד). אז כמו שכתבתי כבר, אני מאוד שמח.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לינקס להמונים</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"><a href="http://video.google.com/videoplay?docid=8452253505790274388">http://video.google.com/videoplay?docid=8452253505790274388</a> (וידאו)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"><a href="http://frankiefrank.blogspot.com/2005/09/61-yoav-is-travelling-tonight-on-plane.html">http://frankiefrank.blogspot.com/2005/09/61-yoav-is-travelling-tonight-on-plane.html</a> (פוסט)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ואיך לא, וידאופלייליסט:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Tenacious D - Tribute</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Tenacious D - Friendship is Rare</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Tenacious D - Kyle Quit the Band</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Eagle Eye Cherry/אבטיפוס - Save Tonight/בוקר טוב עולם</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">תהיו חופשיים.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114784947399814393?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1147616974768021292006-05-14T17:13:00.000+03:002006-05-14T17:29:34.796+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אז מה שעשיתי בסוף שבוע, חוץ מלהתמכר עוד ועוד לבאפי ולחבריה המופלאים, היה להעלות את אוסף התמונות העצום שקיבלתי מגנית לרשת האינטרנט. הטכנולוגיה, האורות, הצבעים! בקיצור, הכל נמצא סוף סוף ברשת, באתרFlickr, בגלריית מייק'ס ייעודית. האמת היא שהעליתי לאתר (לא לגלרייה הזאת) הרבה תמונות שהיו לי, מהתיכון בעיקר, אבל לא יוצא לי לסדר אותם כי זה לוקח שעות. אבל על האוסף של מייק'ס החלטתי לשקוד.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז לינק לשם נמצא בצד ימין, למעלה, בבר הצידי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ועוד לינק שהוספתי לבר הצידי הוא הלינק לדף יוצר של ויק, חדש דנדש בבמה חדשה. אפשר לשמוע ולהוריד את השירים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">נה, בשביל העצלנים:</span></div><div align="left"><a href="http://www.stage.co.il/Authors/VictorZislin"><span style="font-family:arial;">http://www.stage.co.il/Authors/VictorZislin</span></a><span style="font-family:arial;"> (ויק)</span></div><div align="left"><a href="http://www.flickr.com/groups/mikes_place/pool"><span style="font-family:arial;">http://www.flickr.com/groups/mikes_place/pool</span></a><span style="font-family:arial;"> (מייק'ס)</span></div><div align="left"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">גלידות אלדו. כי חבל לזרוק.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">(בהזדמנות זו, אין לי בעיות עם הגלידריה המקורית, אבל אני מאוד נהנה להמציא סיסמאות לגלידריה לא טובה ודימיונית בעלת אותו שם. אז בלי תביעות.)</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114761697476802129?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1147162460972463922006-05-09T10:54:00.000+03:002006-05-09T11:14:20.986+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אז אתמול, מייק'ס, אה?</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">היה ערב מאוד כיפי, בעיקר בזכות הסט שלי עם גנית. היא מרימה אותי לרמות אנרגיה ממש גבוהות, והיו כמה ערבים כאלה איתה שממש היה בוער (סמיילי כאן). היא דווקא אומרת שהיא לא חשבה שהיה כזה מדהים, אבל לא משנה, אני נהנתי והקהל מאוד נהנה. לצורך התיעוד, ניגנו את Something של Lasgo, את Breaking the girl (למה לא) של RHCP, ואת You Oughta Know של אלאניס. לפני זה עליתי לשיר רוקי טיפוסי עם שירי, בחורה שכבר לא עובדת בסלקום (מקווה שזכרתי את החברה). חוץ מזה היה גם סט קצת פחות יציב עם עדי, וסט שלא קרה בסוף עם בחורה מהצפון (מעיין?). </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ברי נעדר, גיא הנחה את הערב, ובכל זאת זה היה יום שני למופת, עם כל הקבועים בתוספת גלעד המחודש. הסט שלי היה כיף מאוד, מבחינתי הוא היה טוב יותר בזכות האנרגיות מהשירים עם גנית. ובשעה טובה ומוצלחת אני משקיע יותר בנגינה עם מפרט, מה שעושה את החיים לכל כך הרבה יותר קלים ומאפשר לי להתרכז בהבעות פנים תוהות ומופתעות. בין השירים הצלחתי לשמח מאוד את יובל עם הערה על גשר איינשטיין רוזנשטיין. מגיבים שיזכרו באיזו סידרה טחנו את המושג הזה יזכו בכפית טעימה חינם מתנת גלידות פאפא אלדו. גלידת פאפא אלדו, עכשיו בטעמים. (תודה לפיוטורמה).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ככל הנראה אני אובססיבי לגבי סדרות. עכשיו זה באפי - באיחור אופנתי. כל הכוסיות הקטנות שאהבו אותה פעם הן אימהות עייפות כיום, אבל זה לא מפריע לי להנות ממנה בזמן הסופ"ש. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ואני חייב לתרום משפט של אליסון האניגן (איות אפשרי) שמדגים את רמות ה"חמוד" של הסידרה..</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="left">Why couldn’t Xander be possessed by a puppy, or some ducks?</div><div align="left"> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">נאף סאיד.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114716246097246392?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1146733543785647062006-05-04T11:24:00.000+03:002006-05-04T12:08:01.990+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אתמול, ההופעה בגוזניק - היה מעולה. הרבה אנשים באו (בערך 20), וכמעט כל מי שהיה לי חשוב שיהיה שם באמת היה. אפילו כמה שלא ציפיתי להם (בוקיש, דניאל אורשר). היה כיף מאוד לראות כל כך הרבה ממשפחת מייק'ס ביחד.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחרי קצת סיכומים עם רן (בעלים/מנהל) וסאונד-צ'ק עם גרשון (סאונדמן) וגינס מאמיר (בארמן) הוסכם שממורי-סטיישן (שטענו בתוקף ששמם החדש הוא פריידי שושי) יעלו קודם ואחר כך אני, מה שהתאים לי. הסט שלהם היה מוצלח כצפוי, וגנית אמרה שזה החימום הכי טוב שיכול להיות. אני דווקא לא חושב ככה, לדעתי חימום טוב זה כשמישהו ממש גרוע מנגן לפניך ואז כולם רק רוצים שהוא יילך. כמו בהופעה של היהודים בפסטיבל של קוקה קולה בניצנים לפני שנתיים: זקני צפת התאחדו בשביל לחמם אותם והיו מאוד מאוד מאוד רעים בכוונה. הקהל התעצבן והיה להוט שהם ירדו מהבמה אבל הם לא עשו את זה והמשיכו את הסט שלהם (נמנעים מלנגן כל שיר מוכר שלהם), גם כשאנשי ההפקה כיבו להם את האורות, את ההגברה ואפילו ניסו פיזית לדחוף אותם משם כמה פעמים. למרות שאותי זה מאוד שיעשע, לגבי מרבית הקהל אני חושב שאף פעם לא הייתה קבוצה גדולה כל כך ולהוטה כל כך לקבל את היהודים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בכל מקרה. עד לרגע שבו הייתי על הבמה הייתי די לחוץ. אחרי הסאונד צ'ק רן ניגש אליי ואמר שאולי זה לא יהיה מתאים לסגנון של ממורי סטיישן (רוקנ'רול) ועדיף לי לעלות קודם ולעשות סט קצר, משהו כמו 4 שירים, ולחזור מתישהו באיזה ערב שכולו יהיה בסגנון "דאחקות" עם ברדוגו. אני חושב שהוא נבהל קצת מהסגנון של השירים, מה גם שבמהלך הסאונד צ'ק הייתי רחוק מטוב (לא היה על מי לכוון). הסברתי לו שבגלל שהסגנון לא קשור, צריך שאני אעלה אחריהם - הרבה אנשים יבואו לראות אותי ויישארו בשביל זה, אבל אם אני אעלה וארד הם ילכו ישר. חוץ מזה עמדתי על הרצון שלי לעשות סט שלם (בעיקר לאור זה שהזמנתי כל כך הרבה). הוא בדק עם ממורי והסכים שזה עדיף.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כמובן שעדיף להפתיע לטובה מאשר לרעה. ברגע שהייתי כבר על הבמה עם הגיטרה והמיקרופון, פשוט נכנסתי ל - mode. כל מחשבה על המקום החדש או הצורך לעמוד באיזה ציפיות של מישהו נעלמה. עברתי למה שאני עושה כבר כמה שנים. לבדר ולזרום עם הקהל. וזה הלך מצויין. ברור שהשולחן הקרוב עם כל החבר'ה שלי עזר, אבל לכל אורך הסט הרגשתי שהחזקתי את כל הפרונט של המקום, לא רק את האנשים שלי. גם הצאר מגנוס אמר ששלטתי בפרונט ואם לא הייתה למקום צורה גיאומטרית של אוטובוס (הממ.. כמו מלבן) אז הייתי שולט בכולם. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זהו, זה היה ערב מוצלח וכיפי וכן יירבו. תודה למי שקפץ ותמך. ותודה מאוד מאוד גדולה לברדוגו שהמליץ.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114673354378564706?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1146503118021220172006-05-01T19:54:00.000+03:002006-05-01T20:05:18.040+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">מאי התחיל.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">בעולמי האישי כל מיני. בעולם מייק'ס ושאר ירקות - הייתה תקופה די ארוכה בלי ימי שני (אחד פספסתי בתקופת פסח, אחר כך יום השואה והיום יום הזיכרון). קפצתי פעמיים בערך בתקופה הזאת לכל מיני חגיגות קטנות שם, אבל חסר היום הקבוע. שבוע הבא נחזור לשיגרה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">מחר מסיבת גג אצל ויק, ומחרתיים (יום רביעי, 03.05) קורה משהו ראוי לציון - מתישהו אחרי 23:00 אני הולך להופיע בפאב גוזניק ביפו (עולי ציון 28), לצד "ממורי סטיישן" המוכשרים (איליה ומודי). לכל דבר יש פעם ראשונה, וזאת מכמה בחינות (של תגמולים, ושל בלעדיות, ושל מקום) תהיה פעם ראשונה שלי. האמת - אני די נלחץ. אבל אני יודע שאין סיבה. יעבור לי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ועכשיו תהיה צפירה, אז זהו.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114650311802122017?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1145580195384543012006-04-21T03:35:00.000+03:002006-04-21T03:43:15.406+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">חזרתי היום מטיול ארוך בגליל עם פיליפ וחברים. בילינו 3 ימים בהליכה ממושכת בשבילים מטויילים יותר, פחות או בכלל לא מסומנים, שינה בשק"שים ממש מתחת לכיפת השמיים (ומול כפר דרוזי), אכילה של טונה וטירס (איום ונורא?) אבל גם קוסקוס ופסטה. היה מאוד מאתגר אבל מאוד מספק. אבל יש גם נזק. חזרתי עם פריחה מעצבנת מאוד בידיים, כזאת שלא נותנת לי לישון כמו שצריך (הניסיון הראשון נגמר בנסיעה לבית מרקחת בחיפוש אחר תרופה נוספת).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לפי עצת מרב סימנתי את היקף הפריחה בעט שחור ומחר בבוקר אפשר יהיה לדעת אם היא תוקפת או נסוגה. זה גם מה שיקבע את סדר היום שלי למחר ואת התחושה הכללית לסופ"ש. תקוות לטוב. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114558019538454301?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1145210639301030042006-04-16T20:47:00.000+03:002006-04-16T21:03:59.346+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">עוד בעולמי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אני לומד נהיגה. עדיף מאוחר מאשר אף פעם. חזרתי עכשיו משיעור מספר (רגע..) 8. כמו שאמר איקה המורה שלי, פרנקי נוסע ללא מורא בדרך המהירה. לא מרגיש כל כך ללא מורא אבל נקווה שזה ישתפר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">סתם רציתי לחלוק. כבוד לכולם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מחר אני כנראה לא אגיע למייק'ס כי אני עושה את מרבית חופש פסח בצפון. שיהיה רק טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114521063930103004?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1144925547397703452006-04-13T13:17:00.000+03:002006-04-13T13:52:28.690+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">התחיל החג ואיתו החג.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">בינתיים הספקתי עוד יום שני כיפי מאוד במייק'ס (חופית באה לבקר) ולהתמכר לשני אלבומים של Imogen Heap (זה השם שלה).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">על יום שני. זאת הייתה הפעם הראשונה שבאמת הרבה חבר'ה קבועים השקיעו ובאו מוקדם - ברי התחיל את הערב כבר בעשר ורבע. הוא היה מאוד שמח מזה ולא הפסיק להודות לכולם ולהזכיר שיש רק ערב במה פתוחה אחד בשבוע ויום רביעי בוטל. כנראה שאת החלק על פעם אחת בשבוע הוא ימשיך להגיד בכמה השנים הבאות. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הייתה אווירה מאוד טובה באוויר ורק מעט קבועים היו חסרים (בין השאר, גלעד הגדול וגלעד הקטן - שהוא בכלל לא קטן ואפילו (סקופ) חוזר לתל-אביב החל מתקופה זו). גם עוזי היה, ובנקודה הזו צריך לכתוב שהגיטרה שלי די נדפקה: נשבר לה הגשר מה שכמובן פוגם באפשרות להגביר אותה. צריך לקפוץ אליו מתישהו כדי שהוא יסדר את זה. כשהמגורים שלי באזור תל-אביב יהפכו לקבועים ולא ארעיים, שלל דברים צבעוניים וטובים יקרו, ביניהם זה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני וויק קיבלנו שישה תקנים לשירים, וחילקנו ביננו: שניים לי, שניים לו, שניים ביחד. הסט היה ממש מוצלח. שרתי את רן ובשביל חופית את "אל תתפשטי לי" של החברים של נטשה. עם ויקטור עשינו את High and Dry (שוב, אבל זה ממש יפה) וגם "מחזורת" של שירים (כי נעשה אותה פעם בחודש?). ברי נעדר בשלב הזה ואנחנו זכינו באור מההפקר - ביצענו עוד שני שירים. היה ממש אחלה והקהל הכללי והספציפי (חופית, חברים של ויק) נהנו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עוד נקודות אור בערב - כמות שיא של חברי (טאדה, טאדה...) Brew Crew. המון חולצות שחורות. יואש שלח אותי לצלצל בפעמון ולהודיע, לא על המצורעים שבאים, אלא על חלוקת השוטים. אותה רמת חשיבות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זהו. בקשר ל Immie (זה כינוי חיבה!):</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זאת פסנתרנית וזמרת שהחליטה שהיא דווקא תעשה מוזיקה אלקטרונית. באלבום הראשון שלה היא מאוד צעירה ונשמעת דומה לטורי איימוס. באלבום החדש זה מעין פופ לאינטלקטואלים עם הפקה ממש מטורפת, המון שכבות סאונד. היא בסדר גמור.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"><a href="http://www.imogenheap.com">זה הלינק לאתר</a></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"><a href="http://www.imogenheapmedia.co.uk/audio/player/player.html">וזה הלינק לשמוע את האלבום החדש יותר שבו היא דווקא לא נשמעת כמו טורי איימוס.</a></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114492554739770345?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1144155100930645012006-04-04T15:28:00.000+03:002006-04-04T15:51:42.066+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">הפוסט בחסות גלידות פאפא אלדו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני חווה יום עצבני שבו קשה לי להושיב את עצמי לעבוד. אז אני אכתוב קצת על שתי הקפיצות האחרונות שלי למייק'ס.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">קודם כל ביום שבת. מסיבות שונות הייתי צריך להיות בתל-אביב מוקדם ביום ראשון בבוקר. אז חזרתי לבית ויקטור במוצאי שבת והלכתי מאוחר יותר למייק'ס לראות את ההופעה של הלהקה של ברי - D9. בלהקה יש את ברי כסולן ובאסיסט, פיש על התופים, מייק פרי (מ - Blues Train) על rhythm guitar ואחרון חביב צ'לי (משליחי הבלוז) על תקן הגיטאריסט המטורף. הם אחלה בחלה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ויקטור כבר היה במייק'ס עם ורוניקה. אחרי שבאתי התחיל גשם חזק וגנית המסכנה פחדה להירטב. אז בתור האדם המדהים שאני, לקחתי מטריה מהבאר והלכתי לקחת אותה כל הדרך מהבית עד למייק'ס (כ-5 דקות הליכה שלמות). בדרך עצרנו לאכול טוסט בשרי (הייתי רעב) ולהתעדכן זה בזו. כהגענו למייק'ס (ברגליים רטובות) הלהקה כבר הייתה בסט השני אבל השמחה הייתה עדיין בעיצומה - רקדנו והכל היה צנוברים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ויהי ערב ויהי בוקר (תודה יוני), יום שני האחרון. למרות הבקשות של ברי עדיין לא התמקמנו על להתחיל להגיע בשעה 22:00 במקום 23:00. אולי מהשבוע הבא נעשה מאמצים מיוחדים בשביל זה. הערב היה די סבבה מבחינת האנשים בשבאו: יובל ופאשה וארז (שותפים וחברים של ויק), גנית הייתה חסרה, אבל לעומתה באו מדור שלם של אנשים מהצבא (כלים שלובים), יוני, ורוניקה (ורוני שנכלל באנשי המדור), הבחור המוכשר סיימון ושלוש חברות שלו שלכולן קוראים טל, סער בלי חצי שני, רותם, וקבועים אחרים. מה שכן, היה די לחוץ וויק לא קיבל הזדמנות לנגן את השיר החדש המוצלח שלו - וחבל. מה שכן, לי יצא לנגן שיר של עברי לידר שרציתי לבצע (אגדות) ויחד עם ויק ביצענו את High and Dry של רדיוהד (לדעת טל מספר אחת, היה מעולה) וגם את הלהיט הפרוגרסיבי החדש שלנו - "סולמות ונחשים". כל הערב הוקדש לגלידריה פאפא אלדו, כמובן.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הכל כתוב מבולגן אבל עדיף מכלום.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">יום עבודה טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114415510093064501?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1143830698980699772006-03-31T20:54:00.000+03:002006-03-31T21:44:59.070+03:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אחרי הרבה זמן בלי כתיבה - הנה כתיבה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בעבודה עמדת האינטרנט התרחקה ממני, אומנם לא רחוקה נורא אבל מספיק רחוקה כדי שאני לא אמצא את עצמי יושב ומקליד פוסטים. פשוט לא בא לי. אבל בזמן שעבר חוויות סיפורים נערמו (בערימות) וחבל לי שחלק יילכו לאיבוד. ואני לא מדבר על החוויה של לסיים לצפות בכל פרקי בבילון 5 או בכל פרקי העונה הראשונה של 'אבודים'. למרות שכבודן של אלה במקומן מונח.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פורים במייק'ס היה מעולה (ומאוד מאוד מזמן). התחפשתי לברי - רק הקבועים באמת זיהו וקלטו אבל זה כל מה שהיה צריך. לא זכיתי במקום הראשון בתחרות התחפושות אפילו שורוניקה (השווה!) הייתה מחוברת אליי באזיקים. שרה המלצרית לקחה מקום ראשון בתור אוהדת "שרופה" של מכבי תל-אביב (כדורגל). אבל גם בלי הזכיה, זה היה ערב כיפי מאוד.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">רביעי טוב - רביעי מת. רציתי לכתוב על זה פוסט שלם אבל זה כנראה כבר לא יקרה. לפני כמה שבועות מייק'ס ציין את ערב רביעי במה-פתוחה האחרון שלו. קבועי מייק'ס השונים הגיעו בחולצות שחורות. בעקבות החלטות של הבעלים (במקרה הזה אסף) מעכשיו רק ביום שני יהיה ערב Open Mic וברביעי ינגנו לעומת זאת זוגות/הרכבים קטנים. אפילו שיום רביעי תמיד היה פחות חשוב לי - זה סוף של תקופה, שהתחילה בשבילי בימי רביעי עם אסף (וברי לפעמים), המשיכה בימי רביעי של ברדוגו, ונגמרה בימי רביעי האחרונים והעגומים לפעמים עם גיא. מבחינה כלכלית נראה שימי רביעי דווקא היו מאוד מוצלחים לעומת ימי שני, ודווקא בגלל זה נעשה השינוי. נקווה לטוב. באופן אישי, יש איזו הקלה בערב אחד בשבוע - המחוייבות שלי למקום פחתה. קשה לי להסביר את אותה המחוייבות אבל יש דבר כזה. אולי בפוסט אחר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בתחום המגורים, אני עדיין מחפש דירה בתל-אביב אבל פחות במרץ. הפיתרון הזמני של לגור אצל ויקטור ושותפיו (יובל, פאשה וסיסו) מסתמן כאופציה לפיתרון קבוע. הכל ייפתר בתקווה בשבועיים-שלושה הקרובים. מרגיש כמו לכתוב הורוסקופ אבל זה מה יש.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ובחוויות אקראיות (חוץ משבע בום), ליסה קפצה למייק'ס לפני שבוע בערך, אחרי היעלמות של חצי שנה בערך. בינתיים היא הספיקה לעלות לכותרות כשהיא רצה בחצאית וחזיה במהלך משחק של בני סכנין. והכל בשביל מאבק של תסריטאים נגד חברת 'הוט'. חוץ מזה היא הופיעה בבלום-בר עם להקת "השלוליות", להקת הבנות הסטרייטית היחידה להגדרתה. לבריאות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ראיתי משחק של מכבי (כדורסל). יוני לקח אותי עם המנוי של אחיו (בתשלום סמלי). חוויה ישראלית ומרגשת, מהפלאפל שלפני ועד ההמונים שהולכים על הכביש ומתווכחים בפלאפון עם סיום המשחק.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחד הערבים המשונים ביותר שהיו לי היה ביום חמישי לפני שבוע. הלכתי עם יובל וחבר שלו, מוטי, להופעה של המורה של מוטי לגיטרה. הלכנו לאיבוד בדרך ולאחר שהסתובבנו בכל האזור החשוך מוכה הזונות, הפיצוציות והמוסכים, הסמוך לרחוב המסגר (שכונת מונטיפיורי?) הגענו לאיזה בניין שבקעה ממנו מוזיקת מטאל (או אולי יותר נכון להגיד גריינד-קור) חזקה מאוד. אחרי שבפיצוציה אמרו לנו שזה אולפן הקלטות, יובל החליט שעולים לראות מה קורה שם. הסתובבנו בין הקומות עד שמצאנו, חיכינו להפסקה בין השירים ודפקנו על הדלת. יובל אמר לחבר'ה בפנים ששמענו אותם מבחוץ ואם אפשר לשבת ולהקשיב להם. הסולן הזמין אותנו פנימה והתיישבנו על הספות/כורסאות. לקח 4 שירים עד שהבנתי שאני כן מכיר את הסולן ולא רק במראה (הייחודי) - זהו לא אחר מאשר מיסטר ג'ונס (אפילו לא בצחוק) והלהקה היא להקתו WhoreCore. הוא היה מגיע הרבה למייק'ס ולהופעות ברדוגו במקומות שונים (ברדוגו התגאה שהיה מהראשונים עם חולצה של הלהקה), הרבה פעמים עם הכלב/ה החמוד. אחרי עוד כמה שירים (הם פשוט מטורפים) המשכנו למקום שאליו תכננו להגיע מלכתחילה, מקום הופעות שאנטי נסתר בשם 'הודיה'. אפילו שזה לא היה קשור לאנרגיות של אותו הערב (במיוחד אחרי אולפן ההקלטות) היה מדהים לגלות שיש פינה של פסטיבלי שאנטי שמסתתרת בתל-אביב. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זהו, זה בערך כל מה שיש לי כוח לכתוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ליל מנוחה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114383069898069977?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1143163095810848072006-03-24T03:16:00.000+02:002006-03-24T03:18:15.823+02:00פוסט צריך להיות כאן.<br />אני רוצה לכתוב פוסט כבר לא מעט זמן אבל לא יוצא לי.<br />בתקווה בקרוב זה ייצא.<br />היו כמה לילות מגניבים בינתיים.<div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114316309581084807?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1141767603676145852006-03-07T23:21:00.000+02:002006-03-07T23:42:50.450+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אה, הפנדורה, הפנדורה. איזה פינוק לאנשים שאוהבים מוזיקה...</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני בבית ההורים בקריות, כמעט לילה טוב. התקופה המשונה תימשך עוד זמן מסויים כנראה, אולי כמה שבועות, עד שאני אמצא דירה. בינתיים אני מתנחל בבית של ויקטור, חוויה כיפית מאוד (לגור עם אנשים שאתה מדבר איתם, ויותר מזה, מנגן עם חלקם) אבל כמובן שאני רוצה שזה יעבור כמה שיותר מהר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מחשבה שהייתה לי. שם טוב לאלבום (של שירים מצחיקים). "לילה ראשון בלי אמא שלך".</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">יום שני במייק'ס היה די כיף. דווקא גנית שבאה עם אורטל נהנו פחות. עכשיו שגם היא קוראת מדי פעם את הפוסטים זה אולי מטופש לכתוב עליה בגוף שלישי. אבל אולי מטופש יותר לכתוב אליה בגוף שני. אני נשאר עם אפשרות א'. גנית הייתה עייפה, ולא עזר לזה הבחור עם הגיטרה בס 6 מיתרים שעשה סט ארוך של חצי שעה בערך, עם המון סימפולים לאישונים. כשהוא סימפל את התודות שלו לקהל, זה היה קצת יותר מדי, אבל בסדר. חבל שלא הספקתי לנגן עם גנית, ובסופו של דבר בכלל לא יצא לה לעלות, אבל היה לי חשוב לעשות את השירים שעשיתי עם ויקטור, והייתי צריך גם לעבור בדירה הקודמת ולסגור את המחויבויות הכספיות האחרונות לשותפים שלי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אין לי הרבה כוח לכתוב עוד בכל מקרה. רציתי בעיקר לכתוב שפנדורה זה טוב ושאתמול היה בסדר, ושזאת תקופה מוזרה של מעבר. אה כן, ויוני סוף סוף קיבל גם הוא חולצה ואם הוא גם ילבש אותה מדי פעם אז הוא יהיה ממש אחד משלנו. בכת. ומחר, לא כתבתי קודם, הערב הוא בסימן פרידה מלירון שעוברת לגרמניה עם חבר, יוצאת לחיים חדשים. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ליל מנוחה.</span></div><div align="left"><span style="font-family:Arial;"><a onclick="return top.js.OpenExtLink(window,event,this)" href="http://www.pandora.com/?sc=sh6774497" target="_blank">http://www.pandora.com/?sc=sh6774497</a></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114176760367614585?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1141091737886815212006-02-28T03:50:00.000+02:002006-02-28T03:55:37.903+02:00<blockquote><p align="right"><span style="font-family:arial;">זה הלילה האחרון שלי בדירה הזאת, ברחוב רות 4 על 4. היה אתמול ערב ממש כיף עם גנית, והיום ערב ממש כיף במייק'ס, וגם עם גנית וגם עם פיליפ ורוני וויק. ברי עשה לי הרבה יותר מדי כבוד, אבל האמת בצדק, דווקא על החלק הזה של ללוות אנשים אחרים. אני מעדיף את הגישה של ברי לזה, מאשר את הגישה של יום רביעי.</span></p></blockquote><blockquote><p align="right"><span style="font-family:arial;">אולי אני אשלים מתישהו עוד.</span></p><p align="right"><span style="font-family:arial;">כרגע פשוט רציתי לכתוב משהו בנקודה הזאת שהיא באמת נקודת מעבר. מחר אני אתעורר בדירה, אלך לעבודה ואחזור אליה עוד פעם בערב כדי לקחת את שארית הדברים לויק. לאן עכשיו...</span></p></blockquote><blockquote><p align="right"><span style="font-family:arial;">טוב. מה שלא יהיה, לאט לאט או במהירות, הנה זה בא.</span></p><p align="right"><span style="font-family:Arial;">לילה טוב.<br /></span></p></blockquote><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114109173788681521?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1140973027432761132006-02-26T18:34:00.000+02:002006-02-26T18:57:07.493+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">ביום שישי ההורים שלי קפצו לתל-אביב והוציאו יחד איתי את רוב הדברים מהדירה. השארתי כמה בגדים וכלי נגינה שאני אעביר באופן זמני לבית של ויק והשותפים שלו (אצלהם אני מתנחל כנראה לשבועיים הקרובים). המיטה נשארת בינתיים בכתובתה הנוכחית, עד שתהיה דירה. הבאתי איתי לצפון שקים של חפצים ישנים. חלק מהם הגיעו איתי מהצפון, חלק מהתקופה שגרתי בסבוי. היה שם את הפוסטר של רן (לא זוכר אם אי פעם סיפרתי את הסיפור הזה), הברווז ממיכל, דגל צ'ילה שמצאתי בטיילת בלילה סוער אחד (הוא עף מבית מלון) ולבשתי אותו אחר כך למסיבת סרסורים וזונות (לפני שנה), הנרות ממירב, ספרי הלימוד מאו"פ, פקקי הבירה מאיירין, ועוד מזכרות. הייתה לי מגרה אחת שהפכה לשקית (זמנית) שמכילה חתיכות כאלה של חיים של השנה האחרונה הזאת. דברים שחמקו בין השורות של היומן, ורוב הזמן מתחת לשורות. דברים שמזכירים מפגשים, הופעות, סרטים, סתם דברים שמצאתי, דברים שנתנו לי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני עוד לא חושב כל כך על זה, כל הקונספט של לא להיות יותר בדירה הזאת. זה הרגיש טוב לרוקן את הארון מהדברים שלי אבל אני עוד לא קולט בדיוק מה זה אומר. המחשבה שעוד מעט יהיה לי מקום חדש, תחושה של בית, לא לראות את השותפים שלי יותר. זה הולך להיות טוב. אני מחייך.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פנדורה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114097302743276113?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1140678869501167102006-02-23T08:59:00.000+02:002006-02-23T09:14:29.520+02:00<span style="font-family:arial;"><div align="right">יום שני שהיה היה כיף עד כמה שאני זוכר. עופרה באה עם חבר שלה, וגם רוני ואסי המתמידים. אני לא זוכר משהו מיוחד. אה כן, גלעד גם בא ו'קם בבוקר' התנגן שוב. ביצועים יפים עם ויקטור. שרתי 'אהבה קצרה' בביצוע די בינוני. ובסוף הערב עלינו לבמה כולנו בשביל 'אמריקן פאי'.</div><div align="right"> </div><div align="right">עד כאן נראה לי.</div><div align="right"> </div><div align="right">הסיבה שרציתי לכתוב עכשיו היא דווקא אתמול בלילה. אני יכול לספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שניגנתי על פסנתר כנף, ולכן כשמתן שלח לי SMS שבו הוא סיפר לי שבמסיבה של טלי לא יהיו הורים או שכנים אבל יהיה פסנתר כנף, לא היה לי ספק שלמייק'ס אני כבר לא אלך. לא שטלי בעצמה היא לא בחורה סופר חמודה (שיצא לי לעשות איתה Breaking The Girl פעמיים במייק'ס) אבל בכל זאת יום רביעי, ועוד ברי אמור היה להנחות אותו. אבל החלטתי לנסוע אליה, לרמת-אביב, ואני שמח שעשיתי את זה. היד כואבת, יש סימנים על האגודל, אבל שום דבר לא כיף כמו כמה שעות של נגינה עם חברים. שיחקנו בלזהות שירים, סתם שרנו שטויות, וגם טלי שרה וניגנה קצת (Fiona Apple וגם שיר מקורי שלה). נועה (תושבת רמת-אביב גאה) הצטרפה אליי ליציאה הזאת. ב-4 הלכתי לישון, עייף אך מרוצה.</div><div align="right"> </div><div align="right">זה היה ערב כיפי, וקצת חבל שהיא נוסעת עכשיו לכמה חודשים ואולי תחזור מחוקה מסמים ולא תזכור אותי. נקווה לטוב. ובמהרה גם לי יהיו קלידים ותתחיל תקופה מוזיקלית חדשה.</div></span><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114067886950116710?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1140413945973535722006-02-20T07:33:00.000+02:002006-02-28T11:40:56.100+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אני חייב להשלים פה מתישהו למה יום רביעי היה מעצבן וגם מאוד מצחיק.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מתישהו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בינתיים,</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זה היה שבוע טוב עם יעל, אסי האדום וקוקי, אבל גם הוא נגמר. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בעצם, זה כל מה שיש לי להגיד גם על זה עכשיו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בוקר טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-114041394597353572?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1139945812378256012006-02-14T21:20:00.000+02:002006-02-14T21:36:52.390+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אתמול היה ערב פשוט טוב במייק'ס. מההתחלה ועד הסוף. עם טו בשבת וחג אהבה. חייך אל העולם והוא יחייך אליך חזרה? לפעמים כן. לפעמים אם תחייך אליו הוא יבוא ויבעט בך. אבל הפעם אני בוודאות בחלק של החיוך חזרה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הרבה חברים, שני שולחנות פלוס. פיליפ בא ונשאר לישון אצלי. לפני מייק'ס הלכנו לגנית (וגם בת דודה שלה אורטל הייתה אצלה) וראינו קצת החלקה על הקרח באולימפיאדה באיטליה. מבחינת הבמה ההופעות היו כיפיות, עם ויקטור, עם עדי ובעיקר עם גנית, היה חשמל באוויר. אבל מכל הערב השיר הכי טוב ששמעתי היה Sacrifice, בביצוע המקורי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לצערי יעל לא שרה איתי נאנסי סינטרה אפילו שהמגפיים היו כבר מוכנות לדרוך עליי. פעם הבאה אז.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">מאחר וסופית נכנסתי לקבע, החלטתי לפנק ולקנות צ'יפס לכל הפאב. הצלחת הייתה על השולחן שלנו אבל משום מה רוב הפאב לא ניגש, ויושבי השולחן נאלצו לחסל אותה לבד. קבע.<br /></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">גיא הנחה את הערב. מפריע לי שאני כל כך הרבה זמן על הבמה. אולי אני אתחיל לעשות פחות שירים שאני מלווה בהם. למרות שזה חלק מאוד כיפי מהערב. כשברי מנחה הדינמיקה הזאת עובדת טוב, אבל עם גיא אני כל הזמן מקבל תחושה שאני תופס יותר מדי זמן של אחרים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אה כן, יואש הפתיע אותי לגמרי עם השיר שהוא רצה שאני אלווה אותו בו: "כבר לילה" ("בואי נישאר") מהאלבום הראשון של גידי גוב. בזמן שניסינו לנגן את השיר על הבאר אחת המלצריות התחילה להציע שירי מתי כספי ו'מאחורי הצלילים'. אז מאחורי כל הבלוז הזה מסתתרים חובבי מתי כספי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בסוף סוף הערב עוד ישבתי עם פיליפ בארומה (אני זונת ארומה? רק שבוע שעבר ישבתי שם עם שירי) וחזרנו לדירה בשעות ההולכות וגדלות לקראת הבוקר.</span></div><div align="right"> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">וכבר כתבתי שזה היה ערב מאוד טוב. אבל באמת שכזה הוא היה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113994581237825601?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1139514651193881832006-02-09T20:32:00.000+02:002006-02-09T21:50:54.816+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">אם אתם מתכוונים ללכת רק לאתר אחד השנה, תלכו לאתר הזה: <a href="http://www.pandora.com">http://www.pandora.com</a><br />רדיו זורם בהתאמה אישית לפי מה שאתם אוהבים.<br /><br />התחנה שלי: <a href="http://www.pandora.com/?sc=sh6774497">http://www.pandora.com/?sc=sh6774497</a><br /><br />That Said,<br /><br />נגמר השבוע, ואני עדיין לא מוצא יותר מדי רצון לכתוב על דברים שהיו, טובים כפחות טובים. אבל ממש לא נורא. אתמול בכל מקרה היה די כיף. יותר אחרי מייק'ס מאשר במייק'ס עצמו - בסוף הערב המאבטח (שאני לא זוכר את שמו, אבל הוא איש מבוגר ומקסים) לקח אותי, את שירי ואת שתי האחיות המלצריות טרמפ לאזורנו. אני ושירי המשכנו לארומה במורד דיזנגוף וזאת הייתה שעה וקצת מהנות מאוד. השיחה עם שירי הוסיפה לי הרבה על העבר של מייק'ס, וגם שפכה יותר אור על ההווה.<br /><br />בעוד כמה שעות יש מסיבה שאולי אני אלך אליה. יהיה מוזר, אני חושב.<br /><br />לא עניינו של אף אחד.<br /><br />לילה טוב<br /><br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113951465119388183?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1139340678951882692006-02-07T20:55:00.000+02:002006-02-07T21:31:19.856+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אני נשאר יותר בתל-אביב. כמעט כל יום. בפאזה הנוכחית, הנסיעות מעייפות אותי ולא שוות את המאמץ. חוץ מזה, העבודה מאתגרת ודורשת יותר מתמיד, ואני רוצה לתת את מה שאני יכול. אז אני נשאר יותר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">יש לי לספר על יום רביעי שהיה (לא משהו) ועל יום שני שהיה (משהו), על שירי והצילומים, ועל מגנוס והפגישה אחרי תקופה ארוכה, ועל רוני השכנה שנשארת ועל שחר הלא-שכנה שטסה לתאילנד עוד מעט, ועל רותם גם. אה כן, ועל יעל-ג'ו שאיתה גנבתי את הקורבן של עדי אלטשולר שלא הייתה (יענו Sacrifice). לא על הכל יש הרבה לספר. אבל גם את מה שיש אני לא אכתוב, לפחות לא עכשיו. אין לי כוח.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מה שכן, איזה שני דברים שרציתי כן לכתוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">דבר ראשון בקשר ליואב האמריקאי. לפעמים אני הולך ברחובות תל-אביב בשעות ערב או לילה ואני מתגעגע. חבל לי שאני לא יכול פשוט לשלוח SMS כמו בתקופה הקצרה והטובה ההיא, שבה יכולתי סתם לקפוץ לבקר או שהיינו הולכים לשתות או לאכול. כמו חברים ביסודי, שאתה בא אליהם הביתה לשחק במגאסון ונשאר בשביל לאכול צהריים. זאת הייתה תקופה כיפית (זאת עם יואב, לא זאת עם המגאסון). והמחשבה הזאת על יואב קופצת יותר פעמים ממה שהייתי מצפה. אני חושב שהוא לא קורא פה כבר הרבה זמן, אבל אני עדיין אשלח לו איחולי הצלחה, מכאן לשם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ודבר אחר שנזכרתי בו. הרבה דברים קטנים קורים כשאתה הולך ברחוב בלילה בתל-אביב (ואולי בכל מקום אחר גם, אבל אני מדבר על אלה שקורים לי). וחלק מהם הייתי רוצה לשמור, רגעים כאלה. אז אני אולי אכתוב אותם פה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לא כל הדרכים מובילות למייק'ס. אבל יש שתיים לפחות שכן, ואלה השתיים שאני הולך בהן. דרך אחת היא בקו די ישר על רחוב פרישמן עד הים, ומשם שמאלה לאורך הטיילת עד מייק'ס. דרך אחרת שאימצתי לעצמי לפני חצי שנה בערך היא ללכת על רחוב פינסקר מכיכר דיזנגוף ועד הפינה עם בוגרשוב, ומשם למטה אל הטיילת ושמאלה למייק'ס. לא זוכר למה התחלתי ללכת בדרך השנייה הזאת, היא כנראה נראתה לי יותר מעניינת. אני לא בטוח אם היא יותר קצרה. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני חושב שזה היה ביום רביעי שעבר, החלטתי ללכת על פרישמן, סתם כי הרבה זמן לא עברתי שם. רחוב פרישמן באמת פחות מעניין מפינסקר-בוגרשוב. שם יש בתי קפה וחנויות ואנשים. בפרישמן יש רק בתים וחושך (יחסי) וכמה גלריות אומנות סגורות לסוף היום. אבל הלכתי על פרישמן בכל מקרה, גם למייק'ס וגם בחזרה. ובדרך חזרה, באמצע רחוב פרישמן פתאום נזכרתי בשני דברים מיוחדים שקרו לי דווקא על הרחוב החשוך והפחות מעניין הזה. אחד מהם היה לפני הרבה זמן. הלכתי הביתה (טייס אוטומטי) ופתאום נעצרתי כששמעתי קול של אישה מאחד מהחלונות. זה היה קול שאי אפשר היה לטעות מה גורם לו. לא שמעתי צד שני בסיפור ונשאר לי רק הדימיון כדי להשלים אם העונג היה הדדי או אישי, חד-מיני או לא. אבל יותר מהכל זה היה מרגש סתם ללכת על רחוב ופתאום לשמוע אינטימיות לא עצורה, אולי בכוונה אולי בטעות, מחלון. וחשבתי על הדיירת או המבקרת הזאת, ועל שכנים. ועכשיו כשאני כותב אני נזכר גם במשהו שגלעד אמר לי פעם, על המרדף שלנו אחרי הרגע הזה שבו באמת כלום לא משנה ויש רק אותנו וכל המסביב נעלם. אני זוכר שעמדתי וחייכתי במשך דקה של שקט, ואז הלכתי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">דבר אחר פחות מיוחד שקרה לי גם על פרישמן. מישהי חלקה איתי את הרחוב, אני חושב שהייתה לה גם גיטרה. הלכנו זה מאחורי זו והתחלנו לדבר. היא הייתה גרמניה ולא יהודיה (קונספט) וביקרה בכל מיני אתרי קודש בארץ. השיחה הייתה די נורמלית ואז בסוף היא פתאום התחילה לשלוף חוברות על ישו ועל נצרות והשתמשה כמה פעמים בביטוי Our Lord Jesus Christ או Savior (אם אני זוכר נכון). בכל מקרה, לקחתי את החומר, לא זוכר לאן הוא הגיע. היא הלכה לדרכה. זאת לא המיסיונרית שהתכוונתי אליה בתפילות, אם היו תפילות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זהו. אולי יהיו עוד טקסטים על העבר מתישהו. העתיד מגיע בקרוב. החל מיום ראשון אני איש קבע, והחל מהראשון למרץ אני אדם שמקבל משכורת בעלת ארבע ספרות. חבר בצוות שלי ציטט מישהו: אי אפשר לקנות אהבה, אבל אפשר לשכור אותה. לא שאני אלך לזונות אבל היי, אם להאמין לכתוב (בשירותים במקומות ציבוריים), הן כולן זונות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ערב טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113934067895188269?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1138669478017892302006-01-31T02:28:00.000+02:002006-01-31T03:04:38.066+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">הימים בעבודה הופכים לחוצים ואין זמן לעצור ולכתוב על דברים. אז עכשיו אני לוקח לי כמה דקות לפני שאני שוכב לישון ורשמית סוגר את היום הזה, כדי לכתוב קצת על כמה דברים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אז קודם כל, כמה מילים על ימי רביעי. בזמן האחרון אני בא פחות בימי רביעי. אלה היו כמ מילים על ימי רביעי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הסיבה שאני בא פחות היא שזה פחות חשוב לי. ימי שני זה הדבר. ימי רביעי, אם אני פה אז אני מן הסתם אלך, אבל אם יש סיבה לנסוע לצפון, אני לא אחשוב פעמיים. מספיק עם מילים על ימי רביעי. (אין ציורים, אם תהיתי).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אבל אולי זאת הייתה טעות לא לבוא ביום רביעי הקודם. בטוח זאת הייתה טעות. כי דווקא מישהו מאוד מאוד מיוחד כן הגיע - גלעד מגנוס (הידוע בכינויו "גלעד מגנוס") הגיע. זה כמו שאחד מהאלים היוונים יקפוץ לקיוסק בכרתים וישאל מה קורה ואיפה כולם. כשעדי סיפרה לי שהוא היה ושר את השירים שלו, היה לי ממש ממש חבל שלא הייתי שם. אמרתי לה שם ואז, שאני צריך להתקשר אליו ולשמוע שהוא חי. עוד לא יצא, אבל. אולי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אתמול היה יום ראשון והלכתי לראות את ברדוגו מופיע ב'מכה' - פאב הופעות שכזה בפינת אחד העם-נחלת-בנימין. היו שם רבים וטובים, אבל אני אציין כמה: יוני (נהדר שהוא בא), רותם, שחר, עדי, נדב וחביבת הקהל (חביבה שלי) גנית. אפילו השכנות שלי (רוני ושירה) היו. המלצרית שהגישה לנו הייתה מוכרת לחלקנו מאיזה מקום. היא הייתה עובדת במייק'ס, והיא ממש שונאת אותי. היא לא עבדה שם הרבה, אבל אחרי אחת ההופעות היא ניגשה אליי והסתכלה עליי הרבה זמן ואז שאלה, איך אני מסוגל לשיר דברים כאלה? התחלתי לענות לה אבל היא לא רצתה לשמוע, היא רק רצתה לשמוע את עצמה אומרת לי במשפטי שאלה איך אני מעז. שזה אני חושב ממש אידיוטי, למה לשאול שאלה אם אתה לא מצפה לקבל תשובה. בקיצור, חשבתי, זין עליה. אם היא לא מבינה את החלק החיובי במסרים, שיהיה לה לבריאות (במילים אחרות שת** ל*****). (מאוחר על השעון ואני מרשה לעצמי להשתולל).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אבל כשהיא באה לשולחן שלנו אתמול ב'מכה', מן הסתם לא הייתי חושב על לא לתת לה טיפ נורמלי. כי זאת העבודה שלה, וזה שהיא לא מתה עליי לא אומר שאני אדפוק לה את הפרנסה. אבל היא עשתה ממש הכל כדי להיות המלצרית הכי גרועה שיש. בלי שעשיתי משהו כדי לקרוא לתגובה הזאת. נכון, אני ומי שישב איתי בשולחן, זיהינו אותה ממייק'ס ואמרנו לה שזיהינו אותה. אבל מהרגע שהגענו היא כל הזמן באה ואמרה לנו להפסיק להחליף מקומות (כשאף בן אדם לא התחלף במהלך כל הערב). היא עשתה משהו חצוף במיוחד והביאה לנו חשבון ישר אחרי שהיא הביאה את המשקאות הראשונים. כאילו מה אני, רובוט, הייתי אמור לשלם וללכת? מחאה מטופשת, if there ever was one. בסוף הטיפ שלנו היה כמו השרות. עשר. בעצם המשמעות מתפספסת, אבל זה 10 שקל. יענו. עוד מילים כאלה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ההופעה של ברדוגו הייתה סבבה!</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הפוסט יהיה ארוך אני מבין, כי עכשיו אני רוצה לזרוק כמה מילים על הערב שעבר (יום שני ומייק'ס בו). ההופעה היייתה סבבה. החלק של האורחים, יותר מעניין. הגיעו מתן מלמד וחברים. היה נחמד לראות את רובם. אבל יש משהו פוגע בזה שאתה עברת משבר גדול בקשר לאדם מסויים (תחילת 2006 הגרועה), והחברים שלך שיודעים על המשבר הזה באים איתו לפאב כדי לראות אותך ואומרים לך 'היי, רק אחרי שנסענו חשבנו שאולי זה קצת לא בסדר שהוא גם בא, אבל זה בסדר נכון?'. זאת אומרת, כן, זה קצת לא בסדר. זה שאתם הלכתם לראות אותי ולא זכרתם את ההקשר האחרון שבו נפגשנו/דיברנו. כן, אולי אני לוקח את כל העניין של הסכין בגב (אם צריך) קצת יותר מדי ברצינות, אבל היי, עם כל זה שאני עשיתי חודש שלם תהליך של התאוששות - זה הגב שלי ומגיע לי להיות מריר או כועס או מה שאני רוצה. לא שזאת מטרה לשם עצמה - אני רוצה להרגיש יותר טוב, אני בדרך נכונה, אבל זה שחברים לוקחים את זה פחות ברצינות ממך, משהו בזה לא טוב לי. לא תורם לרצון שלי להישאר בקשר אמיץ איתם כקבוצה. מתן סבבה, אני יודע שהוא אוהב ולא היה רוצה לפגוע, אבל האדם הבעייתי הזה היה צריך לחשוב פעמיים ושלוש ואז להחליט שהוא לא מרגיש ראוי כדי להראות את עצמו בפניי. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ביום חמישי האחרון נפגשתי עם איילת לצהריים. הייתה לנו שיחה ממש טובה לא מזמן, על חברים ועל ציפיות מהם ועל זה שאולי צריך להנמיך אותן. יצאתי עם תחושה שאולי באמת אני צריך להרפות יותר, לא לחכות שמישהו יתקשר אליי כהוכחה שקיים קשר ביננו, אלא להרים גם טלפונים, לשמור על קשר גם כשהקשר כבר קצת מאחור. עשיתי כמה טלפונים כאלה מאז השיחה. אחרי שנפגשנו לצהריים קבענו שאיילת תעדכן אותי בערב לגבי אם היא נוסעת לצפון (ואז אני אבוא איתה) או שהיא נשארת במרכז (ואז אני אישאר איתה). בערב חזרתי הביתה ונחתי. כשהרמתי את הטלפון אליה היא נסעה כבר ברכבת - היא שכחה ממני ולא התקשרה. זה היה מאכזב, אבל עם זאת עצוב ומצחיק ביחד. זה כאילו היייתה דוגמא בשבילי כדי להפנים את מה שדיברנו עליו. התאכזבתי, אבל זאת סיבה לנתק את הקשר איתה, ששווה יותר מהפשלה הזאת. הרבה יותר. אבל הייתי רוצה לדעת שזה משהו שגם היא רוצה לפצות אותי עליו. אם מישהו פגע בי, אז שירגיש לא נעים. לפחות זה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">טקסט וטקסט וטקסט. צריך לעבור למצב מאוזן. ולישון.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">נפתחנו, הא?</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113866947801789230?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1138305251663776832006-01-26T21:18:00.000+02:002006-01-26T21:54:11.716+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">דף הכניסה לבלוגר שלי מספר לי נכון לכתיבת שורות אלו שביומן הזה יש 99 פוסטים. זה הופך את השורות האלה לפוסט ה-100. נכון, זה כולל איזה 2-3 רשומות זמניות שלא הפכו לפוסטים, אבל מה זה משנה. אם ויתרתי על למספר ימי שני, אני לא הולך לעשות עניין מכמה שורות של טקסט, לא כשמדובר בנקודת דרך של אחד הדברים היחידים שממש השקעתי בהם לאורך זמן ארוך כל כך.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לפני שאני ומירב היינו חברים, מירב ביקשה את עדי שתשאל את יואב עליי. יואב תיאר אותי במילה אחת, שהפתיעה אותי כששמעתי אותה ממירב, זמן מסויים אחרי זה. "משקיען". אני זוכר שלא הבנתי כל כך את זה, אבל מאוחר יותר דיברתי עם אלון ואז באמת הבנתי למה יואב התכוון. בכל זאת, הלכתי למייק'ס כמעט בכל יום שני שיכולתי. לא חשבתי על זה קודם כתכונה שמעידה משהו חיובי על אופי, רוב הזמן פשוט חשבתי שמייק'ס זה העוגן שלי ושמצדי שכל דבר אחר מסביב ישתנה, אבל יום שני במייק'ס נשאר וזאת נקודת הייחוס שלי. והכתיבה שהמשיכה לאורך כל התקופה הזאת, זה חלק מזה. ואולי זה עקשנות של חמור בשדה (או בכל מקום אחר) אבל אולי זה באמת משהו שקשור להשקעה. אני לא יודע. (לפני שזה ינפח לי את האגו, כדאי לזכור שאין סוף טוב לפסקאות על מירב והאופי שלי עכשיו מבחינתה לכל הפחות שנוי במחלוקת).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז מה לגבי סיכומים? או New Year Resolutions? או Resolutions ל-100 פוסטים הבאים?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני אמשיך בכיוון שבו אני הולך ואליו אני שואף בכמה השנים האחרונות. להיות מאושר. ולהיות שלם עם עצמי. דברים שכדאי לי לשפר? אני צריך להיות פחות סקפטי, יותר חברתי (אפילו שזה נשמע לי כל כך לא קשור לחוויית מייק'ס, אבל כל החודש האחרון היה להתגבר ולהתחזק ולנסות לצאת מהשליליות). להיזכר בכל הטוב שטמון, לחזור לאופטימיות (אפילו אם תהיה יותר זהירה). לאהוב ולסמוך, למרות שהעולם בכלליות רחוק מלקבל בזרועות פתוחות את האוהבים והסומכים. לבלות פחות זמן בקצוות הרגשיים של אושר עילאי ואכזבה מתסכלת. להיות באמצע טוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בלי קשר, בתקופה אחרת לחלוטין יכולתי להזדהות עם השורות הבאות, היום לא, אבל הן מספיק יפות לציטוט בכל מקרה. מתוך "רדיו בלה בלה" המבריק של החברים של נטשה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">"</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מי נגד מי?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מה החוק אומר?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אוהבת לא אוהבת עד שהפרח ייגמר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אם הכל קשור בכל</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">איך אפשר לחיות לבד?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הרגש או השכל או הכל בבת אחת?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ככה זה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לישון כל היום.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">להתעורר מאוחר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">להישאר ער עד סוף הלילה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ולסמן שעוד יום עבר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הבוקר הזה יהיה מיוחד למישהו איפשהו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">"</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">וגם</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">"</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עוד מעט צהריים</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">סוף הבוקר</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פרדי מאבד כוח, פרדי דועך</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כשהשמש באמצע השמיים </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">צריך לדעת איך</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לעמוד בבדיקה המדוקדקת שנערכת</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בטווח המוגבל של העיניים</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לשחק את הליצן?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לשחק את החכם?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">להיות אני</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">או להיות כמו כולם?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">להיות אחד ממיליון</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">או אחד למיליון?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">להשתנות כל הזמן</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">להיות הכל</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ודי</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">"</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בסוף לא יצא משהו שלם כל כך. ואולי זה הכי שלם בדיוק כמו שזה. אני כותב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113830525166377683?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1138143900025880872006-01-25T00:56:00.000+02:002006-01-25T01:05:00.026+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">מייק'ס ביום שני היה ממש אחלה, עם אורחי כבוד - יוני וליאור מהצבא, גנית ואורטל (במדים), עדי ורעות וניצן, וכמובן אנשי ה crew רונו רותם ושחר. יש לציין ששחר (הזכר) וגם גנית (הנקבה) הצטרפו ביום שני הזה ל Brew Crew ועכשיו הם בחברה טובה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אין לי כוח לכתוב על ההופעה - אולי אני אשלים מתישהו. במשפט אחד היה ממש אחלה. רונו הכריז עליה כאחת הטובות והאל יודע שהוא ראה מספיק.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אז בכל מקרה, עכשיו יומיים אחרי ואני חזרתי הביתה אחרי טיול רגלי מדוכדך בעיר. בהתחלה נפגשתי עם מכרה אבל היא נאלצה להיאסף על ידי אבא שלה מהר מאוד, כך שיצא שהלכתי המון מרחק רק בשביל להיתקל בה ואז בשביל ללוות אותה. כמה הטלפונים בדרך חזרה (עם הפסקת ספסל ארוכה מאוד) לא הוציאו אותי כל כך מהבאסה, אז עשיתי את הדבר השקול היחיד - הלכתי לאכול ואפל בלגי ולשתות סיידר חם. ופתאום הכל הרגיש קצת יותר know hope. או לפחות טעים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">בבית פתחתי את האימייל וגיליתי מייל מחבר של אח שלי מליטא שמחפש אותו - מצא אותי דרך האינטרנט. 15 שנה אחרי. וואו. אז אולי החוקיות היא שכשאתה מפנק את עצמך ואת המלצרית (בטיפ גדול מהצפוי) דברים טובים קורים לך. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אלבום מוערך נוכחי: The Roots - Everything Falls Apart.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113814390002588087?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com4tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1137803334905231012006-01-21T01:41:00.000+02:002006-01-21T02:28:54.976+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">כשכתבתי פוסט FAQ לבלוג לפני כמה חודשים, חשבתי שביססתי לעצמי את העקרונות המנחים. המסגרת שבה אני אכתוב, הגבולות שעוצרים אותי, ההתייחסות שלי לכתיבה. גראונד רולז. זה היה מיד אחרי שהעלתי את יומן ההופעות שלי (שהתפרש עד אז על כמה קבצי WORD מפוזרים בין כמה מחשבים) לאינטרנט. הרגשתי, לא מעט בגלל מיכל וההשפעה שלה עליי, שאני צריך להתנצל על ההצטרפות שלי לחלק הזה בתרבות ההמונים, הציצו בי, גלו את פרטי חיי המביכים ביותר. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פחדתי קצת שהכתיבה שלי תשתנה עכשיו כשהיומן הוא לא עוד לעיניי בלבד, אלא הוא שם בחוץ. למרות שבמשך כל הזמן שלא חשבתי להוציא את היומן לאינטרנט עדיין נמנעתי מלפרט רגשות ולהיכנס לנושאים אישיים מדי. גם בכתיבה שלי מול עצמי, היו לי הגנות וקירות. כתבתי ככה שאני יודע היום לזהות כשמשהו היה הרבה יותר עמוק או רגשי מהמילים על פני השטח. בפוסט אחד אפילו יש אקרוסטיכון (גאווה גדולה).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">המעשה שהלך הכי רחוק היה לשים מד-כניסות על הבלוג. עכשיו כבר היה לי כלי מספרי למדוד את הפופולריות של עצמי. ויותר, לגלות מאיזה אתרים/מנועי חיפוש אנשים מגיעים לדפים השחורים והנחבאים האלה. בעיני מיכל (אני מאמין) אני נשרף כעת בגיהנום - קומה מתחת לרוב יוצרי במה חדשה. אבל זאת לא מיכל שחשובה בניתוח הזה, אני מדבר על הביקורת העצמית שלי כלפיי. יש בזה משהו שאני חושב שהוא שלילי. יש בי שני כוחות מנוגדים - האחד רוצה תשומת לב ואת האהבה של ההמון בכל מחיר, השני רציונלי יותר, זוכר שלא תמיד צריך להיות על במה ושאותה תשומת לב ואהבה של המונים ללא שם אינה משמעותית כמו יחסים עם אדם אחד קרוב. הרבה פעמים אני מרגיש שאני בצד הרציונלי יותר, בעיקר אם אני מסתכל על היומן הזה שלי ועל ההבדל בין הצורה שבה התייחסתי להופעות לפני שנתיים לבין עכשיו. אבל עצם הנוכחות של היומן הזה כבלוג ציבורי באינטרנט, עצם זה ששפתיי אומרות את הכתובת או אצבעותיי מקלידות אותה מדי פעם, עצם זה שאני קופץ לעתים קרובות לראות מאיפה הגיעו האנשים שנכנסו, וכמה - כל זה אומר שאני עדיין מאוד מחובר גם לצד הראשון הזה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הסיבה שאני כותב את כל זה עכשיו היא שסיימתי שיחת טלפון אקראית עם אוהד (עילם) שהיה צריך מספר סידורי של windows xp. הוא היה בבית של חבר ובמהלך השיחה הוא מסר משהו שאמר בחור שנכח במקום. הוא אמר שהוא קרא את הפוסט האחרון שלי ושהוא היה יפה מאוד. ציטוט לא מדוייק, אני מאמין. הבחור הזה הוא אחד מהאנשים היחידים שאני יודע שחוזרים לבלוג מדי פעם כדי לראות מה קורה. אבל יותר מכל, הוא הבן אדם היחיד שאני יודע עליו שמכיר אותי רק מהטקסט הלבן-על-שחור הזה. אומנם אח של חבר של חבר רחוק גיאוגרפית, אבל בשורה התחתונה, בן אדם שלא פגש אותי מעולם, אבל מכיר אותי מרוב הטקסט הזה (או כולו). הוא לא קהל ללא פרצוף ושם, אבל הוא גם כן - כי הוא לא חלק מהעולם היום-יומי שלי. (ועם זאת, עכשיו אני כותב עליו - זה הכל מן התנגשות ז'אנרים וזויות ראייה ומושגים, כמו בסרט "אדפטיישן" המבריק.)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">סטטיסטיקה ואינפורמציה (ללא העלמה אינפורמציה). בחודשיים וקצת שיש מד-כניסות על האתר, היו 427 כניסות לאתר, 36 בממוצע ליום. רוב הכניסות הן בטעות או באקראי (כפתור next blog) אני מאמין, וגם הכניסות שלי נספרות. חוץ מכמה מקומות ממש נידחים באינטרנט, ניתן להגיע לבלוג בכמה דרכים - לינק מבלוג של אוהד, לינק מהבלוג של אינץ', לינק מהדף בבמה חדשה. כשאנשים מגיעים דרך מנוע חיפוש שאינו גוגל, אני גם יכול לראות מה היו המילים שהם חיפשו (והגיעו אליי). התוצאה קצת מפחידה, רוב האנשים מגיעים בחיפוש המילים "סקס" או "סקס עם חיות", למרות שהיו גם כניסות דרך "אחרי התחת" (לא צוחק) ו"בלי תחתונים". כמובן שכל מי שמשתמש במנוע חיפוש שהוא לא גוגל ובנוסף מחפש צירופי מילים כאלה הוא או ילד או אדם בעל מוגבלות רצינית בתחום האינטרנט (וכנראה בכל תחום אחר). עוד כניסות היו בחיפושי "מוזיקה להורדה", "גשם" וגם "עכשיו קוף" ו"מייק'ס פלייס". חוץ מ"אחרי התחת" שהיה מאוד מפתיע, הייתה גם כניסה אחת דרך "אדם לאדם זאב". מי שרוצה יכול לחפש את כל אלה במנוע החיפוש של msn.co.il ולהתרשם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עכשיו כתבתי הרבה טקסט ואני לא יודע למה. לגבי הפיסקה הקודמת, רציתי לחלוק את זה כבר כמה זמן. לגבי רוב הפוסט, אני חושב שאני מנסה לתת ביטוי לתחושה החדשה שלי בקשר לכתיבה פה. כן, יש שינוי, כן, נפתחנו. בסופו של דבר מי שנכנס בעיקר הוא חבר (אני מתכוון לזה שיש קבוצה קטנה של חברים שחוזרים הרבה, וגם לזה שיש לי הערכה רבה לאלו שחוזרים הרבה), או לפחות מכר, או מישהו שרק עובר לרגע בחיפוש סקס עם חיות. ומול כל אלה, עם או בלי מודעות (או עם מודעות בחלק מהזמן) אני נחשף ברמה מסויימת וזה בסדר מבחינתי. לא הכל יוצא, אבל הכתיבה לא מרגישה עצורה. טוב לי להוציא, על המסך. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני לא יודע מה להגיד למי שקורא. וזה לא באמת משנה, כי אני כותב יותר בשבילי מאשר בשביל מישהו אחר. מי שחוזר, עידו, רונו, עלמה, ואחרים, אני מעריך את זה. גם בלי פנים, זה אומר שמישהו רוצה לדעת אם אני בסדר או מה קרה. וזה משהו שחסר לי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עכשיו אחרי שכל זה יצא (ובתקווה אני אוכל לכתוב פוסט FAQ יותר עדכני מתישהו) אני יכול לחזור לצפות בפרקי העונה השלישית של בבילון 5. ואין מה לדאוג, בינתיים עוד לא קרה כלום למר גריבלדי.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113780333490523101?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1137630720358421692006-01-19T02:12:00.000+02:002006-01-19T02:32:00.370+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">רציתי לכתוב את הפוסט על יום שני האחרון - וזה נדחה עד לעכשיו (עת חזרתי פעם נוספת ממייק'ס אחר ערב גדוש) ולכן אני אנסה לסגור את הקצוות.<br /><br /></span><div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">אז בקשר ליום שני. עדי נשארה בבית במשבר ובמייק'ס פגשתי את רונו וגם את רותם, שיר ושחר (רותם ושחר מתמידות בתקופה האחרונה). לפני הערב הייתי אצל ויקטור והתאמנו ביחד על שיר שהתכוונו לעשות. yeepee הפתעות. אחרי שהתאמנו ויקטור הלך לשיעור גיטרה, אני אכלתי 400 גרם המבורגר (מפגש ברלין תודה ששאלתם) וחזרתי לתל אביב. נפגשנו מאוחר יותר בכיכר וצעדנו יחד למייק'ס. </span><span style="font-family: arial;">עדי נשארה בבית במשבר אבל פגשתי שם את רונו (כיף לראות אותו) וגם את רותם, שיר ושחר (רותם ושחר מתמידות בתקופה האחרונה).</span><span style="font-family: arial;"><br /><br />ניגנתי שיר של נירוונה (About A Girl) שיצא לא רע, אבל הדגש של הערב היה מבחינתי (ואני מקווה מבחינת כולם) השיר שעשינו יחד אני וויקטור, בעודנו לובשים משקפי שמש וארשת פנים רצינית וכסחיסטית. FUCK YOU I WON'T DO WHAT YOU TELL ME! השיר היה Killing in the Name of של Rage Against the Machine. לדעתי יצא די מגניב. ויתרנו על התוכנית לרסק קופסת קרטון בעזרת מחבט בייסבול, אבל המסר עבר. עם הממסד לא מתעסקים. או ההיפך, מתעסקים רק עם הממסד. משהו בכיוון.<br /><br />טוב עכשיו מעבר חד. יום רביעי. (עכשיו).<br /><br />לא חשבתי שאני אגיע למייק'ס כי הלכתי יחד עם יוני מהצוות להופעה של ענת דמון שהתחילה ב - 22:00, מועדון הקולטורה. היה כיף לשמוע את השירים שלה בלייב, למרות שיש לה עוד דרך לעשות כדי שההופעות יתקתקו. בסוף ההופעה הלכתי אליה ואמרתי לה שממש אהבתי את האלבום ואיחלתי לה בהצלחה בנסיעה הצפוייה לפסטיבל קאן. היא ביקשה לדעת מי אני, ואמרתי שאני סתם אחד שאהב את האלבום. היא לא הסכימה לקבל ואמרה "אני ענת, ואתה?". עניתי "פרנקי" והיא חייכה ואמרה "אתה פרנקי 83?". פעם ראשונה שזיהו אותי לפי אימייל (חיוך). הייתי די מוקדם ברשימת התפוצה, אז כנראה שנחרטתי. היא שמחה לראות אותי ואמרה שכשהם יחזרו לארץ ויופיעו אז יהיו צ'ופרים לחברי האתר.<br /><br />כשהכל נגמר היה עוד מספיק מוקדם אז הלכתי למייק'ס, ללא גיטרה, נתון לחסדי גיא המנחה. עדי הגיעה גם (וטוב) וחוץ ממנה היו שחר וחבר שלה, ורותם ובחור מוכר וותיק שהשם שלו לא עולה לי כרגע. נתתי לגיא להזיז אותי קדימה ברשימה בשביל בן אדם אחד שיוצא אחרון לעיתים קרובות מדי (גיא אמר). ואז קצת לפני שהייתי צריך לנגן הסתכלתי מסביב ושאלתי את עדי אם היא לא חושבת שהבחורה שיושבת מאחורה ממש דומה למירב. היא הסתכלה עליה ואמרה שזאת היא - ורצה לברך אותה. טוב, פה משהו בתוכי קצת קפץ החוצה או נפל פנימה, אחת מהאפשרויות. נזכרתי ביום רביעי לפני הרבה זמן, כשאלון אמר לי לא להיות לחוץ מהסיטואציה (אפילו שזה היה מאוד שונה אז). כשעליתי הצלחתי לנתב את כל התחושות הלא רגילות לאנרגיות חיוביות בהופעה, ואני חושב שזה הלך טוב. כולל שיר של אביב גפן שרציתי לנגן כבר הרבה זמן: "חלומות גדולים". גירסה טובה של tribute וגם עכשיו קוף לבקשתה של שחר והחבר. סך הכל הייתה הופעה מוצלחת ואנרגטית וכיפית. אבל החלק מסביב היה קצת מוזר, עם מירב.<br /><br />עדי לקחה אותי הביתה באוטו שלה, בדרך שמענו טורי איימוס. ועוד איזה - השיר הראשון היה Crucify שמיד הזכיר לי את איירין. אחר כך עדי העבירה ל - Silent All These Years ומכאן הכותרת של הפוסט. סוף הנסיעה, אני יוצא מהאוטו וחסר לי עוד זמן של חיבוק או להשעין את הראש על מישהו קיים. אבל לילה טוב.<br /><br />לילה טוב.<br /><br /></span><span style="font-family: arial;"></span></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113763072035842169?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1137354957322260532006-01-15T21:38:00.000+02:002006-01-15T21:55:57.380+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">יום ראשון, 18:30 ומאבק פנימי נוסף מסתיים בניצחון של הצד שאומר לנסוע לצפון תיכף ומיד. למרות כל הכוונות הטובות, לצד השני במאבק עדיין אין כל כך סיכוי. המחשבה שכל תוכנית אחרת אולי לא תצלח בגלל נסיבות רגעיות משתנות (ללכת לויקטור או להיפגש עם איילת - בילויים שלי כיחיד לא נראים לי כיפיים בקור הזה) לא נותנת לי לחזור לתל-אביב. אני לא רוצה להיות בדירה אלא אם כן אני בדרך למשהו, או למישהו, או לאנשהו. בתוכי השלמתי כבר שככה ייראו השבועות הקרובים, עד הכניסה לקבע, היציאה מהדירה והכניסה לדירה אחרת כלשהי (בסדר הזה). נכון, יש עוד מה לעשות במרכז, יותר מאדם אחד שאני רוצה לפגוש, אבל כרגע אני לא אוהב חוסר וודאות ומעדיף כבר לנסוע לבית הורים וזהו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הסיבה שאני כותב. אחרי שכבר ירדתי מהרכבת ורגע לפני שנכנסתי לאוטו של אבא (המסיע) הטלפון צילצל. זה לא היה מהבנק. זה היה ברדוגו - אחרי כמה חודשים שלא דיברנו בהם. הוא הזמין אותי להופעה שלו במקום בשם 'המכה' (כמו העיר באיסלם) שלא שמעתי עליו. לא יכולתי לבוא, אבל ההזמנה הייתה משהו ששמחתי לקבל. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אולי זמן עוזר להרבה דברים. יש אנשים היום שאני מדבר איתם ואני יכול להגיד בוודאות שלפני שנה או שנתיים הייתי משוכנע שאני לא אדבר איתם יותר בחיים. מצד שני, יש לפחות אדם אחד שלא הייתי מאמין לפני חודש שאני לא ארצה לדבר איתו יותר. ברנדה צ'נובית' (עמוק באדמה) אומרת: הדבר היחיד שבטוח זה שהכל משתנה. זה קצת כמו להגיד כלום, כנראה, אבל זה משהו שכדאי לזכור - במקום להיות בשוק לגבי לאן כולם הלכו פתאום.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ואולי הזמן עוד יקבור את הסקפטיות החדשה שלי.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113735495732226053?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1137268728549314592006-01-14T21:53:00.000+02:002006-01-14T22:04:16.266+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">ביום שלישי, אחרי יום שני המתואר בפוסט הקודם, כבר בתחילת היום הבנתי שאני חולה. אחרי ביקור לא מוצלח במרפאת קצין העיר (כישלון המערכת הצבאית הרפואית מעולם לא נראה לי חד יותר) הגעתי בכל זאת לעבודה/צבא שלי. אחרי שהתפתלתי קצת בין המשרדים הודעתי לבוס שאני הולך הביתה - וכאן בקריות העברתי את הזמן עד הסופ"ש. שלשוש, כמו שמישהו אמר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני די בטוח שלא מזמן אמרתי שחבל שאני לא חולה. Careful what you wish for כנראה. אבל הזמן עבר טוב. ליטרים רבים של תה, אוכל ביתי והמון המון שעות שינה שהושלמו. גם החלומות היו טובים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז יום ראשון אני מתחיל ניסיון נוסף לשבוע רגיל. מה שלא הלך בינתיים (שנת 2006).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בהצלחה לכל המעורבים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">שאלה לסיום. איפה ישנם עוד אנשים לדבר איתם על בבילון 5? (גיליתי את הסידרה באיחור אופנתי של 13 שנה).</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113726872854931459?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1136853898096567562006-01-10T02:31:00.000+02:002006-01-10T02:44:58.116+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">a</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">בשבוע שחלף הייתי בצפון כל יום. דילגתי על מייק'ס ביום רביעי כי לא הרגשתי (עדיין) במצב טוב מספיק. בסופ"ש יצא לי אחרי הרבה זמן באמת לנוח ולא לעשות כלום - וחבל שיש כל כך מעט זמן בסופ"ש. אינץ' עושה את הזמן בקריות להרבה יותר טוב - זה בטוח.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ביום ראשון חזרתי לדירה, ותוך 20 דקות כבר הייתי בדרך החוצה. רק לשמוע את השותפים שלי מדברים ביניהם עשה לי תחושה פיזית של בחילה. ופה מזל שיש ויקטור. ויקטור הציע לי לפני כמה זמן לבוא ולהתנחל אצלהם בדירה מתי שאני רוצה. זה היה מאוד אדיב מצידו, וכמובן שסירבתי בנימוס (רוסי). אבל זה היה עד שביקרתי אצלהם בדירה, לפני שבוע בערך. היא ענקית - אתה יכול להחביא שם משפחה ואלו שדרים (בדירה) לא ישימו לב. החלטתי לא לסרב כשזמן אמיתי של מצוקה יגיע. ככה שביום ראשון לא הרגשתי רע כשביקשתי מויק לממש את הטובה. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">התחושה בבית שלהם היא מאוד שונה משלי. צחקתי עם השותפים שלו לדירה (עדיין מנסה לזכור את השמות) וניגנו ביחד עד 2 וחצי. כשקמתי בבוקר, על הספה בסלון, הדבר הראשון שראיתי זה את הזריחה מעל רמת-גן. נשמע לא מרשים כל כך, אבל אני משוכנע שלא יצא לי לחייך ככה בבוקר כבר הרבה זמן. אחר כך ויקטור קם וחזר למיטה שלו (מאוד בוגר מצידי).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בהתחלה עוד חשבתי על לא ללכת למייק'ס. לא הייתי בטוח שזה ירגיש טוב. בסוף החלטתי שיהיה בסדר והתארגנתי. עדי אספה אותי מהבית - לקחתי את הקלידים הפעם. הכנתי כמה שירים שיצאו לא רע כל כך. יצא לי גם לנגן יחד עם עדי, שירי, ויקטור וצמד חבר'ה שרצו ליווי ל Fuck Her Gently של ה - D. את שארית הקול שהייתה לי הוצאתי בסוף הערב על Tribute לבקשת בחור נחמד בשם שחר. הוא וחברה שלו, טטיאנה (רוסיה כמדומני) נשארו במיוחד לשמוע את הביצוע, והיה מאוד כיף לתת אותו בשבילהם. שחר סיפר לי שבתור פצוע בפיגוע אחר, היה לו לא קל לבוא למייק'ס. אני שמח שהוא בא, ובאמת עשה לי טוב לראות אותו נהנה ולשמוע מילים טובות. וטטיאנה אמרה שאני מגניב, אז נראה שהושגה מטרתי על כוכב לכת זה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">באו לא מעט אנשים טובים, וביניהם עוזי, רוני והחדש שלו בצוות אסי (בליווי 2 ידידות שראיתי אותן קודם), רותם ושחר. גם אחות של שירי (שרצתה ממנצור כפות על התחת בזמנו) התחכה בנוכחים. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עייף מדי וגרון כואב. לילה טוב. קרוקשאנקס.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113685389809656756?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1136243856621491332006-01-03T01:06:00.000+02:002006-01-03T01:17:36.633+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">יום שני, השעה קצת אחרי אחת בלילה. אני בדירת ההורים (הבית) בקרית אתא. אחד מימי שני מעטים מאוד שבהם אני לא במייק'ס, מרצון.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לא הותקפתי במבול טלפונים כמו שקורה מדי פעם (רותם, שירי, רוני ואחרים רוצים לדעת אם אני אגיע). אבל לא נורא - אם הייתי רוצה את תשומת הלב אז הייתי הולך היום. כמו שכתבתי קודם, ויתרתי על זה להיום.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני קצת יותר בסדר, אני מניח. אחרי שניהלתי כמה שיחות טלפון שעזרו ל, אני מתחיל להתעייף מזה. לפחות מהתחושה הכללית. עדיין יש הבזקים של להרגיש רע, ואני מקווה שהם יפחתו וייעלמו בזמן הקרוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פתאום הכתיבה שלי שברה עוד קצת מסגרות ומגבלות ששמתי לעצמי. אני לא בטוח כמה אני אמשיך עם שובל המחשבות הזה (זרם תודעה) אבל לעכשיו זה היה קצת תראפי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">שיר: Zero 7 - In The Waiting Line</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113624385662149133?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1136203893301295582006-01-02T14:07:00.000+02:002006-01-02T14:11:33.303+02:00<div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחרי שביליתי כמה שעות אצל איילת (שכנה) ואחרי שדיברתי (באמצע) איתו בטלפון (לעצת אלון) ואמרתי לו את כל מה שאני מרגיש, הרגשתי הקלה מסויימת. היא די נעלמה היום בצהריים כשדיברתי על זה עם עוד מישהו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זמן - בואו ניתן לו לעשות את שלו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אבל לבינתיים, היום אני לא אלך למייק'ס.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113620389330129558?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1136145122184985102006-01-01T21:40:00.000+02:002006-01-01T21:52:02.216+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">אני מרגיש חושך כמו שלא הרגשתי הרבה זמן. אחרי דקה וחצי של לשכב במיטה ולהביט למעלה, התחושה הדומה היחידה שהייתה לי בזיכרון היא כשחזרתי לפנות בוקר לדירה אחרי ששדדו אותי. לשמוע את עצמי נושם בכבדות, לבהות ולתהות. לרצות לבכות. קצת להצליח.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לקח קצת זמן עד שענן האלכוהול הסתלק מעליי, ורק בערב התחושות הפכו לחדות, אחרי שדיברתי עם כמה אנשים זה התחיל באמת להרגיש. תחושה שאני רוצה להסיר את העור שלי מעצמי, להעיף ממני את המראה שאני לא יכול לסלק. ועכשיו אני כבר לא מנסה - זה לא עבד כל היום, לא משנה איזו מוזיקה ובאיזה ווליום הייתה לי באוזניות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ועכשיו אחרי שאני מנגן את הסצינה בראש, במטרה להרגיש ולשחזר, אני כל הזמן נתקל בתחושה עצומה של כעס עצור. God, או fuck, או What the fuck. ושוב הרצון להעיף את זה למקום אחר. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני לא יודע מה לעשות עם עצמי בינתיים. ברור לי שזה ירגיש טוב יותר עם הזמן, אני לא יודע 'האנשים המעורבים לאן'. אלון אמר לי שאני צריך לדבר איתו ולהבהיר לו כמה חרא אני מרגיש. אפילו שהחיוגים האחרונים שלי לא נענו - אני לא רוצה לחשוב על זה יותר - הייתי רוצה להקפיא את עצמי עכשיו, כמו שאני, ולא לזוז עד שהפלאפון יצלצל. אני לא רוצה ליישב את זה בתוך עצמי. אני רק רוצה להוציא החוצה איזה יום מגעיל היה לי וכמה חרא לי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">למי שמודאג מהשורות והפסקות - אחלה. מותר להגיד מדי פעם הצילו. אני מתחבט בין הרצון להרגיע, לבין חוסר הרצון להסביר. הכל זה סתם סיפור מטומטם שגורם לי לפקפק במוסד של חברים (וזה לא שאני מרגיש הצלחה אחרי הצלחה בתחום הזה). ולהוריד עוד מישהי שהעלתי לרמת שלמות מה - pedestal שלה (שלי). לפחות לבינתיים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">קללות פה.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113614512218498510?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1136102438604854862006-01-01T09:53:00.001+02:002006-01-01T10:00:38.606+02:00<div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני חייב להודות שהשנה החדשה התחילה חרא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">רגל שמאל.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אוקיי אז הייתי אופטימי, ועכשיו אני מרגיש באסה - אין חדש. ויהיו עוד כמה וכמה וכמה כאלה בדרך אל האושר (שיהיה). ומה זה משנה מי מתגלגל עם מי על הרצפה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">איך מוציאים תמונה מהראש? (כנראה שלא כותבים על זה, כי זה בטוח לא עוזר).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">קיבינימט. יום ראשון - חודש ראשון, ה-1.1 (2006). טוב - נו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">שיר. PJ Harvey - The Dancer.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113610243860485486?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1136049766078756332005-12-31T17:17:00.000+02:002005-12-31T19:22:46.126+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">עשיתי קפיצה קטנה לארכיון הפוסטים - והסתכלתי על ינואר השנה ועל דצמבר אשתקד. לא עשיתי שם סיכומי שנה ולא רשימת הבטחות וציפיות מ-2005. אני יכול להגיד שהייתי שונה, אבל אין לי משפטים ספציפיים לצטט, אין משהו דרמטי מדי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בכל זאת, השנה הזאת הייתה עמוסה. לפני שנה הייתי ביחד עם מירב. ואחר כך היו עוד כל מיני סיפורים והרפתקאות, חלקם יותר משמעותיים, חלקם פחות. מה שבטוח, היה מעניין. וגם - היה מספיק. זאת אומרת, אני חושב שמספיק לי - נכון לעכשיו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בתקופה האחרונה (לא זוכר אם כתבתי על זה או לא) אני מרגיש שמיציתי את חיי תל-אביב ברמת היום-יום (לילה-לילה). אני רוצה להישאר קרוב, מספיק קרוב כדי שזה יהיה נוח, אבל אני לא חושב שאני צריך להיות באמצע כל זה. למעשה, אני אשמח לחברים טובים או למערכת יחסים משמעותית שייקחו קצת את הפוקוס אליהם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">* (אני חייב להגיד משהו על עוצמתה של הדחקה. בזמן שהקלדתי את הפסקה הקודמת חשבתי עליה מילולית. פתאום המילים "אני רוצה להישאר קרוב" הדהדו בראש שלי, ונזכרתי למרבה האימה בשיר קיטשי ומתקתק שכתבתי והלחנתי אי שם בגיל 15 - כשסימון פ' היה חבר של נדיה ד'. "אני רוצה להיות קרוב, להיות קרוב אלייך / אני רוצה להישאר..."... אני לא חושב שהשיר הזה עלה לי בראש פעם אחת במהלך 4 השנים האחרונות. רק שני החתולים הזהים של מטריקס חסרים לי עכשיו (רק האחד הרגיל שלי יושב פה, ולא מראה שום סימנים לכוונה לחזור על עצמו)).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">טוב אז 2006. יאללה מערכת יחסים משמעותית. אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש כן קצת אופטימיות לקראת השנה הזאת. עם הכניסה לקבע אני אחווה לראשונה עצמאות כלכלית (לטוב ולרע). אני אצא מהדירה שלא נותנת לי תחושה של בית. ואני נמצא במקום טוב מבחינה מקצועית (בצבא). יש לי שכנה קטנה שעושה לי טוב. (אני נזכר בלי קשר לתוכן בשיר של ארקדי דוכין מתוך 'כוכב האהבה', "למה אתה פוחד מאהבה?"). יש לי כמה אנשים שטוב איתם בצבא. יש לי (עדיין) כמה אנשים שטוב לראות אותם במייק'ס.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז שנה טובה לכולנו. או כמו שצעק ברוסית גבר גרוזיני ברחוב (בן-עמי קרית אתא) אתמול בערב: "שנה טובה לכם. לכל מי ששומע אותי!"</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ואם לשמוע שיר אחד שאני ממליץ עליו, למה לא Janet Jackson - Someone to Call My Lover.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113604976607875633?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1135690280019940512005-12-27T15:09:00.000+02:002005-12-27T20:50:38.220+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">בגלל שאני בקורס השבוע, אני נהיה פנוי בשעות די מוקדמות. לכן החלטתי לנצל את ההזדמנות ולעשות משהו שאני לא מספיק בדרך כלל - להיפגש עם מישהו/מישהי שאני אמור לנגן איתו/איתה ולהתאמן קצת לפני, כדי שזה ייצא סביר יותר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">גנית הודיעה לי בשמחה שהיא תהיה במרכז (היא הפכה לשרמוטת מייק'ס לא קטנה) אבל היא התעכבה באיזה אירוע חנוכה בצפון, אז נסעתי לויקטור והשותפים (רמת-גן). כשהייתי בדרך גנית התקשרה ואמרה שהיא הרגע חזרה, אבל היה קצת מאוחר לזה - ביליתי שעה וקצת בלהגיע לבית של ויקטור.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בבית של ויקטור ישבתי וסיפרתי סיפורי מייק'ס אהובים לעתודאים החביבים. היה חסר רק את הכלב הזקן ששוכב על שטיחון ליד האח. בעצם, גם האח היה חסר. הדירה שלהם היא גדולה מאוד. אולי יש אפילו אח איפשהו (יש שם ביד'ה, ואני בוודאות לא כתבתי את המילה הזאת מעולם לפני זה).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחר כך ניגנתי עם ויקטור. הוא השמיע לי כמה שירים שלו, שחלק זכרתי קצת מפעמים קודמות במייק'ס. הן נשמעים כמו החלק הטוב יותר של הניו-מטאל. הלחנים ממש טובים מבחינת הרמוניות, השירים קליטים. מה שחסר זה את הגיבוי של המון דיסטורשן ותופים (מה שלדעתי יכול אולי לפגוע, כי השירים יישמעו הרבה יותר דומים ללינקין פארק ממה שצריך), ואולי שירה עוצמתית יותר מצד ויקטור. נזכרתי בטיפים שקיבלתי מהמיני-גורו שלי יואב (בהכנות להופעת הפרידה שלו) והעברתי חלק מהם לויקטור, אולי הם יעזרו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עבדנו על שני שירים ביחד, זה היה די נחמד. אם ייצא לנו לעשות את זה יותר - אז אולי אנחנו נוכל ללמוד אחד מהשני - אני מאוד צריך ללמוד יותר טכניקה, וויקטור צריך להשתחרר יותר ולהעלות את האנרגיות בביצוע (זאת אומרת לכוון אותן לקהל).</span></div><div align="right"></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחר כך נסענו (אני, ויקטור ויובל - חברו בעל הגיטרה השחורה) באוטובוס 66 (אם רק ידעתי שעתיים קודם יותר שיש תחנה שלו ליד ז'בוטינסקי 55) למייק'ס. באוטובוס ישבו פרחות בנות 15 שעישנו בתוך האוטובוס. תקועים ביניהם היו זוג חרדי (בלון מחשבה אפשרי: "פנינה, בואי נעשה רק 8 ילדים").</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כשהגענו היה כבר 23:30, המקום היה עמוס באמריקאים שעשו רעש ונהנו בחלק הקדמי, ליד הבמה. התמקמנו ליד גנית וחברתה הלא-רוסיה אורטל. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מכאן הערב היה לחוץ ולא הכי כיף בשבילי. ברי היה צריך מישהו שיעלה מהר ויעשה שירים שמחים/מקפיצים/משמחי אמריקאים, ולא שירים "אחרים". בהתחלה לא רציתי לעלות אבל אחר כך אמרתי, נו טוב נעשה קצת tenacious D יהיה טוב. אבל באותו הערב עליתי גם עם ויקטור, שירי, גנית ואפילו עם עוד בחורה שהייתה צריכה מישהו שילווה אותה. ובקושי הייתה הפסקה בין כל הדברים האלה. לא נהניתי מהלחץ הזה - ולא נהניתי מלחנוק את הבמה. כי אני לא מאמין בלהיות על הבמה כמה שיותר. הרבה יותר טוב להיות קצת ולהשאיר רושם חזק, מאשר להיות רוב הזמן על הבמה. וגם אנשים שאוהבים את מה שאני עושה, כמו יואש, אמרו לי פעם שאני צריך להימנע מהמצבים האלה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז קצת בכל זאת על כל החלקים של ההופעה. עם ויקטור עשינו את Don't Look Back in Anger של Oasis, שיצא פחות טוב מאשר בבית, אבל עדיין זה יכול להיות שיר מוצלח - יש תפקידי קולות מגניבים בפזמון. וגם את השיר שלו 'בת 16' - שצריך להפוך בו את התפקידים - צריך שויקטור יעשה את הפאנצ'ים ולא אני. עוזי בא ואמר לי שאני לא אפספס שום הזדמנות להגיד מילים גסות/פרובוקטיביות על הבמה (אבל לא בשביל זה עליתי!!).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עם שירי עשינו שירים יפים - Damnit Janet מתוך RHPS, את Fever שיצא יותר טוב מהרגיל, ולבסוף את Son of a Rabbie Man (חיוך) של Dusty Springfield. שירי שרה ממש טוב, כי היא הייתה באמת שמחה על הבמה. מתישהו אנחנו עוד צריכים לעשות עוד כמה שירים מ'רוקי' - ראיתי את הסרט שוב לא מזמן ונזכרתי כמה חלק מהשירים יפים. כשיהיו לי קלידים אני רוצה לעשות את Blue Skies (אני חושב שככה קוראים לשיר).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לבסוף, גנית, ידידתי הלא חיפאית. חבל לי שלא יכולתי לשבת איתה ועם אורטל (ועם ויקטור ויובל) במשך רוב הערב במקום להתרוצץ. אבל עלינו ועשינו את השירים שלנו: טוב לבד (אמיץ לשיר שיר על אוננות) של אפרת גוש, Bizarre Love Triangle (במקור של New Order אבל גנית הכירה איזו גירסא אקוסטית שלא שמעתי מעולם). ולבסוף, Breaking the Girl של Red Hot Chili Peppers - שהיה ממש מדהים לדעתי מבחינת השירה שלה. אפילו שגנית לא הייתה מרוצה מעצמה, היא הכניסה כל כך הרבה נשמה לשיר הזה, שזה היה ממש כיף להיות איתה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זהו, זה הסיכום. ורק עוד דבר אחד - טוני, שהיה באחת הנפילות שלו מבחינת המצב רוח, היה ממש עצבני עליי ועל כולם (ברי קיצר לו את ההופעה בשביל שמישהי שהייתי צריך ללוות תוכל לעלות). מה אפשר להגיד. לומדים. יש ימים ויש ימים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ואם אתם הולכים לשמוע רק שיר אחד בהמלצה שלי - אז למה לא Zero 7 - Destiny. (אין סיבה).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113569028001994051?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1135512861069433632005-12-25T13:32:00.000+02:002005-12-25T14:14:21.083+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">כשהעברתי את יומן ההופעות לאינטרנט הצלחתי סוף סוף לסדר את כל עניין המספרים של ההופעות. מייק'ס פלייס מספר N + תאריך. תבנית. וברוב הפעמים שלא כתבתי על יום שני כלשהו, זה היה כי לא הייתי שם. במקרים מעטים כתבתי שאני לא זוכר כלום, אבל רוב הזמן הכל הופיע, ועם פלייליסט למהדרין.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כשהיומן עלה לאינטרנט ויכולתי באמת לדעת את כל המספרים, היתה לי מחשבה כזאת של לכתוב עד להופעה מספר 100, ואז להפסיק לספור. ואולי לעשות משהו מיוחד במייק'ס בשביל המספר המיוחד. אבל הלכתי לאיבוד. תקופות העליות והירידות האחרונות גרמו לזה שגם כשהייתי במייק'ס לא תמיד מצאתי כח לכתוב על זה. ניסיתי לשחזר חצאי ושלישי פוסטים אבל נראה לי שלא עוד. עצרתי באזור 69 ועוד 30 הופעות זה המון - אולי שנה (בהתחשב בזה שיש ימי שני שלא יוצא ללכת, או שלא רוצה ללכת). אז די עם מספרים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הסרתי את העול ואת האחריות מעצמי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">למי שקורא בשביל לדעת מה קורה במייק'ס, אין מה לדאוג, אני עדיין כנראה אתמקד בחלק התל-אביבי של החיים שלי. אז כנראה שאני עדיין אכתוב על מייק'ס ולא מעט. (פססט. יש גם סופ"שים בקריות כשאני נפגש עם פיליפ או הולך לפאב עם מיכאל או רץ עם אינץ'). </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ולמי שקורא בשביל לדעת מה קורה איתי - אתם יכולים להישאר. כנראה שנהיה אישיים יותר. או כדברי Eminem:</span></div><div align="left"><span style="font-family:Arial;">"So get ready, cause this shit's about to get heavy,</span></div><div align="left"><span style="font-family:Arial;">I just settled all my lawsuits (Fuck You Meyrav!)"</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">מילים כדורבנים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ולאחר שכתבתי את כל זה - רק רציתי לכתוב ולזכור שביום שני הקודם נתקלתי במייקל (במייק'ס) וחוץ משיער ארוך יותר והרבה פחות שתיה - לא השתנה כלום. (חיוך). מה שכן - הוא בא עם נחש (לא זוכר את השם שלו) והלביש אותו על כל בחורה שאפשר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ועוד דבר - גנית באה (כיף לראות גנית מאוד) עם חברות ושרנו ביחד 3 שירים. ה-2 האחרונים גרמו לברי ממש ממש ממש להתלהב (וזה דבר טוב).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פלייליסט תקוע באוויר:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אפרת גוש - טוב לבד (אוננות כבוד)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">The Beatles - Across the Universe</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">The Beatles - Hello Goodbye</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">שבוע טוב.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113551286106943363?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com2tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1135017403811692082005-12-19T20:23:00.000+02:002005-12-19T20:36:43.826+02:00<div style="text-align: right;"><span style="font-family: arial;">עוד לפני שאני מספיק לעדכן על 3 ערבי מייק'ס (מה שכנראה אני כבר לא אעשה), אני צריך להכניס פה איזה פוסט.</span><br /> <br /> <span style="font-family: arial;">אוקיי אז אני כל הזמן אומר למי שרק שואל, איך זה מוזר שכמעט כל מי שהיה במייק'ס כשאני התחלתי לבוא כבר לא שם. חלק עזבו לחו"ל לזמן ארוך (יואב), חלק עזבו לחו"ל לזמן בינוני (אלון), חלק הפסיקו לבוא מסיבות אישיות (מגנוס, ברדוגו), חלק עברו דירה (אה.. שוב מגנוס). ובהרבה ימי שני אני רואה את הקבועים החדשים, הדור הבא אפשר להגיד, ואני חושב ואיי, אני זקן. אני יודע, זה צריך לגרום לחיוך, כי גם בקרב אנשים שבאים מעט, מן הסתם יש אנשים שבאים למייק'ס מלפני שנים - אני רק שנתיים). למשל רותם שם מהרבה לפני, וגם עדי ארז.<br /><br />בקיצור, למה אני כותב את כל זה - כי לירון סיפרה לי במייל שגם היא, מסיבותיה שלה, לא תבוא כל כך החל מהזמן הקרוב. ואפילו שאני ולירון לא מכירים הרבה זמן, זה עוד חלק ממייק'ס שהולך. אבל בהצלחה לך בכל הדרכים לירון. סתם בשביל הטקסט, אנחנו עוד ניפגש ונדבר.<br /><br />וכבר קראתי לפוסט הקודם "זה שנשאר". אז זה כאילו "זה שנשאר 2 - על כנפי נשארים". או משהו.<br /><br />תוך כדי הקלדה, נזכרתי שהיום נתקלתי במקרה בחיילת שנראתה מוכרת. לא הייתי בחיים מנחש שזאת היא, רק אחרי שהתחלנו לדבר - ליבי המלצרית. בלי הקעקועים, הבגדים השחורים (והקרועים) וכמובן התפריט, היה מאוד קשה להבין מאיפה היא מוכרת לי.<br /><br />בברכת קרוקשאנקס החתול.<br /></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113501740381169208?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1134065478574519732005-12-17T23:04:00.000+02:002005-12-17T23:04:37.190+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;"><החלק הראשון -הדראפט- נכתב ב-08/12/05, 19:43></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אני גר בתל-אביב. אבל לא תמיד. מהרבה סיבות אני מרגיש שאין לי באמת בית בתל-אביב. יש לי דירה, מיטה וגג מעל הראש, אבל בגלל בעיות השותפים הרבה פעמים אני לא מרגיש שיש לי בית. מייק'ס ובלום ותוכניות אחרות באמצע השבוע עוזרות, אבל כמו שכתבתי קודם, יש ערבים שבהם לא בא לי (יום שלישי?) ויש סתם ערבים נטולי תוכניות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פעם הייתי בורח יותר פעמים לצפון. יותר כשהייתי גר באכסניה. אז היו לי הרבה סיבות לחזור ומעט מאוד להישאר. בתקופה האחרונה דווקא הפסקתי להרגיש ככה, אולי כי רוב הערבים היה משהו לעשות. אבל ביום רביעי הזה הייתי חייב לברוח. קרתה איזו טעות בנקאית, אין לי כוח להסביר, אבל יצא שפתאום הייתי במינוס 60,000 ש"ח. לא נורא, הכל יוסדר במהלך הימים הקרובים ואני אחזור למינוס הקטן והנורמלי שלי, ואולי אפילו לפלוס פצפון (אם ההורים יעשו ג'סטה). אבל כתוצאה מהסיפור המשונה הזה לא יכולתי למשוך כסף. וזה אומר שלא יכולתי לשלם על השכר דירה ונאלצתי לבקש מהשותפים שלי שישלמו עליי ואני אחזיר להם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">זה תחושה מגעילה להזדקק לעזרה מאנשים שאתה סולד מהם. וגם לקבל אותה מרגיש רע. כשחזרתי לדירה ידעתי שאני ממש לא רוצה להיות שם עוד.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"><עד כאן הדראפט המקורי></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">טוב אז אלה היו שבוע וחצי לא פשוטים לוגיסטית. חזרתי מהעבודה (צפון תל-אביב בערך) לקריות כל יום חוץ מיום שני. בריא זה לא (הייתי מותש בסופ"ש) אבל המחשבה על להיות בערב בדירה גרמה לי לברוח. יש לי כל מני רעיונות משונים בראש, ביניהם, אולי לנסות להפוך את החיים קצת - להיות בצפון כל יום (כמעט) ולהישאר בתל-אביב בסופ"ש. לא יודע למה זה טוב. סתם רעיון.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">החלטתי להפסיק לטשטש בעיות עם אלכוהול. זה לא שאני שותה הרבה, אבל בכמה חודשים האחרונים הייתי כמעט כל ערב בפאב וזה עזר לי לחזור לדירה, לישון ולעבור ליום הבא. אחרי הסופ"ש האחרון (זה שמיד אחרי שכתבתי את הדראפט) החלטתי שמספיק.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">מחשבה שחבר שלי העלה ואני נאלצתי להסכים: אם אני רוצה להיות עם בחורה, אני לא צריך להיות ממש שיכור. אני צריך לדאוג שהיא תהיה ממש שיכורה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ולסיום הפוסט/דראפט הזה - קיבלתי טלפון מפתיע ממייקל לפני כמה ימים. הוא שאל אותי אם אני אבוא למייק'ס (זה היה יום רביעי). הייתי בצפון ואמרתי שלא, אבל איפה הוא היה בכמה חודשים האחרונים? (פעם לא היה שבוע שהשם שלו לא היה מופיע). מייקל אמר שהוא ניקה את עצמו מאלכוהול. (או משהו כזה). שזה טוב מאוד, כי הוא הלך בדרך מאוד לא טובה קודם. ועוד סימן טוב לשינוי בעצמי שאני חשבתי עליו - למרות שאין בכלל מה להשוות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הזמן עבר.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113406547857451973?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1134852024642893532005-12-16T22:05:00.000+02:002005-12-19T20:21:41.963+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">הזמן עובר.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">יש לי מצב חדש בעבודה שמקשה עליי לכתוב. קודם כל, אני באמת עובד, אז אני לא מפנה יותר זמן ללשבת סתם ככה ולהעלות זכרונות במשך שעה וחצי (כמו שהיה בתקופות מסויימות). ודבר שני, עמדת האינטרנט שלנו עברה "שידרוגים" ועכשיו היא לא תומכת יותר ב - cookies. אז אני לא יכול בכלל להיכנס לבלוגר בשביל לכתוב/לערוך, גם כשבא לי. בעיקר נפגע בלוג האוכל שלי שאני צריך לעדכן אותו (באיחור).</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">וכשאני כבר מוצא זמן ליד מחשב אחר עם אינטרנט, אז או שאני מתחיל לכתוב משהו, לא מסיים ושומר כ- draft, או שבכלל אין לי הלך-רוח לכתוב. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אולי כמה סיפורים ילכו לאיבוד. ואולי אני כן אחליט לפתח אחד ה - drafts האלה. או פשוט אפרסם אותם כמו שהם. לא יודע. בכל מקרה, זה מה שרציתי לכתוב עכשיו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אחרי שקראתי את מה שכתבתי עכשיו, ראיתי שלא עוברת בזה התחושה העיקרית שלי, תסכול במידה מסויימת. אז הנה היא:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">תסכול במידה מסויימת.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113485202464289353?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1133795381504695272005-12-05T16:46:00.000+02:002005-12-06T20:08:24.430+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">אתמול, יום ראשון, אלון "אהבה" (וטיסנים) עשה הופעת פרידה זמנית. הוא השתחרר מהצבא ונוסע לטייל בעולם לזמן בלתי מוגדר.<br /><br />המשפט הזה בא במקום להגיד "אתמול ליווינו עוד חבר" שנשמע טראגי מאוד.<br /><br /><div style="text-align: right;">הלכתי להופעה עם איילת (שבילים ופסטיבלים). היא ליוותה אותי הביתה אבל החלטתי שהיא כבר תצטרף גם למייק'ס. היא קיבלה את ההחלטה בלית ברירה. בקהל הסתובבו כבר אלק (בחור מתמיד וחובב בוב דילן לא קטן), ברי (שסיפר שבקרוב הוא יצטרך קהל למופע מצולם לקליפ של D9) וחברים אקראיים של אלון. ההופעה הייתה כיפית, אלון הופיע עם חברו הגרמני ג'ונאס שעושה עבודה מצויינת. שר טוב, מנגן טוב, כולם שמחים. עליתי לעשות קולות בשיר שמבחינתי עושה את אלון לאלון - "אהבה זה מה שאני צריך". היו כל מיני שירי יואב ברפרטואר, כמו here comes the sun ועוד כאלה ששכחתי.<br /><br />רציתי לכתוב על סרט שראיתי לא מזמן (the safety of objects) ועל יום שני/רביעי האחרונים, אבל לא יצא לי ועכשיו שוב הכל בורח ממני. אז אני רק אזכיר כמה דברים.<br /><br />בפעמים האחרונות שלי במייק'ס שמחתי לראות את רותם הקטנה מגיעה יותר, אחרי הפסקה ארוכה. שמחתי אפילו יותר לראות את רונו, שפעם היה מגיע המון, אבל עם הזמן והקבע והשינויים במקום המגורים התרחקנו. בכל זאת ממש כיף כשהוא מגיע, ואני דואג לזרוק כמה מילים של Symphony X בין השירים, מה שמשמח אותו.<br /><br />בפעמים האחרונות יוצא לי גם יותר ללוות בנות ששרות, משהו שתמיד כיף לי (אפילו שאני לא הכי שמח מאיכות הנגינה שלי). עכשיו כשאלון עוזב, אני מתחיל ללוות את שירי ברוב הפעמים שהיא תבוא, ויצאו לנו כבר כמה דברים די כיפיים ביחד. בין השאר Killing me Softly.<br /><br />זהו היום שוב מייק'ס. ושנהיה בריאים, והכל.<br /></div></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113379538150469527?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1133278039876962852005-11-29T16:54:00.000+02:002005-11-29T17:27:22.910+02:00<div style="text-align: right; font-family: arial;">לפני כמה ימים היה יום ראשון. אני יודע, גם אני בשוק מהאינפורמציה הזאת.<br /><br />אז ביום ראשון הלכתי שוב לבלום'ס באר. פשוט לא היה שום דבר טוב יותר לעשות. רציתי להגיע מוקדם (לפני 23:00), להופיע וללכת לישון. אבל נו סאצ' לאק. המקום היה ריקני למדי בשעה ההיא, והייתי צריך לחכות עוד 40 דקות בערך עד שהערב התחיל. ישבתי בשולחן של האנשים שזיהיתי מהשבועיים האחרונים, כמה חברים קבועים שם. לבחור שהוא הסולן של ההרכב שלהם קוראים שחר, והיה איתו גיטריסט שאני לא זוכר איך קוראים לו. באותו ערב הם קבעו עם שחר אחר (זה שמנהל את הערב ותועד כאן) שהוא ינגן באס איתם מתישהו. סצנה או לא סצנה? (סצנה).<br /><br />כמובן, פה אין לי שום ריספקט, ולכן אנשים עלו לפניי גם כשלא היו צריכים. אבל, בהופעה שלי (אל תנחר + Tribute) הקהל בהחלט הגיב טוב, והציפייה הייתה שווה (גם בשבילי ובתקווה גם בשביל השולחן האדיב של שחר). אני חושב שזה 'שחר' (השם).<br /><br />ג'ו הסאונדמן (בחור נמוך ושיכור שבוע כן שבוע לא (השבוע לא)) דאג בכל פעם שהוא ראה אותי לשיר שורה משיר שלי (גם שורות שיחסית מוזר שהוא זכר) וזה היה נחמד. שחר אמר שבטח אני אעשה מתישהו ערב שלם של שירים מצחיקים - משהו שאני באמת רוצה לעשות כבר הרבה זמן. לא בהכרח רק שירים מצחיקים, אבל ערב שלם להופיע - מאוד רוצה. כרגע מה שעוצר אותי זה הרצון לרכוש כלי נגינה שנשמעים ממש ממש טוב בשביל ההופעה. בתקווה עוד 3 חודשים כשהכסף הגדול יגיע זה יקרה.<br /><br />אני הולך הביתה ובדרך מישהו צועק לי באסיסט! אני מסתובב ופונה אליו ולקבוצה קטנה של חברים שלו, מספר שאני גיטריסט. הוא מספר לי שלפני 5 שנים בדיוק באותו מקום הוא פגש איזה אמריקאי שהיה באסיסט מדהים. ברור, חשבתי לי, ברור לגמרי שיש סיפור. רחוב מרכזי בתל-אביב, אחת בלילה. איך לא?<br /><br />אז חשבתי על הפוסט הזה שרציתי לכתוב - הוא נאלץ לחכות כמה ימים כי אני מתמוטט לישון מיד ברוב הפעמים שאני נכנס לדירה אחרי בילוי. ונזכרתי שלא רחוק מהמקום בו פוגשים באסיסטים, פעם נתקלתי במשהו ממש מדהים. הייתי בדרך חזרה מאלנבי ומול חנות הנעליים VANS עמדו שני פסלים ענקיים ממתכת. אחד מהם היה של הדמות של HellBoy (שלא ראיתי) אבל השני היה באמת מדהים. זה היה פסל של היצור מהנוסע השמיני והוא היה אימתני! ברגע שהתקרבתי אליו הבנתי שכל הפסל עשוי מחלקי מתכת לא קשורים, כאילו שמישהו פירק מכונית, מקרר, אופניים ונפח בכל זה רוח חיים. עוד אנשים עצרו והסתכלו על הפסלים, אבל אני חושב שאני התעכבתי שם הכי הרבה זמן, סקרתי את היצור מכל כיוון במשך רבע שעה. אני חושב שהפסלים עכשיו בתוך החנות.<br /><br />עוד קצת הליכה במעלה/מורד קינג-ג'ורג' וליד ה'קרפיה/גלידריה' (צמוד לסנטר) על הספסל יושבים 4 חבר'ה נחמדים. הם מבקשים שאני אעצור ואנגן בשבילם. אני יושב ומבלה איתם שעה. אחת מהם אפילו שרה לא רע, רק חבל שהחברים השיכורים המשעשעים צורחים מילים לא נכונות בקולי קולות ברגע שהם מזהים את השיר. אחרי שכמה טיפוסים מפוקפקים בוהים בנו בצורה מפוקפקת במשך זמן מפוקפק, אני נפרד לשלום וחוזר.<br /><br />החלטה הירואית לא לקנות אוכל לפני השינה.<br /><br />בבוקר אני מגלה שהשותפים שלי לדירה/חדר עדיין שונאים אותי. אין חדש.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113327803987696285?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1133123307257711492005-11-27T22:03:00.000+02:002005-11-27T22:28:27.273+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">עוד משהו שרציתי לכתוב עליו - חג ההודיה. כמדי שנה חגגתי את חג ההודיה.. הממ... רגע. </span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">מה זה בכלל?</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">על מה לעזזאל אני מדבר?</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">טוב, ביום שני שכתבתי עליו בפוסט הקודם, באה אליי העלמה, בין ניגון לניגון, וסיפרה לי שיש ארוחת Thanksgiving במייק'ס, ביום חמישי ב-17:00. המחיר היה די רציני, 80 שקל, אבל מדובר בארוחה ארוחה עם מנות וכוס יין. חשבתי, נו שיהיה, אולי זה יהיה משפחתי ומגניב כזה. חוץ מזה, העלמה הלוותה לי את הכסף עד לחודש הבא (כניסת משכורת אמן).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז ביום חמישי (24.11.2005) יצאתי מוקדם (מאוד) מהעבודה, הגעתי הביתה ומהר מהר החלפתי ללבוש חגיגי למדי (סמיילי פה). במייק'ס פגשתי כבר את העלמה ואת דינה, מלצרית אמריקאית קטנה וחמודה שמתגייסת לצה"ל אוטוטו. דינה גרה ממש קרוב לכיכר דיזנגוף, ועוד באותו היום הספיקה לקנות נעליים. גם העלמה קנתה נעליים. וגם קיבלה זוג נעליים בחינם מהעבודה. אבל הן היו קטנות. למה היו כל כך הרבה תקריות נעליים באותו יום? ביטס מי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לכבוד החג סידרו את החצי השמאלי של המייק'ס בצורה יפה - שולחנות ערוכים עם יין וכוסות וסכו"ם. רוב הארוחה הייתה בצלחת אחת - הכל היה מאוד מאוד טעים, אולי לא 80 שקל טעים אבל עדיין מאוד טעים. דינה אפילו עשתה toast וכולם צרחו yeahh! אה כן, ולמדנו מהו משחק הפין. (צריך להגיד את המילה פין (penis) כשכל אחד לפי התור אומר אותה יותר ויותר חזק, עד שממש צורחים, ואז אפשר לצעוק "Why is everyone yelling PENIS????").</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז על המסורת של חג ההודיה לא למדתי יותר מדי, אולי מתישהו אני אקפוץ לויקפידיה ואשלים את החסר. סך הכל אכלתי די טוב, שתיתי די טוב, וחג הודיה שמח.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אבל למה קוראים לזה תרנגול הודו בעברית ו - Turkey באנגלית? מה קורה עם הגיאוגרפיה של העוף הזה? זאת לא אדע.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פליייסט:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">רצועות עוף</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">תרד מוקרם</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">תירס</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פירה תפוח אדמה</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">cornbread</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עוגת לימון</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כוס יין (כפול 3)</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113312330725771149?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1133121352092527012005-11-27T21:10:00.000+02:002005-11-27T21:55:52.133+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">מייק'ס פלייס 67 האמיתי היה בתאריך 14.11.2005. אבל כמו שקורה לי לפעמים, פשוט לא הצלחתי למצוא את הזמן/הרצון לכתוב עליו. אז נכון לעכשיו אני לא זוכר שום דבר מאותו ערב. מכיוון שבמהלך כתיבת היומן ספרתי רק הופעות של יום שני שזכרתי (חוץ ממקרים בודדים) ומהרצון שלי להאיט את הספירה (אין לאן למהר), פשוט נדלג לשבוע שאחרי זה, שאותו אני זוכר יותר טוב. קצת יותר טוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אז מספר 67 איט איז (21.11.2005) - יום שני, יאללה מתגלגלים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לקראת הערב קיבלתי טלפון מעדי (כן כן) שסיפרה לי שהיא חולה. זאת אומרת היא כבר הייתה בגימלים יומיים אבל היא לא באמת הרגישה רע עד לבוקר יום שני. ועכשיו, אחרי שהיא הייתה במרפאת קצין העיר, היא קיבלה גימלים נוספים והחליטה שזה זמן מצויין לבקר במייק'ס. למרות שהגרון שלה היה לא משהו, היא ממש רצתה לעשות משהו מיוחד על הבמה (היא לא הייתה המון זמן) אז הורדתי <a href="http://www.bend.cc">מהאתר של יואב</a> (פלאג פלאג פלאג!!!!!) את השירים שהם עשו ביחד בערב פרידה של יואב, ולמדתי אותם, עד כמה שאפשר בכמה דקות. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עדי הייתה אצל סבתא שלה שגרה ברחוב בן גוריון. עברתי לאסוף אותה והלכנו למייק'ס. בדרך נזכרתי איך הלכנו בדיוק באותו המסלול, לפני בערך חצי שנה, אני, עדי, יואב ועוד בת משפחה שלהם. אז שרנו את 'קם בבוקר' של גלעד וניסינו ניסיונות כושלים לחלק את השיר ל-3 קולות. יואב סיפר לנו על החוט שעובר בין העמודים בהיקף של העיר, אבל אני חושב שרוב הזמן היינו עסוקים בלזייף את הקולות. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בכל מקרה, היה לי עוד אורח מיוחד בערב הזה, עומר ון קלוטן, בחור מצחיק שאני מכיר מהצבא. הוא בא עם כמה חברים שהיו נורא לחוצים בזמן ועזבו ברגע שירדתי מהבמה, למורת רוחו - אבל לא נורא, אני חושב שהיה להם סבבה (גם אם קצת קר ליד הדלת ורועש ליד הרמקול).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לא היו הרבה אנשים בתחילת הערב. אחרי שברי עלה, הוא הזמין את עדי בשביל 'בארבי גירל' (התחייכנו) ואחר כך אני עשיתי את השירים עם עדי. יצא לא רע אני חושב. עדי ביקורתית מאוד כלפי עצמה, אבל מצד שני, היא חולה ואני חושב שזה עדיין היה יותר מסבבה. (מבקר מוזיקה אני כנראה לא אהיה גם השנה, וגם סופר לא).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">שרתי שיר של הביטלז שהוא אחד מהאהובים עליי. אני חושב שהוא יצא אחלה וזכרתי את המילים טוב. עשיתי את Tribute בשביל עומר, ואת 'רן' בשביל קומץ האנשים מהאכסניה (סבוי) שמגיעים מדי פעם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">קצת לפני שהערב התחיל, אני, עדי והעלמה דיברנו עם ברי, שפתאום שאל איפה החבר שלי ברדוגו. שאלה הגיונית לשמוע מברי, בהתחשב בזה שהוא ראה אותי כבר כמה פעמים בין לבין. אחר כך שמענו פעם ראשונה חלק מהסיפור מהצד של ברי, או לחילופין מהצד של מייק'ס. מה אני יכול להגיד, חבל שדברים קרו כמו שהם קרו. זה כמו מהפרידות האלה שקורות מהתפוצצות מהסיבות הלא נכונות. למרות שיש גם פרידות מוצדקות שחבל שלא קרו הרבה לפני ההתפוצצות.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כמו שאפשר להבין משורות אלה (meta writing) שינוי הסדר הקיים בא כמובן עם התמוטטות הסדר הישן. ככל שאני כותב יותר על מה שאני מרגיש ועל מה קורה בכלל, כך אני פחות ופחות יכול לדווח ביובש או בתמימות על איך היה ערב שני מספר N. הכל לטובה? </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פלייליסט:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Anouk - Sacrifice (עם עדי)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Anouk - The Dark (עם עדי)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Anouk - Nobody's Wife (עם עדי)</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">The Beatles - The Night Before</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">Tenacious D - Tribute</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עכשיו קוף</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ארונות מטבח</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">רן</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ביג'בה (נראה לי)</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113312135209252701?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1132707149943376312005-11-23T02:32:00.000+02:002005-11-23T02:52:29.956+02:00<div style="text-align: right;">שני ערבי מייק'ס (ימי שני) עברו, את זה שלפני שבועיים אני לא זוכר כל כך טוב, את זה שהיה אתמול עדיין זוכר. עוד לא יצא לי לכתוב. אולי פעם אחרת. עכשיו רציתי להקליד פנימה כמה מחשבות מחוץ למייק'ס.<br /><br />חזרתי הביתה מידידה - איילת (כנראה לא הוזכרה פה עד עכשיו). השביל שלי והשביל של איילת מצטלבים הרבה מאוד פעמים, במקומות משונים לאורך השנים האחרונות. יש לנו הרבה אנשים במשותף, ואני חושב שיש גם איזו כימיה רוחנית, אולי כתוצאה מחלק מההצטלבויות האלה. איילת גרה לא רחוק ממני, על אבן גבירול. התקשרתי אליה כשהתוכניות האחרות זזו או התאדו (כבר כתבתי שיש לילות כאלה שבהם אני רוצה להיות במקום שהוא לא מייק'ס והוא לא בית). קבענו לראות יחד סרט בדיווידי.<br /><br />שעה מאוחר יותר הייתי אצלה, רבע פיצה בקופסא, שתי פחיות שתיה והכי חשוב 'אמלי'. בכיתי במשך רוב החצי הראשון של הסרט. אני בוכה כשאני נתקל ביופי, אני מרגיש המום ובוכה. 'אמלי' הוא אחד הסרטים היפים ביותר שאי פעם נוצרו, הוא קסם. גם איילת בכתה.<br /><br />בדרך חזרה, הליכה איטית בלילה קריר (מאוד), נזכרתי פתאום שראיתי לא מזמן חתול שפגעה בו מכונית. לא היה דם או משהו כזה, אבל הוא שכב על הכביש ופירפר, רגעים אחרונים כאלה. אז נזכרתי גם איפה ראיתי את זה - זה היה ביום ראשון בבוקר, בדיוק כשעליתי על האוטובוס מהבית שלי ללב-המפרץ. רק כשהאוטובוס הגיע ראיתי פתאום את החתלתול הג'ינג'י הגוסס הזה, ואני זוכר שהרגשתי שמשהו הצטמק בי, אבל הנהג הסיט את ההגה ונסע בלי להתייחס אליו, כאילו שהייתה נעל זרוקה על הכביש, משהו שצריך לנסוע לידו וזהו. גם ממני המראה הזה נשכח מהר מאוד, ופתאום הוא הופיע ככה בראש שלי, שלושה ימים אחרי זה.<br /><br />חשבתי על העיר ואם אולי לגור פה גורם להתכהות הרגש. לפעמים אתה רואה המון סבל אנושי ברחובות, אנשים רעבים, קופאים מקור, היד המלוכלכת שלהם מושטת בחוסר אונים כדי לקבל כמה מטבעות שאנשים יזרקו להם. אני חולף על פני כל זה, בדרך מנקודה לנקודה. גם כשפונים אליי אני מתעלם, נותן לכל זה להישטף מעליי, בלי להזיז אותי. חשבתי אם אולי הייתי גר במקום אחר, התמונה של חתלתול יפהפה מפרפר למוות על האספלט הייתה מלווה אותי זמן רב יותר.<br /><br />עם כל העליות וירידות אני מנסה לזכור שלחיות זה מדהים, ושאנחנו צריכים להיות אסירי תודה ולנצל כל רגע שיש לנו על האדמה הזאת. וכל היופי שבסרטים, שב'עמוק באדמה', שב'אמלי', שב'אמריקן ביוטי', שבשירים של ג'וני מיטשל, כל הדברים האלה שגורמים לי לבכות מהיופי ומהרגש, הכל מוביל לשם - תחיה, תרגיש, תאהב, תחווה, תנשום.<br /><br />לילה טוב.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113270714994337631?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1132554291685370732005-11-21T08:12:00.000+02:002005-11-21T08:24:51.696+02:00<div style="font-family: arial; text-align: right;">שהתעורררתי לפני רבע שעה בערך, שעה בערך אחרי שכל השעונים המעוררים ושיחת הטלפון מאמא חלפו. בחוץ המון המון גשם, והגוף שלי פשוט החליט בשבילי שזה בוקר שצריך להישאר בשבילו עוד קצת (הרבה) מתחת לשמיכה החמימה. הכנתי לעצמי תה חם ואחרי שהגשם קצת ייחלש אני אתחיל את היום.<br /><br />אתמול הייתי שוב בבלום בר (בוגד שכמותי). מכיוון שאין לי יותר מדי דברים אחרים לעשות בלילות שלי פה, אני מניח שזה לא כזה רע לצבור עוד ניסיון במה + להכיר כמה פרצופים חדשים. הכרתי את 3 הנפשות הפועלות של הסאונד וערב הבמה הפתוחה. לסאונדמן (בחור נמוך ומסטול - הפעם לפחות) קוראים ג'ו. לעוזר שלו שנראה כאילו הוא הרגע חזר מבראשית (גדול ומתולתל) קוראים שחר. ולבחור נוסף שמנהל את הערב מאזור הבמה קוראים ערן. גם הבארמנית יש לה יד בעניין, היא הבוקרית של הלהקות - ואולי כשיהיה לי את הציוד ואת כל אבני הקסם, גם אני אוכל לעשות ערב שלם.<br /><br />האופי של הבמה בבלום הוא מאוד שונה. זה יותר כמו שילוב בין יום רביעי הזוי במייק'ס (כשעולים אנשים בטוווח גדול של רמות נגינה/שירה ועושים הרבה שירים לא מקוריים) לבין יום שלישי במייק'ס (כי יש הרבה הרכבים ואילתורים משותפים). אני עדיין עומד מאחורי הדברים שכתבתי קודם על איכות הסאונד. אולי זה לא אשמת אנשי הסאונד אלא אנשי הרכש, ציוד ההגברה שם דל מאוד יחסית למה שיש במייק'ס. בכל זאת כמה מהאנשים שעלו לפניי היו סבבה.<br /><br />כשעליתי היו כמה שולחנות של אנשים שזכרו אותי משבוע שעבר. המסגרת של 2 שירים אומנם מציקה אבל היא מאפשרת לי למתוח את הרפרטואר הקטן שלי על פני חודשים. הפעם שרתי את השיר על ביג'בה שהתקבל יפה, ואחר כך את עכשיו קוף. מה שאני עושה שם על הבמה, אני חושב שלא רואים שם הרבה. עכשיו רק צריך לוודא שמה שכתבתי עכשיו זה טוב.<br /><br />פלייליסט: עזובת'ך מה זה פה מייק'ס פלייס??<br /><br />חוץ מזה, אני צריך עוד להשלים על הופעה במייק'ס שהייתה לפני שבוע. ניחא.<br /></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113255429168537073?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131932481344853822005-11-14T03:12:00.000+02:002005-11-14T03:41:21.363+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">ששש</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני בן 22 וממש קצת (יומיים נכון לעכשיו).</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עם או בלי קשר, בשבועות האחרונים אני כל הזמן יוצא ונכנס לדיכאון (ושוב יוצא). היום, אחרי שכמה שיחות טלפון הלכו לא כמתוכנן (והמכשיר אפילו מצא את עצמו על הריצפה פעם אחת), עמדתי שוב מול הבחירה הקשה - האם ללכת לישון מוקדם ולהרגיש שאולי פספסתי את ההזדמנות להכיר את אהבת חיי או עוד איזה חווית נכדים (לספר להם), או שמא לא להיכנע לפאסיביות, להיות אדון לגורלי (מה שהוא לא יהיה), לצאת מהבית ולצעוד בגאווה. לאנשהו.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בדרך כלל אני מחליט ללכת למייק'ס, אבל היום לא התחשק לי. אולי זה כל משבר ברדוגו, ואולי סתם משהו. החלטתי לקפוץ לאכול סביח (פרישמן) ולראות לאן החצילים יקחו אותי. החצילים לקחו אותי לבלום'ס (איות אפשרי), פאב בינוני בפינת אלנבי-קינג-ג'רג'-שנקין המתפאר ברשימה מגניבה מאוד של להקות צעירות ולא ידועות המופיעות שם מדי יום. יום א' הוא יום במה פתוחה, וכבר כתבתי כאן על כמה פעמים שהייתי שם (הייתי הולך עם עוזי לפני המון זמן). מה אפשר להגיד, הסאונד חרא, האירגון לא משהו בכלל (כל אחד מקבל שני שירים והערב נמשך כמעט לנצח), יש הרבה להקות (יחסית לאנשים שעולים לבד) אבל החומר וגם הביצוע לא כאלה טובים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">כמובן כמו שקורה בסיפורים האלה, די מיד נתקלתי בטוני (שהודה לי כרגיל על שהצלתי אותו מאבדון) ובחבר שלו (ישראל זה השם) ובחברה של החבר שלו, שאנל (אולי למישהו מהם יש עץ...). ישבנו ביחד וקיטרנו בזמן ששתיתי את החצי טובורג שלי (לא יודע איך שכחתי שיש שם גינס), ואז קרה משהו שלא קרה לי שנים לאחר שתייה. התחלתי להיות מאוד מאוד רדום, עד שממש נרדמתי. כל השנים חשבתי שאני סתם חלש. זאת אומרת, כנראה שגם זה נכון, אבל עדיין זה מוזר שלבירה המגעילה הזאת יש השפעה מרדימה עליי, בזמן שגינס מעניקה לי כוחות מיוחדים והופכת אותי לסופר-כלב. טוב אולי זה לא מעניין.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ברשימה של הבמה הייתי רשום במספר 13. טוני היה רשום אחרון (לא יודע מתי זה היה) אבל כשהתעוררתי הוא כבר לא היה. בסופו של דבר עליתי (הייתי הלפני לפני אחרון) ולשמחתי (השמחה היא מוארת וירוקה) השולחן של האנשים שישב ממש מול הבמה זיהה אותי ממייק'ס. זה היה חביב, במיוחד לאור זה שהחלטתי לא להזכיר על הבמה את שם המתחרה (המוצלח כל כך). היה די מצחיק בהתחשב בזה שהייתי שפוך והתעוררתי 15 דקות לפני. בדרך החוצה, חבורה של בחורים כהים (עם חברות/ידידות) "התעמתו" איתי לגבי השיר על רן, וביקשו לדעת למה אני שר על הומואים, והאם אני הומו. הסברתי להם בעדינות, והתפלאתי שהם היו איכשהו טעונים רגשית לגבי העניין, למרות שהם נראו האחרונים שיקומו להגן על זכויות המיעוטים המיניים. מאיפה זה בא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">עשיתי את דרכי חזרה לדירה, מטושטש כרצוי, אומנם עדיין עם עצמי, אבל לפחות היה ערב די נחמד.</span></div><div align="right"> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">פלייליסט: </span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">עכשיו קוף</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">רן</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113193248134485382?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131586210834379892005-11-10T21:12:00.000+02:002005-11-11T16:29:15.616+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחק. אחרי קצת זמן, האדם גם מתחיל לצחוק, אבל אלוהים בדיוק נרגע. אז יש כמה דקות של שקט, ואז שניהם פורצים בצחוק רועם. אני לא בטוח מה קורה אז.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">את המשפט הזה כתבתי ביום רביעי, ב-03:30 בלילה, אחרי שחזרתי ממייק'ס.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אז יום רביעי. לא כזה ידעתי למה לצפות כשאני אגיע. ההווה עם ברדוגו לא ברור, וידעתי שאסף לא ינחה את הערב (כי הוא הנחה את יום שני וזכרתי, למרות הוויסקי, שהוא אמר לטוני שהוא יהיה במייק'ס שוב עוד הרבה זמן). בסופו של דבר הנחה את הערב בחור צעיר (למדי) בשם יגאל, שלא ראיתי אותו אף פעם לפני זה. הוא פתח את הערב עם 4 שירים. יש לו קול מאוד טוב עם יכולת טובה גם בטונים הגבוהים, מה שמזכיר לי כרגיל שאני רוצה מתישהו ללמוד פיתוח קול. לשיר טוב זה כזה דבר נהדר. אני חושב שהשתפרתי מאוד לאורך השנתיים אבל אני עדיין לא טוב כמו שאני יכול להיות עם הדרכה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">העלמה הצעירה סיימה את מרק העגבניות על הבאר והצטרפה אליי לשולחן. סביבי ישבו גם חברים רבים של בחור בשם ויקטור, עתודאי תושב רמת גן שמתחיל בדרך להיות קבוע בערבי הבמה הפתוחה. זכרתי אותו מהשבוע שעבר. חברים שלו זכרו ואהבו אותי - החברים הטובים ביותר שאתה יכול לבקש עבור אדם אחר. אחד מהם הביא גיטרה ממש טובה (שחורה, לצערי הידע שלי בגיטרות לא כזה נרחב אז אני יכול להגיד אקוסטית שחורה וזהו, כמה עצוב) שויקטור ניגן עליה, ובשני סטים שלי גם אני (כשעליתי אחריו). </span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">אני זוכר שהערב הסתדר טוב, המוזיקאים כרגיל דאגו לעצמם וזה לזה, ככה שהערב היה נחמד. היעדר קבועים היה בעיה קצת, כמו גם העובדה שיגאל (למרות שעשה עבודה טובה מאוד וביצע שירים ממש טובים) הוא לא אחד מהאנשים של המקום. אולי הוא כן ואני פשוט לא יודע, גם זה יכול להיות. </span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">עוד דברים שזכרתי - היה ב'קהל' גם גבר אוסטרי מבוגר וגדול (אולי גדול ומבוגר) שרעם בקולו בכל פעם שהיה שיר שהוא הכיר. ניגשתי אליו במהלך הערב וקבענו לעלות לבמה ביחד. עשינו את Georgia on My Mind של Ray Charles (למרות שהוא כל הזמן דיבר על גירסא של Michael Bolton שלא שמעתי). התוים של השיר היו מונחים על הברכיים שלי למרות שאמרתי לו מראש שאני לא הולך להסתכל עליהם (אני ילד טוב אוסטריה). היה לו קול אופראי, ממש מרשים, ואני ניסיתי ככל הניתן לתת רקע עדין עם פריטה עדינה. בגלל תשואות הקהל (ממש התלהבו ממנו) עשינו גם את My Way של Frank Sinatra. הפעם הליווי שלי היה פחות טוב אבל השירה שלו הייתה מרכז ההתרחשות אז זה בכל זאת עבר טוב. ג'וזף קראו לו, והחלטנו לעשות עוד משהו בשבוע הבא.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">דינה, הבחורה הקטנה שראיתי הרבה יותר פעמים מאשר דיברתי איתה, התחילה למלצר במייק'ס. היא אמריקאית חמודה והיא ממש הצחיקה אותי ואת העלמה הצעירה כשהיא סיפרה לנו על ניסיונות (כושלים) של לקוחות בגיל המעבר לפלרטט איתה. גם הלנה (המלצרית הטובה ביותר בארץ) עבדה, והיה לי ממש כיף לדבר איתה בסוף הערב. היא סיפרה לי על השותפים המדהימים שלה לדירה, וחלקנו קצת ניסיון חיים וחיבוק אוהד. </span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">ועוד קבוצת אנשים שלא ראיתי במייק'ס הרבה (לפחות בתקופה של החגים), נעמה, השותף שלה אלכס (כמעט בטוח שזה משהו דומה לזה), אחותו וחברה של נעמה בשם.. אה.. בשם. כשדיברתי עם נעמה דילג לעברנו בחור אירי שמח שסיפר לנו בדיחה ארוכה ("... and he says, my father was an ice cream seller! You're gonna have to SUCK mine's off!!!") שלא היה קל לצחוק ממנה (נעמה לא חשבה שהיא מצחיקה ואני היכרתי אותה). בכל מקרה הוא היה שמח, וגם התלהב מהשיר סיום שלי לערב, tribute, ודילג לעברי מאוחר יותר כדי לדבר על Tenacious D וג'ק בלאק.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">בדרך הביתה עצרתי להגיד לילה טוב לאבי (ירקות) באם:פם, ולדבר קצת עם ורד, עובדת לילית (מדי פעם) באונליין (האינטרנט קפה הפופולרי ביקום) ושועלת בגדים ירוקים לא קטנה. ורד אמרה שהיא תקפוץ מתישהו למייק'ס, ואת המספר שלי לאישור ההגעה יש לה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">שיהיה לכולנו רק טוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">פלייליסט (ממה שאני זוכר):</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Nirvana/Meat Puppets - Lake of fire</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Ben Folds Five - Song for the Dumped</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">עכשיו קוף</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Ray Charles / Michael Bolton - Georgia on My Mind (עם ג'וזף)</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Frank Sinatra - My Way (עם ג'וזף)</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">ארונות מטבח</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">רן</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Tenacious D - Tribute</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113158621083437989?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131561463908367922005-11-09T20:33:00.000+02:002005-11-09T20:39:21.126+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">הפוסט הזה אולי יותר מהכל הוא עדות שהבלוג הזה הופך להיות בלוג.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">שלוש שעות על השעון לפני מייק'ס, ומיתר 4 לגיטרה קלאסית נקרע, כאילו שזה היה צפוי כבר חודשים, ממש כאילו זה לא מיתר שקניתי לפני יומיים. החלפתי את מיתר 4 כבר שלוש פעמים בשבועיים האחרונים, אני חושב. אולי אני לא שם אותם טוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">עם תהיות כאלה ואחרות, ערב מוצלח לי.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">פלייליסט:</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"><פפפפפפ (משהו כזה הגיטרה עושה כשמיתר נקרע. רגע אולי זה אני.)></span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113156146390836792?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131484463983353842005-11-08T23:02:00.000+02:002005-11-08T23:14:23.996+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">כמעט כל הלילות שכתבתי עליהם כאן (ועוד הרבה כאלה שלא כתבתי עליהם), היה בהם משהו מיוחד. הרבה מאוד גוד טיימז. הרבה מאוד חוויות משונות וקסומות, הרבה סיפורים לחבר'ה, וכמה אולי אפילו לנכדים. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אבל הרבה לילות שלי בתל-אביב הם לא כאלה. בהרבה לילות שלי אני חוזר לישון לבד במיטה שעכשיו היא גם קרה (בגלל האקלים וצפיפות האוכלוסין הנמוכה) בחדר עם שני אנשים שאני לא אוהב. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני לא חושב שאני מכור לאלכוהול, אבל אני חייב להודות שבלילות שבהם אני חוזר ממייק'ס עם באז (והרי בכל זאת אני שותה רק בירה אחת בדרך כלל, חצי הגינס שלי) אפילו קל, הרבה יותר טוב לי להירדם ככה, מטושטש, ולא לחשוב על דברים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">ולא שאני בורח מהרבה דברים, אבל יש איזו בעיה עמוקה בזה שהמקום שאתה מכנה אותו 'בית', המקום 'לחזור אליו' הופך למשהו שאתה מעדיף להיות מטושטש כשאתה חוזר אליו, או אפילו לא לחזור בכלל. </span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">הכל כל כך שונה עכשיו. יש דברים שלא ידעתי, וחלק אולי עדיף שלא הייתי יודע. אני חושב שפעם יחסים עם אנשים היו פשוטים יותר בחיים שלי. בשנים האחרונות ידעתי כמה אכזבות בתחום החבר-הכי-טוב, מה שגרם לי לאבד אמון במוסד הזה, ואולי בכלל באנשים שאתה רוצה שיהיו שם בשבילך. בסופו של היום (הלילה) אתה חייב להיות זה שמרים את עצמך, כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילך.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">אני לא יודע איך יוצאים מהתחושה הזאת, של להסתכל על המסך ולחכות שמישהו ישלח הודעה, לעבור על הרשימה של השמות בטלפון ולקוות שמישהו יתקשר. אני יודע שאנשים אוהבים אותי, אבל הלילה הוא אחד הלילות האלה, שאני לא יודע מה לעשות איתם. </span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113148446398335384?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com1tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131431061453202872005-11-08T07:59:00.000+02:002005-11-08T14:42:51.946+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">החיים לא תמיד הוגנים.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">לא יודע למה, התחשק לי לפתוח בשורה הזאת. אולי בגלל השיר של ביטוח ישיר שמצא את עצמו שוב בפלייליסט.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">הגעתי למייק'ס קצת לפני 22:00 ובירכתי לשלום את העלמה הצעירה שישבה שם כבר כמה שעות. לעלמה יש טקס על בסיס כמעט יומי של שתיה בסוף יום עבודה (עדיף על שתיה במהלך יום עבודה, כשאף אחד לא מסתכל ואתה שולף את ה flask מהמגירה ובמשך כל שארית היום מקלל את כל העובדים בחדר). כמו ברוב הערבים שאני רואה אותה, היא כבר קישקשה עם הזרים שמסביב על הא ועל דא. אחד מהם הוא בחור שזכרתי ממסיבת ליל כל הקדושים ביום שני שעבר - קוראים לו דייב ואני זוכר שהייתי קצת מופתע שכולם הכירו אותו אבל לי לא היה מושג מי הוא. מסתבר שהוא היה מגיע בצורה מאוד קבועה דווקא בתקופה שבה הגעתי ממש מעט (חגים). דייב עובד כמהנדס של חברת תעופה זרה בארץ (עוד בן אדם שעדיף שלא ישתה במהלך יום העבודה), ועם הכתיבה חוזר לי הזיכרון של העלמה מנסה ללא הרף לדחוף את הזנב שלי לידיים שלו. מהתחפושת לפני שבוע, למען השם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בכל מקרה, אסף היה המנחה של הערב, לא יודע מה קרה לברי. בגלל שלאסף יש ווויב (vibe) חזק של ימי רביעי, הערב היה קצת משונה, והקהל, כמו שאסף אמר לי במהלך הערב היה מוזר, לא לטובה - אסף אמר שהם כל כך ישראלים שהם צפו בערוץ 2 לפני שהם הגיעו לפאב. אולי יאמצו את דרך הזיהוי הזאת במשרד הפנים. היה מעט מאוד אנשים שיכלו לעלות לנגן, כך שיצא שעליתי ל-3 סטים. השולחן</span><span style="font-family:Arial;"> שלי</span><span style="font-family:Arial;"> ושל העלמה (ומאוחר יותר גם טוני האקס-טבח הצטרף) עשה חגיגה לאורך רוב הערב, עם ריקודים, שירת ליווי וכיף כללי. אסף אפילו צ'יפר את השולחן (הורה שיצ'פרו) בשוטים חינם. אני את שלי קיבלתי קודם, וכל מה שהייתי לעשות זה to show up בחולצת מייק'ס שלי. ג'ואי (יואש קפץ רק לקצת זמן) מזג לי שוט וויסקי (כל דבר יותר טוב משוט ההשבעה שלי) ושתיתי אותה כמו גבר. דמעות בעיניים, אבל עדיין. וויסקי עולה לראש מאוד מאוד מהר - הסט השלישי והאחרון שלי היה מאוד מצחיק ומאוד מבולבל, אני חושב. </span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">רגע לפני שענן הוויסקי פיזר את המודעות שלי לסביבה, עוד דאגתי להשלים את שם המלצרית החמודה שביום רביעי דיברתי איתה והבנתי שאני (כמו שקורה לי המון) לא מכיר את השם שלה אפילו שראיתי אותה מלאנתאלפים פעם. לורה קוראים לה - לורה.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">יש עוד כמה סיפורים שאין לי כוח להשלים, כמו איך העלמה שתתה תה בסודיות מוחלטת (כי אסור להזמין משקאות חמים במהלך שעות ההופעות), איך קראו לי fuckable (אבל לא בצורה הכי טובה שאפשר), וגם הסיפור על </span><span style="font-family:Arial;">משפחת האחים המוכשרים (אנשים דומים שמנגנים ושרים טוב). אולי אני אשלים כבר פעם.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:Arial;">בוקר טוב.</span></div><div align="right"><span style="font-family:Arial;"></span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;"></span> </div><div align="right"><span style="font-family:arial;">פלייליסט: (הסדר מעורבב מ-3 סטים)</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Nirvana/Meat Puppets - Lake of Fire</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">רועי הצאן</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">פתי בר - עיזים</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">עכשיו קוף</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">Ben Folds - Landed</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">John Mayer - Why Georgia</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">James Taylor - Fire and Rain</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">גזוז - חללית</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">1800-888999</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">הקש על החמש</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">6382020</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">1800-2300-7001019</span></div><div align="right"><span style="font-family:arial;">רן</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113143106145320287?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com3tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131371772205155472005-11-07T15:56:00.000+02:002005-11-08T08:26:15.490+02:00<div align="left"><a href="http://friendsofmikes.blogspot.com/2005/11/blues-for-peace.html"><span style="font-family:arial;">Friends of the Mike's Place bar (the group blog!): Blues For Peace</span></a><span style="font-family:arial;"> </span></div><p align="right"><span style="font-family:arial;">לינק לפוסט שכתבתי בבלוג הקבוצתי החדש של מייק'ס.</span></p><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113137177220515547?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0tag:blogger.com,1999:blog-14654751.post-1131057143108974822005-11-04T00:29:00.000+02:002005-11-04T00:36:14.733+02:00<div align="right"><span style="font-family:arial;">יום רביעי הגיע, הולכים למייק'ס. (רק בשביל הדיוק - אני מדבר על 02/11/05). לפני זה קפצתי לרוני (שכנתי השכנה, היא מוארת וירוקה) כדי להתאמן על כמה שירים לערב. גם רוני וגם שירה פשוט קרנו מאושר (פחות או יותר) כשהן ראו אותי, וזה היה כיף. רוני אמרה לי שהמשפחה שלה באה לראות אותה שרה ואחותה באה במיוחד מחיפה עם חבר שלה. שירה הכינה תה ואני חיברתי את הקלידים וניסיתי כמה שירים עם רוני. הקול של רוני הוא מאוד נמוך, וזה מפתיע אותי כל פעם מחדש, תמיד לפני שאני מתחיל לנגן אני מחליט על איזה סולם שאני חושב שיתאים ובכל פעם מסתבר שהיא הולכת לשיר את זה עוד יותר נמוך ממה שתכננתי. על המאמצים שלנו צפה בסבלנות מיכאל (אח שלי גבר גבר לא רואה בעיניים) שקפץ לתל-אביב כדי ללכת איתי למייק'ס. כנראה שמישהו שם למעלה סוף סוף ראה את המצויינות שלו – כי הוא יוצא לקורס קצינים בשבוע הבא.<br /><br />בגלל הפופולריות העצומה שלי, הפלאפון צילצל די הרבה אז שמתי אותו על שקט. קצת מאוחר יותר הפלאפון של רוני צילצל – זה היה ברדוגו. ברגע שהוא שמע מרוני שאני שם הוא ביקש לדבר איתי. דיר באלק לא הולכים היום למייק'ס, הוא אמר לי. לא הבנתי אותו בהתחלה. הוא אמר שהוא רב איתם (מייק'ס) והוא לא הולך לעשות את הערב, ויותר מזה הוא רוצה לקחת את כל האנשים שלו משם שיופיעו במקום אחר בערב הזה. אין להם גיטרה, אין להם כלום, כנראה שלא יהיה ערב, הוא אמר. רוני הייתה די המומה – המשפחה שלה לא בדיוק משפחת פאבים טיפוסית והם באו במיוחד, ככה שלא היה לה כל כך מה לעשות איתם.<br /><br />זה לא היה קל להחליט מה לעשות באותו רגע. ברדוגו הוא חבר, ואני מעריך אותו מאוד ומוכן לעשות בשבילו הרבה (וגם עשיתי). אם הייתי יושב בבית לבד עם מיכאל וברדוגו היה מתקשר ואומר את מה שהוא אמר, לא הייתה לי שום בעיה פשוט ללכת עם מיכאל למקום אחר. אבל בגלל הקטע עם רוני, ידעתי שאני הולך להגיע למייק'ס בשביל לשיר איתה את השירים שלה. וידעתי שאם יבקשו ממני לעזור עם הערב, ואני אגיד לא, זה ידפוק את היחסים שלי עם אנשים שגם הם חברים. אני לא מוכן כרגע לשרוף את המקום הזה, שהוא כמו בית בשבילי.<br /><br />חלקנו מונית עם שירה ורוני והלכנו למייק'ס. הקלידים היו איתנו, אבל הם נשארו מונחים בצד כל הערב. לקחתי אותם רק בשביל שהם יגיעו לדירה שלי בסופו של דבר – הם היו מאוחסנים בדירה של שירה במשך חודשיים בערך. כשהתקרבנו יואש היה בחוץ, הוא אמר לי שלום ואמר שגל (שליש הבעלים של מייק'ס) רוצה לדבר איתי. בפנים, גל שאל אותי מה דעתי להנחות את הערב היום כי ברדוגו לא הגיע. סבבה, אמרתי לו. הוא קפץ איתי לבמה והראה לי איך מחברים את הגיטרות להגברה. למרבה המזל עוזי היה שם, אז הוא לקח פיקוד על תחום הבאלאנס והסאונד.<br /><br />זה היה הפעם הראשונה שהנחיתי ערב שלם – ואני חייב להגיד שזה הלך טוב מאוד. היו לי אחלה אנרגיות, והתרוצצתי כל הערב עם פנקס עם שמות על דף, אבל לא הייתי לחוץ. הדבר היחיד שממש דאגתי לו – שלא ייצא מצב שאני תופס את הבמה ליותר מדי זמן. הבעיה הייתה שהיו 3 בנות במהלך הערב שרצו לשיר והיו צריכות שאני אלווה אותן, אז רוב התשומת לב שלי הייתה לפזר את זה ככה שיהיו כמה שיותר אנשים בין כל פעם שאני על הבמה. סך הכל היה הרבה מזל – כל מי שעלה היה מוכשר ולא היו נפילות בכלל. כמובן, חצי מהמזל שלי זה עוזי שהתרוצץ קדימה ואחורה ודאג שכולם ישמעו ויישמעו טוב. קיבלתי פידבק טוב מכולם, וגם אקסטרה בירות וצ'יפס (אבל מי סופר) (עמוס עוז) (נכון).<br /><br />פלייליסט:<br />ארונות מטבח<br />תיסלם – יש לך אותי (עם רוני)<br />Goo Goo Dolls - Iris (עם רוני)<br />היהודים – ג'קי (עם רוני)<br />Nirvana/Meat Puppets – Lake Of Fire<br />מאיר בנאי – תני לי יד (עם דבורה)<br />The Beatles – Yesterday (עם דינה)<br />פורטיסחרוף – ניצוצות<br />אני חזיר<br />עכשיו קוף<br />לנצח תישאר<br />ביג'בה<br />הסיפור על רועי הצאן<br />רן<br /><br />היו הרבה אנשים כיפיים בערב – הדס (שכבר לא עובדת יותר באם:פם בכלל, מסתבר שהיא לא עברה סניף אלא יצאה מהרשת לגמרי), סער, מיכאל כמובן, וגנית שהגיעה מחיפה עם כמה חברות ילדות. רותם התקשרה אליי לפני זה ואמרה שהיא חולה. בסוף הערב ישבתי עם מיכאל בשולחן של גנית והחברות (כולל אורטל, שכבר נתקלתי בה פעם דווקא בורטיגו בצפון) וגם ליווינו אותם הביתה.<br /><br />בכל מקרה, זה היה ערב מאוד מיוחד בשבילי, אפילו שהנסיבות לא היו טובות. ברדוגו, אם וכאשר אתה קורא, אני מקווה שאתה יכול להבין אותי.</span></div><div class="blogger-post-footer"><img width='1' height='1' src='https://blogger.googleusercontent.com/tracker/14654751-113105714310897482?l=frankiefrank.blogspot.com' alt='' /></div>Frankiehttp://www.blogger.com/profile/15354926136687408326noreply@blogger.com0